ספר לא משהו
הביקורת נכתבה ביום שבת, 25 באוקטובר, 2025
ע"י נצחיה
ע"י נצחיה
טוב, לא ברור לי איפה להתחיל את הסקירה על הספר הזה כי יש לי שאלות, כל כך הרבה שאלות עליו.
אולי נתחיל בעלילה הבסיסית. אז יש כאן מורה לשעבר שמושעה מהוראה בשל סטירה לתלמיד ומרצה את עונשו בעזרת עבודות שירות בבית אבות נווה שמחה בירושלים. חוץ מהעונש הוא גם גרוש, ולכן גר במקום שאינו ביתו הרגיל, ואב לשני ילדים מנוכרים. בעקבות עבודות השירות הוא גם עובר לגור בבית האבות, וחובר לשלושה קשישים המתגוררים במקום ולעובדת סוציאלית בשם כרמלה העובדת בו. הוא נשאב לסיפורי החיים של הקשישים ומנסה לעזור להם ובתוך כך גם לגלות אמת על חייו.
עד כאן טוב ויפה וגם נשמע מעניין למדי ולכן לקחתי את הספר הזה מספריית הרחוב. אלא שאז מתחילות השאלות.
חלק מהשאלות הן סתם שאלות חטטניות ונודניקיות. למשל: יאיר כנראה צעיר מאוד משום שהוא באמצע שנות השלושים לחייו וביתו הבכורה בת שש עשרה וכבר לומדת באולפנה. זה נשמע מוזר. בנו השני, אלעד, צעיר הרבה יותר. הזוג דתי, ויש לו שני ילדים בלבד, ועוד בפער שנים גדול ביניהם, וזה מעורר שאלות ותהיות האם הגירושים קשורים לבעיות פוריות כלשהן, אלא שאין לזה מענה בסיפור וכל תיאור הנישואין ופירוקם מצוי בעמימות לא ברורה. כך גם קשרים משפחתיים אחרים. יאיר תלוש, בלי הורים, בלי אחים, בלי חברים מהתיכון או מבני עקיבא או מהצבא או מהאוניברסיטה. רק רב אחד מילדותו, זה כל מה שיש לו.
ואי אפשר להגיד שהוא לא אדם חברותי, משום שבמהלך הספר הוא מצליח לחבור לקשישים ולכרמלה כך שלדבר עם הזולת ולהקשיב הוא יודע. למרות שלא עד הסוף. יאיר מתחיל עבודות שירות ותיכף ומיד פוצח בפרוייקט היסטורי שאולי מתאים למורה אבל לא מוצא מספיק צידוק בסיפור - הוא מחפש אנשים אחרים מסיפורי החיים של הקשישים, את הבן של זה, והחברה לשעבר של זה, ומכרים של השלישי. למרות האזהרות החוזרות ונשנות של כרמלה, ולמרות חוסר הנוחות של חלק מהמעורבים, יאיר נמשך להיסטוריה, למלחמת העולם השנייה ולהקמת המדינה, ומחפש להיות הגואל, המשיח שיתאר לקשישים את הגבורה בחייהם ויביא להם את מענק המשמעות. וכך הוא קורא ספרים ומחטט בארכיונים במקום לעשות מה שהתבקש אליו - לשבת עם מישהו שעה פעמיים בשבוע ולארח לו לחברה נעימה. שאלת ההצדקה לעלילה מציקה כאן מאוד, אלא אם רואים בכל המעשים של יאיר בריחה - בריחה מהכאן ועכשיו אל סוג של עולם מדומיין שבו לא צריך להתמודד עם בעיות קונקרטיות.
בסקירה אחרת בשבוע שעבר כתבתי שאנשי המגזר הדתי לאומי, שאני גם נמנית עליו, לא כותבים טוב. כמובן שזו הכללה ויש כאלה שדווקא כותבים מצוין, כמו הרב חיים סבתו ואמונה אלון. אבל הרבה אחרים לא. באתר התעצבנו עלי או שמא נעלבו כשציינתי חוסר קריאה כסיבה. וזה נכון שאנשים דתיים קוראים הרבה טקסטים, אבל קריאת טקסטים אינה שווה תמיד לקריאת ספרות. סיבה אחרת שאמרתי היא הרצון להגיע למסר או למסקנה. הכתיבה של לרמן היא כתיבה של אדם שקרא הרבה טקסטים מיוחדים וקדושים וגם הוא רוצה. לכן הוא מקשט, מציף במטפורות, ומתאר את חייו של יאיר אמנם בגוף ראשון אבל בצורה של מחשבות שכבר עברו עיבוד והגיעו להיות הגות מחשבתית. הוא כנראה לא שמע על הכלל הראשון בסדנאות כתיבה באשר הן "אל תספר על... תדגים את...", ולכן הספר מעייף וחסר צידוקים והכתיבה היפה מאוד לא מצליחה לחפות על זה.
9 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
רויטל ק.
(אתמול)
אוקיי, לכיוון האחד - זה שמישהו קורא הרבה ספרות לא אומר שהוא גם יודע לכתוב - אני כמובן מסכימה
זה תנאי שהוא אולי הכרחי, אבל ודאי שלא מספיק.
לכיוון השני - האם זה תנאי הכרחי - כלומר, האם אפשר לכתוב טוב בלי רקע של קריאת ספרות, אני אהיה פחות נחרצת ואגיד שיש סיכוי גבוה שזה יבוא לידי ביטוי בכתיבה. האם יש "ילדי פלא" שכותבים נהדר גם בלי רקע של קריאת ספרות? אולי. אבל מאמינה שאצל רוב הכותבים - רקע הקריאה שלהם כן ישפיע. |
|
|
אפרתי
(אתמול)
רויטל, לא בטוח שאני מסכימה. אני קוראת מאמרים עיוניים ומאמרי הגות ואפילו טורים בעיתונים
חרדיים של כותבים שאני בטוחה שלא קוראים ספרות כללית, והם כותבים נפלא. מושחז, חכם, מבריק ורחב אופקים. יש הרבה מאוד כותבים אפילו פה באתר, שקוראים ממש באובססיה, והכתיבה שלהם? נו, מילא, בינונית לחלוטין.
|
|
|
רויטל ק.
(אתמול)
אפרתי, אבל לגבי מי שגדל רק על ספרות חרדית -
הוא נחשף לפלח מצומצם מאוד של ספרות, חסרים לו המבט הרחב והאיכות שיש בקריאת ספרות מגוונת וברור שתהיה לזה השפעה גם על הטקסטים שהוא יכתוב בעצמו, אם וכאשר.
|
|
|
אפרתי
(אתמול)
כמו רויטל, ועוד מוסיפה: הילדים שקוראים הכי הרבה הם ילדים חרדים (ספרות חרדית) וילדים
מהמגזר הדתי לאומי. לגבי ילדים חרדים זה ברור לחלוטין. אם אין טלוויזיה ואין סמארטפון והם לא חשופים לאינטרנט, מה נשאר? וכל נספר נקרא על ידי עשרות בני אדם. משפחות גדולות והשאלה בלתי נגמרת, לכן גם קשה לכמת מספר קוראים על פי מספר רכישות.
אגב, היום יש הרבה מאוד סרטים של חרדיות שעושות הפקות מפוארות ומטורפות. הבעיה היא, שרק נשים משחקות (שחקניות חילוניות למהדרין) ואין גברים שחקנים בכלל, ובעיה שנייה, שיש נושאים שלא נוגעים בהם וזה צריך להיות חינוכי. וסתם בענייני כתיבה: בימי חיי נתקלתי באנשים עם כושר ביטוי נהדר, אינטליגנטים וכולי. ברגע שהם העלו טקסט על הכתב זה היה מביך עד מגוחך. משמע, כישרון כתיבה הוא סוג של כישרון אחר לגמרי מכישרונות של עושר ביטוי. |
|
|
רויטל ק.
(אתמול)
רק מבהירה שלא נעלבתי ולא התעצבנתי.
חלקתי על ההערכה שלך שדתיים, ככלל, קוראים פחות ספרות.
כנראה שנישאר חלוקות על זה, כי אני בספק אם יש דרך לברר מהי המציאות. |
|
|
yaelhar
(אתמול)
עד הערתך לגבי איכות הכתיבה במגזר הדתי, לא מיינתי ולא התייחסתי לספרות מקורית לפי השתייכותה המגזרית.
אני לא יודעת מספייק על ספרות מקורית (שאני קוראת מעט ממנה) או על ספרות שלהמגזר הדתי-לאומי כדי להעריך את הסיבה לכתיבה שאינה מושכת אותי. מה שכתבת "...מקשט, מציף במטפורות, ומתאר את חייו ... אמנם בגוף ראשון אבל בצורה של מחשבות שכבר עברו עיבוד והגיעו להיות הגות מחשבתית." מתאים למה שאני חושבת (כשאני חושבת) על ספרות מקור, בלי קשר למגזרו של הסופר/ת. |
9 הקוראים שאהבו את הביקורת
