פרולוג
עבר
שיינה
"אני צריך לומר לך מה יקרה אם תלבשי את החולצה הזאת?" אבא צורח באוזניי.
אני לא עונה לזה.
אני לא רוצה לשמוע את המילים האלה ובטח שלא להגיד אותן בקול שלי.
"תעני לי!" הוא מרעיד את האוויר סביבי.
"יתלו אותי מה... בג..." אני לוחשת חלש כל־כך שזה אפילו לא מגיע לאוזניי שלי.
"בקול רם!" הוא שוב מרים את הקול ואני נרעדת.
"יתלו אותי מהשדיים בגיהינום," אני אומרת בלית ברירה דמעות צורבות את עיניי.
"ועדיין, היא נמצאת אצלך בארון הבגדים," הוא אומר את המילים האלה בקול רגיל ואני נשבעת שאני מעדיפה את הצעקות שלו על פני הקול השקט שמאיים יותר, הוא מניד בראשו ומצקצק בלשונו מספר פעמים כשהוא מתקרב אליי.
אני מכריחה את עצמי לא ללכת לאחור ולברוח ממנו כי אני יודעת שזה ייגמר בצורה גרועה יותר עבורי, "את חסרת תקנה. שום חינוך כבר לא יעזור לך. כל מה שיצא ממך זה פרוצה מסוממת וחסרת בית."
"אבא — "
"אל תתפרצי לדברים שלי!" הוא קוטע את התחינה שעל שפתיי.
"אני מצטערת. אני אזרוק אותה."
"מאוחר מדי, נמאס לי להיות אבא של ילדה בושה וחרפה. תארזי את החפצים שלך וצאי מהבית שלי."
"שמואל, יורד שלג בחוץ. היא —" אימא מתקרבת אלינו.
היא אף פעם לא מתערבת בשיחות החינוך של אבא, אבל הפעם אפילו היא מרגישה שזה שונה.
"מצידי, שתמות מקור. אני מעדיף שהבת שלי תהיה יהודייה כשרה מתה על פני שיקסע1 חיה." הוא קורע את דש החולצה שלו.2
זאת השיחה האחרונה שהתקיימה ביני לבין אבי. הייתי בת ארבע עשרה כשהשיחה הזאת התרחשה והיום, שבע שנים אחרי, היא עדיין מהדהדת במוחי.
1
הווה
מייקל
אור קלוש חודר מבעד לחלונות המטונפים של הבר, צובע את החדר בגוון כתום עמום.
עשן סיגריות עומד באוויר כמו מסך סמיך, ומבעדו נראות דמויות מעורפלות, יושבות סביב שולחנות עץ מסריחים שנראים ישנים.
ריח של בירה מעופשת ושל זיעה מוסיף לתחושת המחנק, ומוזיקת רוק כבד מהדהדת מהרמקולים.
הייתי מעדיף לבלות במקום אחר, אבל אין לי ברירה. אני יודע שהוא מסתובב פה, בבר המוזנח הזה, מקום מפגש ידוע של פושעים ועבריינים, ואני צריך למצוא אותו. הבן־זונה מתקרב יותר ויותר לעסקים שלי, מנסה לפרוץ החוצה מעסקי הסחר בנשים שהוא מנהל ולנגוס בעסקי הסמים שלי. רק שלשום עצרתי שלוש משאיות של סחורה שהוא ניסה לייבא ממקסיקו לטקסס. החרמתי את הסחורה, כמובן.
אני נושם עמוק ופוסע פנימה עם דין, הבחור שהגיע לפני חמש שנים מישראל והפך ליד ימיני, ועם עומאר שמלווה אותי מהרגע שהגעתי לארצות הברית לפני שנים, ומשמש כאוכף שלי. לא הייתי צריך להביא איתי אנשים נוספים כי אני יודע שאין לו מספיק ביצים או את האפשרות להתנגד לי כשאני עומד מולו. זאת תהיה אזהרה אחת ואחרונה. עיניים סקרניות עוקבות אחרינו מכל עבר, קולות שיחה הופכים ללחישות כשאנחנו עוברים. אני ניגש אל הבר, שם יושב גבר עם זקן סבוך ועל זרועותיו קעקועים המשייכים אותו לכנופיית 'צפע'.
"איפה הוא?" אני שואל בקול שקט את אחד הגברים העומדים בבר, בינתיים דין ועומאר סורקים את הבר והופכים שולחנות באלימות בחיפוש אחריו.
"מי?" שואל הגבר, עיניו בורקות בחשש, הוא מזהה אותי.
"אתה יודע למי אני מתכוון," אני מוציא סיגר מכיס החליפה שלי ומכניס אל בין שפתיי, "ואני יודע שהוא נמצא כאן, ראיתי אותו נכנס לפה קודם."
הגבר מביט בי במבט קר. "תסתלק מפה, יהודי מזדיין," הוא אומר באומץ, "זה לא מקום בשביל — "
הוא לא מספיק לסיים את המשפט שלו כשדין קופץ מעל הבר, אוחז בראשו הגדול והמכוער של האיש ודופק אותו על הדלפק.
"מה אמרת?" דין שואל ומסתכל על קעקוע הכנופיה שמופיע על הזרוע שלו ואני רואה שגם הוא, כמוני, קלט את צלב הקרס שמוסתר בתוכו. "בני זונות אנטישמים," דין מסנן מבין שיניו ומושיט את ידו אל עומאר שכבר מחזיק סכין מעל הלהבה של המצית שלו.
אני רואה את האימה בעיניו של הגבר, כשדין לוקח את הסכין ומצמיד אותה לזרועו, צורב את צלב הקרס הקטן.
אני לוקח את המצית של עומאר מידו ומדליק את הסיגר, מרגיש את האדרנלין זורם בעורקיי, ושואף מהסיגר. כן, מי שנמצא תחתיי אלו שני גברים פסיכיים, והוא כבר לא ישכח את זה.
הגבר צורח ומתפתל.
"איפה הוא?" אני שואל שוב, לא מגביר את קולי למרות הצרחות שלו.
הגבר שישב עד עכשיו לצידי על הבר, קם מהכיסא. אומנם גופו גדול, אבל גופי גדול אף יותר ובהחלט מאומן יותר, כך שהוא עדיין נראה כמו גבר שאצליח לשבור בקלות. "אתה לא יודע מה אתה עושה, לך מפה לפני שיהיה מאוחר מדי," הוא אומר בניסיון להישמע מאיים.
אני מתעלם ממנו וסורק שוב את החלל בעיניי, בינתיים עומאר מסנן משהו לחבר הכנופיה שניסה להזהיר אותי וגורם לו להסתלק. כעבור כמה רגעים הוא נלכד במבטי. הוא יושב בפינה חשוכה, מוקף בריונים, שאני מניח שהם חברי הכנופיה שלו, שותה ויסקי ומדבר בקול נמוך. הבריונים האלה הם הסיבה היחידה שהוא יישאר בחיים. אני לא רוצה את העיניים של המשטרה עליי בזמן הקרוב, וזה מה שיקרה אם הם ימצאו בר מלא בגופות. אני מקווה שזה ייגמר חלק, אבל אם השיחה הזאת תסלים אני כבר אמצא תירוץ טוב לשוטרים.
"זה הוא," אני מצביע לעבר דמותו כשדין ועומאר נעמדים לצידי, "זה הבן־זונה שאני מחפש."
דין מביט לשם, פניו מתעוותות בזעם. "אתה בטוח? הוא לא נראה כמו אחד שיכול או רוצה להסתבך איתך."
"אם הוא ניסה לא להסתבך איתי, אז הוא עשה עבודה מחורבנת," אני לוקח שאיפה נוספת מהסיגר, נהנה לדעת שהסיגר בידי שווה יותר מכל המקום הזה. "יש לי חשבון פתוח איתו, והוא הולך לשלם." אני מתקדם בנחישות לעבר שולחנו. "הגיע הזמן לסיים את זה," אני מגביר את קולי כדי שהוא ישמע.
הוא מרים את ראשו, עיניו בורקות בפחד. פחדן מזדיין. "מ־מייקל, מה אתה עושה כאן?" הוא שואל ועיניו מדלגות ביני, בין דין ובין עומאר.
אני נעמד קרוב לשולחנו כשחייליו מנסים להתרומם, אבל עומאר ודין מהירים מהם. "תראה מה מצאתי, משלוח של סחורה טובה, איכותית ומושלמת. הבעיה היא שלא זכור לי שביצעתי את ההזמנה וכששאלתי מי האידיוט שניסה להבריח סחורה מתחת לאף שלי, תאר לעצמך כמה הופתעתי לשמוע שלא מדובר בשחקן חדש שלא מודע לכללים, אלא בך." אני מוציא את הנייד שלי ומראה לו תמונות של המשאיות ואת החומר שמצאתי בתוכן.
"על מה אתה מדבר?"
"בנמל אמרו שזה שלך," אני מצביע שוב על מסך הטלפון.
הוא קם מהכיסא, מנסה להשוות את הגבהים בינינו. כאילו זה מה שיעזור לו להפסיק לרעוד כמו חולה היפותרמיה. "א־אני אני נשבע שלא ניסיתי לקחת ממך נתחים מייקל. אתה מכיר אותי," קולו רועד.
הוא מתקרב אליי, אגרופיו קמוצים לצידי גופו כאילו הוא מנסה לרסן את עצמו. הוא לא מפחיד אותי וכדי שלא תהיה כל אי־הבנה אני שולף סכין מכיסי ומנפנף אותה מול פניו. "שב חזרה על התחת," אני מורה והוא יודע שאין לו ברירה, אלא לשבת.
"זו האזהרה היחידה והאחרונה שתקבל ממני, תתרחק מהעסקים שלי. תתרחק מהסמים ותתעסק בזונות, ולא אפגע בך, אבל אם תנסה לעשות לי טריק כזה שוב, לא אהסס להרוג אותך."
"מה עם הסחורה שלי? שילמתי עליה כסף רב..." הוא יורק תוך כדי דיבור.
"היא מוחרמת. תראה בזה לקח," אני משיב.
הוא מביט בי במבט מלא שנאה. "אתה לא יכול לעשות לי את זה."
אני מוריד לו אגרוף ישר לפנים והוא מתחיל לדמם מאפו. "אני יכול, ואני עושה," אני אומר, מסתובב ויוצא מהבר, משאיר אותו שוכב ומדמם.
אני יודע שזה לא נגמר, אבל אני יודע גם שלא אני זה שעשיתי את הצעד הראשון בדרך למלחמה.
אני יושב במשרד הביתי שלי בזמן שסוניה, האומנת של אלמה, נוקשת על הדלת הפתוחה.
"את יכולה להיכנס," אני אומר והיא צועדת כמה צעדים פנימה, אבל לא מתקרבת יותר מדי. תמיד שומרת על מרחק.
"אדוני," היא מתקרבת עוד קצת.
"איך היא?" אני שואל.
"ישנה. היא ביקשה לראות אותך לפני השינה."
ליבי נצבט בחזי כשאני שומע את זה. אני יודע כמה אלמה רוצה לבלות איתי יותר. "היא תצטרף אליי מחר לארוחת הבוקר," אני מודיע. כאילו העובדה שפספסתי את ארוחת הערב ואת שעת השינה יכולים להיות מוחלפים בארוחה אחרת, ולפי הבעתה של סוניה, שנינו יודעים שזה רק המצפון שלי שמדבר.
"אין בעיה, אדון בר," היא אומרת ומהנהנת, אבל במקום לצאת מהמשרד וללכת לחדר השינה שלה שנמצא באגף של אלמה, כמו שהיא עושה בכל ערב אחרי שהיא מסיימת לתת לי דיווח, היא נשארת לעמוד.
"משהו נוסף?" אני שואל.
"כן," היא מכחכחת בגרונה, "אדון בר, אני עוזבת את טקסס בעוד יומיים לתקופה של שלושה חודשים. אני הולכת לבקר את הבת שלי בהוואי."
לא טוב. אני לא אוהב את השיחה הזאת.
"את לא יכולה לדחות?"
"לדחות למתי? אני מבקשת ממך לנסוע כבר זמן רב, אדוני."
זה נכון, אבל, פאק, אני לא יכול לתת לה ללכת עכשיו, יש לי מספיק על הראש עם 'צפע' על הצוואר. אני לא רוצה לערב את הקרטל שאיתו אני נמצא בשותפות עסקית כי אני יודע שהשיטה של מאוריציו ונטורה לטפל בדברים זה להיפטר מהם, כלומר להרוג אותם ותשומת לב משטרתית עכשיו גרועה לעסקים שלי.
"אין לי מישהי אחרת שתהיה עם אלמה."
"אתה יכול להשיג מישהי. יש הרבה בחורות טובות."
"מה אם תגידי לבת שלך לבוא לטקסס? אשלם את המלונות ואת ההוצאות על הנסיעה."
"היא לא תענה להזמנה הנדיבה. הילדים שלה צריכים להיות במסגרות. אני חייבת לנסוע אליה כדי שזו תהיה עזרה אמיתית," היא משיבה.
אני רוצה למלמל צרור של קללות, אבל מונע מעצמי כדי לא להפחיד אותה. היא אומנת טובה לאלמה ואני רוצה שהיא תחליט לחזור לכאן אחרי שהיא תחזור מהוואי.
אני מהנהן והיא פונה אל הדלת.
בדרכה החוצה היא נעצרת ומסתובבת אליי שוב. "אולי תבקש מהסוכנות היהודית שיחברו בינך לבין צעירות יהודיות שיהיו עם אלמה. אני יודעת שאתה רוצה שהיא תספוג קצת יהדות ואני חושבת שזאת הזדמנות טובה להביא מישהי כזאת. תגיד להם שאתה רוצה לספק עבודה עם קורת גג ותשלום נאה ואני בטוחה שיעמדו בתור." היא יוצאת ומשאירה אותי לבד לחפש את המספר של הסוכנות היהודית. באמת שלא יזיק לשדונית הקטנה שלי לספוג קצת ערכים ודת.
2
שיינה
אני מזמזמת לעצמי את השיר 'יכולה לבד' של אודיה. אני מזמזמת לעצמי. חודשים של חיפושים אינסופיים אחר עבודה, של מודעות עלובות ושל שכר מינימום, הותירו אותי מותשת ומיואשת. כל מה שנותר לי זה לשיר כי אם זה לא מספיק, יש גם את העובדה שאני שוהה ללא אשרה ומסתכנת בכך שיסלקו אותי מארצות הברית אם אפול על הבוס הלא נכון. חשבתי שכבר אבדה התקווה, עד שהופיעה המודעה הזו באתר של הסוכנות היהודית, 'דרושה אומנת לילדה בת ארבע. משרה מלאה כוללת לינה וארוחות.' זה כל מה שכתוב בה, אבל זה מספיק. למעשה, זה יותר ממספיק. זה מושלם עבורי, גם לא לשלם שכר דירה וגם לא להוציא כסף על ארוחות. אצליח לחסוך מספיק כסף כדי לעבור למקום אחר בארצות הברית. טקסס מושלמת אם אדם רוצה ללכת לאיבוד ולהתחיל מחדש כמוני, היא נמצאת באמצע מדבר עצום ויבשושי.
בסדר, אולי טקסס היא לא בדיוק המקום שהייתי בוחרת לגור בו. יש בה חול ועוד חול ועוד קצת חול, אבל כמו שאמרתי זה זמני. זה מה שאני אומרת לעצמי לפחות, במונית בדרך למקום שבו נערך ריאיון העבודה, ולכן כשהיא עוצרת בלב יער מלאכותי שופע, אני לא יכולה שלא להתפעל.
אני יוצאת מהמונית ועומדת מול וילה יוקרתית שבחזית שלה שולטים צבע שחור וגוון עץ כהה. חלונותיה שחורים וממוסגרים בפסי עץ דקיקים, ודלת הכניסה הענקית עשויה מעץ מגולף. המקום נראה כאילו נלקח מתוך סרט.
"גברת גרוס?" קול שקורא לי מהצד גורם לי להסיט את מבטי מהווילה המפוארת ולהסתכל לכיוון השני. שם אני מבחינה בחצר הצידית.
יש בה בריכה גדולה מוקפת בעצי דקל, עם פינות ישיבה מוצלות וריהוט גן מעץ ואפילו מזרקה שבתוכה יש פסלים עשויים מאבן שחורה שמשפריצים מים.
אני לא יודעת מי גר פה, אבל אין ספק שהוא עשיר ביותר.
"זאת אני," אני אומרת בחיוך לגבר המבוגר שנעמד מולי ומושיט לי את ידו.
"אני קנט," אני לא לוחצת את ידו, אני לא מסוגלת. הוא רואה שאני לא מתכוונת ללחוץ את ידו ומחזיר אותה לצד גופו, "אני מנהל משק הבית של אדון בר. הגברת מחכה לך במשרד של האדון. אראה לך את הדרך."
אני מהנהנת, הולכת בעקבותיו ונכנסת.
בתוך הווילה, הרצפה עשויה משיש שחור מלוטש, שטוף באור השמש החודר דרך החלונות הגדולים. קירות הווילה מחופים בעץ בהיר, וריהוט יוקרתי מעור שחור מפאר את כל החלל הפתוח.
בצד הימני נמצא סלון מרווח עם אח עצומה העשויה מאבן שחורה.
אח? בטקסס? בלב המדבר? ואו, אני לא יודעת עד כמה זה באמת שימושי, אבל זה מרשים מבחינת העיצוב. סביב האח מוצבות ספות שחורות שנראות רכות, שולחן קפה מעץ כהה ובמרכזו ניצב אגרטל קריסטל ענקי ללא פרחים. בשביל מה האגרטל אם אין בו פרחים? מול הסלון נמצא חדר אוכל אלגנטי עם שולחן עץ ארוך ועליו כלי כסף נוצצים, כאילו אנשי הבית מתכוונים לאכול בקרוב. כיסאות העץ מרופדים בקטיפה שחורה, ומהתקרה תלויה נברשת קריסטל מרהיבה.
בצד אחד של הווילה נמצא מטבח מודרני עם ארונות עץ מבריקים, משטחי שיש שחורים. במטבח יש גם פינת אוכל קטנה עם שולחן עץ ושלושה כיסאות.
"מכאן, גברתי," קולו של קנט גורם לי להתיק את מבטי מהעושר העצום. הוא מוביל אותי במסדרון צר שבצידו הימני יש שתי דלתות סגורות. אני מניחה שאחד החדרים הוא שירותי אורחים ואין לי ניחוש לגבי השני. כשהוא פותח את דלת המשרד, אור מציף את החלל. אני נכנסת פנימה ומתמוגגת מהמראה המרהיב. העיצוב מדהים ומתאים לשאר הבית, נגיעות של עץ כהה מפוזרות בחדר, מוסיפות תחושה של טבע וחמימות.
חלון ענק פרוש על פני קיר שלם, חושף את היער היפהפה. אור השמש שוטף את החדר מבעד לעצים, מצייר צללים עדינים שלהם על הרצפה.
עיניי מוצאות את האישה שיושבת באחת מהכורסאות שנמצאות בצד המשרד. היא קמה ומושיטה לי את ידה בחיוך, "היי, אני טיילור. אני אעשה לך את ריאיון העבודה."
אני לוחצת את ידה, "היי, נעים מאוד. אני שיינה, אבל את יכולה לקרוא לי שיין."
היא יפה ממש, השיער שלה בצבע נחושת ועיניה אפורות. אם לא הייתה מדברת עברית רהוטה לא הייתי מנחשת לעולם שהיא ישראלית. מתאים לה להיות ממוצא אירי. "אני מניחה שאת האימא," אני מתיישבת בכורסה שהיא מצביעה עליה, והיא מתיישבת מולי.
היא מחייכת חיוך חמים. "לא, אני בת הדודה של האבא. לצערי, אין לאלמה אימא, אבל מייקל ואני קרובים כמו אחים, ואני מתייחסת אליה בתור אחיינית שלי."
"אה, אני מצטערת."
"לא הכרתי את אימא שלה," טיילור אומרת ומסתכלת על קנט, "תודה, קנט. אמשיך מכאן ואשלח לך הודעה כשנסיים."
הוא מהנהן ויוצא מהמשרד.
"המקום מדהים. לא חשבתי שקיימים בתים כאלה בטקסס," אני אומרת.
היא צוחקת צחוק יפה, "כן, מייקל השקיע כסף רב בבניית הבית הזה. בהתחלה הוא התגורר בבתי מלון עם אלמה, אבל לאחר חודשיים הוא הבין שזה לא מתאים לילדה. הוא רצה שיהיה לה מקום שתרגיש בו בבית," היא מסבירה בעודה מוזגת תה לספל מהודר.
"מתי אימא שלה נפטרה?" אני מתעניינת ומקרבת את ספל התה שהיא מזגה לי אל שפתיי, אבל לא שותה מהמשקה, לא קיבלתי את אישורו של בעל הבית כדי לקחת ממה ששייך לו.
"לפני קצת יותר משנה, הן גרו בישראל ומייקל תמיד דאג לשלוח להן כסף, אבל ברגע שאימהּ של אלמה נפטרה, מייקל טס לישראל והביא את הילדה לכאן."
הילדה המסכנה. אני לא רוצה אפילו לחשוב על התחושות שהיא בטח הרגישה כשניתקו אותה ממקום המגורים שלה, מהחברים שלה ומהבית שלה. לא מספיק שאימא שלה נפטרה גם כל החיים שלה התהפכו.
"את מאמינה שגיליתי על האחיינית שלי רק לפני שנה וקצת? רק ברגע שהם הגיעו לטקסס הוא סיפר לי," היא מספרת כשהיא רואה שאני שקטה, "רציתי להרוג את מייקל." היא צוחקת ואני מצטרפת אליה.
היא מרימה את קורות החיים שלי ומסתכלת, "ספרי לי קצת על עצמך," היא מבקשת.
"אני בת עשרים ואחת, גרתי כל החיים שלי בירושלים ובאיזשהו שלב עזבתי וטסתי לארצות הברית לטייל."
"לא עשית צבא?"
לא יכולתי. רציתי, אבל ידעתי שאם המשפחה שלי או חברים של המשפחה היו מגלים על זה, נראה שהיום לא הייתי בין החיים. אף שהם התרחקו ממני וכבר לא הייתי חלק מהקהילה הזאת, תמיד ידעתי שעוקבים אחריי וזאת הסיבה שברחתי לארצות הברית.
"לא, הוצאתי פטור מטעמי דת," אני אומרת והיא מהנהנת.
"עברתי לפני כמעט שנה לטקסס, החוזה של הדירה שלי אמור להסתיים בחודש הבא וחיפשתי עבודה כדי לדעת היכן לשכור דירה לשנה הקרובה," אני מספרת בקצרה.
"איך את עם ילדים?" היא שואלת מניחה את קורות החיים שלי שממילא לא מכילים יותר מדי ומסתכלת עליי.
"אני באה ממשפחה מרובת ילדים. מגיל שש אני יודעת מה זה להיות אימא קטנה," אומנם אני אומרת את זה בחיוך, אבל אף אחד לא יבין כמה סבל זה לילד בגיל שש, כשהוא יודע שהוא צריך להוציא את האחים הקטנים שלו מהגן ולדאוג להחזיר אותם הביתה ואז לעזור לאימא להכין ארוחות צהריים, לארגן למקלחות בערבים, לסדר ולנקות. לפעמים הרגשתי שמישהו גזל ממני את הילדות כי במקום לשחק עם חברות בגינה הייתי עסוקה בלבצע את מטלות הבית.
"מעולה, את יודעת שהמשרה היא בכל שעות היממה? החדר של האומנת צמוד לחדרה של אלמה והיא צריכה להיות זמינה עבורה כל הזמן," היא מוודאת שהעבודה ברורה לי. "יש זמן חופשי במהלך השבת, משישי בערב ועד צאת השבת. לאחר מכן זו שגרה רגילה," היא ממשיכה ואני מהנהנת.
"זה לא שיש לי משהו אחר לעשות," אני אומרת והיא מחייכת כשאני ממשיכה, "אני נמצאת בטיול ודי נגמר לי הכסף, אז העבודה הזאת היא בדיוק מה שאני מחפשת, זה משהו שאני טובה בו וגם יש לינה וכלכלה."
"אני שמחה שאת מדברת כך כי רוב הבנות שהיו לפנייך נפסלו כי הן לא קיבלו את הבשורה הזאת יפה. העבודה הזאת די אינטנסיבית, ובכל זאת מדובר בתקופה של שלושה חודשים," היא ממשיכה לדבר, אבל תנועה במסדרון צדה את עיניי. בצד המרוחק של המסדרון, דמות גדולה שנשענת על הקיר מושכת את תשומת ליבי. אני לא יכולה לראות את פניו, אבל אני יודעת שזה גבר. הגוף שלו חסון ועטוף בחליפה שחורה שמסתירה אותו היטב בצללים. אני ממצמצת והדמות נעלמת. יכול להיות שדמיינתי?
"זה יספק אותך?" טיילור שואלת ואני מחזירה את עיניי אליה.
"סליחה, לא שמעתי את השאלה."
"עשרת אלפים דולרים, זה יספק אותך?"
"ואו, זה נדיב מאוד. לא חשבתי שמשלמים סכום רב כל־כך לשלושה חודשים," אמרתי את זה בקול רם? אלוהים, אני גרועה כל־כך במשא ומתן.
היא צוחקת, "לא לשלושה חודשים. התשלום הוא לא לכל התקופה, אלא לחודש."
פי נפער.
"לחודש?" עשרת אלפים דולרים בחודש זה כמעט ארבעים אלף שקלים! "את בטוחה?"
"אני בטוחה," היא משיבה בחיוך, "אני הולכת להמליץ עלייך, את נראית כמו אחת שתסתדר עם אלמה."
"תודה." אני באמת זקוקה לכסף הזה.
היא נעמדת ואני קמה איתה יחד. אנחנו יוצאות מהמשרד ומתקדמות בהמשך המסדרון.
"אשתדל להחזיר לך תשובה עוד בשעה הקרובה, אבל יש לי הרגשה חיובית מאוד. האומנת של אלמה צריכה לעזוב כבר מחר בבוקר. את חושבת שתוכלי לעבור לכאן עוד הערב?" היא שואלת.
אני מהנהנת. "עקרונית, כן. גם בעל הדירה שלי ישמח מזה, אבל אני לא אמורה לפגוש גם את האבא קודם?"
"מייקל סומך עליי, תאמיני לי. פסלתי נשים רבות כל־כך שהוא איים שאני זאת שאשמור על אלמה אם לא אמצא מישהי," היא משיבה בביטחון.
אני צוחקת מדבריה ומעלה את מה שהכי מטריד אותי כרגע, "אני מניחה שמייקל גם גר כאן." מעולם לא גרתי עם גבר זר.
"את בקושי תרגישי במייקל. אם הוא נמצא בבית זה רק בחדר השינה או במשרד שלו שנמצאים בקומה התחתונה. החדרים של אלמה ושלך נמצאים בצד השני של הבית והוא כמעט ולא מגיע לשם," היא אומרת.
"אז מתי הם נפגשים?" אני שואלת.
"בשבתות בעיקר. כשלך יש זמן חופשי."
לא מספיק שהיא איבדה את אימא שלה והעבירה את החיים שלה למקום אחר, גם יש לה בקושי מפגשים עם אבא שלה. זה נורא.
המשך הפרק זמין לקריאה בספר המלא
