ביקורת ספרותית על ופשוטים הדברים מאת שמואל לרמן
ספר לא משהו

---

טוב, לא ברור לי איפה להתחיל את הסקירה על הספר הזה כי יש לי שאלות, כל כך הרבה שאלות עליו.

אולי נתחיל בעלילה הבסיסית. אז יש כאן מורה לשעבר שמושעה מהוראה בשל סטירה לתלמיד ומרצה את עונשו בעזרת עבודות שירות בבית אבות נווה שמחה בירושלים. חוץ מהעונש הוא גם גרוש, ולכן גר במקום שאינו ביתו הרגיל, ואב לשני ילדים מנוכרים. בעקבות עבודות השירות הוא גם עובר לגור בבית האבות, וחובר לשלושה קשישים המתגוררים במקום ולעובדת סוציאלית בשם כרמלה העובדת בו. הוא נשאב לסיפורי החיים של הקשישים ומנסה לעזור להם ובתוך כך גם לגלות אמת על חייו.

עד כאן טוב ויפה וגם נשמע מעניין למדי ולכן לקחתי את הספר הזה מספריית הרחוב. אלא שאז מתחילות השאלות.

חלק מהשאלות הן סתם שאלות חטטניות ונודניקיות. למשל: יאיר כנראה צעיר מאוד משום שהוא באמצע שנות השלושים לחייו וביתו הבכורה בת שש עשרה וכבר לומדת באולפנה. זה נשמע מוזר. בנו השני, אלעד, צעיר הרבה יותר. הזוג דתי, ויש לו שני ילדים בלבד, ועוד בפער שנים גדול ביניהם, וזה מעורר שאלות ותהיות האם הגירושים קשורים לבעיות פוריות כלשהן, אלא שאין לזה מענה בסיפור וכל תיאור הנישואין ופירוקם מצוי בעמימות לא ברורה. כך גם קשרים משפחתיים אחרים. יאיר תלוש, בלי הורים, בלי אחים, בלי חברים מהתיכון או מבני עקיבא או מהצבא או מהאוניברסיטה. רק רב אחד מילדותו, זה כל מה שיש לו.

ואי אפשר להגיד שהוא לא אדם חברותי, משום שבמהלך הספר הוא מצליח לחבור לקשישים ולכרמלה כך שלדבר עם הזולת ולהקשיב הוא יודע. למרות שלא עד הסוף. יאיר מתחיל עבודות שירות ותיכף ומיד פוצח בפרוייקט היסטורי שאולי מתאים למורה אבל לא מוצא מספיק צידוק בסיפור - הוא מחפש אנשים אחרים מסיפורי החיים של הקשישים, את הבן של זה, והחברה לשעבר של זה, ומכרים של השלישי. למרות האזהרות החוזרות ונשנות של כרמלה, ולמרות חוסר הנוחות של חלק מהמעורבים, יאיר נמשך להיסטוריה, למלחמת העולם השנייה ולהקמת המדינה, ומחפש להיות הגואל, המשיח שיתאר לקשישים את הגבורה בחייהם ויביא להם את מענק המשמעות. וכך הוא קורא ספרים ומחטט בארכיונים במקום לעשות מה שהתבקש אליו - לשבת עם מישהו שעה פעמיים בשבוע ולארח לו לחברה נעימה. שאלת ההצדקה לעלילה מציקה כאן מאוד, אלא אם רואים בכל המעשים של יאיר בריחה - בריחה מהכאן ועכשיו אל סוג של עולם מדומיין שבו לא צריך להתמודד עם בעיות קונקרטיות.

בסקירה אחרת בשבוע שעבר כתבתי שאנשי המגזר הדתי לאומי, שאני גם נמנית עליו, לא כותבים טוב. כמובן שזו הכללה ויש כאלה שדווקא כותבים מצוין, כמו הרב חיים סבתו ואמונה אלון. אבל הרבה אחרים לא. באתר התעצבנו עלי או שמא נעלבו כשציינתי חוסר קריאה כסיבה. וזה נכון שאנשים דתיים קוראים הרבה טקסטים, אבל קריאת טקסטים אינה שווה תמיד לקריאת ספרות. סיבה אחרת שאמרתי היא הרצון להגיע למסר או למסקנה. הכתיבה של לרמן היא כתיבה של אדם שקרא הרבה טקסטים מיוחדים וקדושים וגם הוא רוצה. לכן הוא מקשט, מציף במטפורות, ומתאר את חייו של יאיר אמנם בגוף ראשון אבל בצורה של מחשבות שכבר עברו עיבוד והגיעו להיות הגות מחשבתית. הוא כנראה לא שמע על הכלל הראשון בסדנאות כתיבה באשר הן "אל תספר על... תדגים את...", ולכן הספר מעייף וחסר צידוקים והכתיבה היפה מאוד לא מצליחה לחפות על זה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על ופשוטים הדברים