ביקורת ספרותית על הסערה [הוצאת פועלים] - תרגום: אברהם עוז מאת ויליאם שייקספיר
ספר מעולה

---

המחזה הרשמי האחרון של שייקספיר.

במובן מסוים זה כל כך מסתדר שבאופן מודע הגאון העל זמני הזה יבחר בלא לבחור ז׳אנר. בלא לבחור גיבור אחד ספציפי. בלא לסיים באופן מוחלט וברור למעט חמלה אנושית שהיא מוטיב שזור לאורך כל כתביו. לסיום המחזה הוא כותב אפילו אפילוג מה שלדעתי לא עשה עד כה. באפילוג הזה הוא למעשה סוג של משאיר לנו את הברירה האם להשאיר אותו בעולם התרבותי האנושי או שלא, ואם לא, זה בסדר, את שלי עשיתי.

הסערה היא המניע בו משתמש שייקספיר להביא סט של סיטואציות אל אי שהוא מיקרוקוסמוס. מעין מעבדה אנושית שבה מונחות שאלות של כוח, שפה, קולוניאליזם, הקללה או הישועה של הידע והמדע. אפילו מיסטיקה יש לנו כאן, נאמנויות שהופכות לרופפות על פי ערכן לאדם. פרוספרו (כביכול הגיבור או המחזאי) משמש גם כשליט האי וגם כמנחה תיאטרלי שכן כבר מהתחלה נשמע שכל המחזה ידוע לו מראש, נשאר רק הביצוע. קאליבן הוא דמות מורכבת למרות שלכאורה סתם צאצא של מכשפה מיתית אך בעיני הוא המושא לחסד ולכוח אנושי לא מבוטל. האי הופך לזירת מבחן מוסרית שבה בגידות אנושיות, קומיות ואימה עוברות סימולטנית לקורא או הצופה ולא נותר לנו אלא לעקם פינו למראה פרצופנו האמיתי כפי שמשתקף במראה השייקספיריאנית.

כבר בהתחלת המחזה ניתן להבין את השורה התחתונה:
הספינה בה יושבים מלכים, משפחתם, אצילים ומשרתים נקלעת לסערה. במהלך הסערה הגדולים עולים למעלה לשמוע האם המלחים, הקברניט ורב המלחים עושים מה שיכולים על מנת לצאת מהסערה.

אומר אחד מהחשובים לרב המלחים שביקש: רדו למטה, אתם מפריעים לנו להשתלט על הסערה: ״טוב, רק תזכור מי יש לך פה בספינה!״

על זה רב המלחים עונה: ״אין אף אחד פה שאני אוהב יותר ממני. אתה יועץ למלך, אם אתה יכול לגזור על כל האיתנים האלה שקט, ולהשליט שלום בן רגע, אנחנו לא נתפוס יותר בחבל. תראה את הסמכות שלך! אם אתה לא יכול, אז תן תודה על כל ימי חייך הרבים עד הנה ותתכונן בתא שלך לפורענות הזאת המתקרבת, אם תבוא.״

הכל מגולם פה: טבע האדם לדאוג לעצמו, הסמכות ששווה המון רק במקום בו היא רלוונטית, אפסות האדם אל מול הטבע וכולי וכולי...

מדובר במחזה יותר פילוסופי מתמיד. לרוב שייקספיר, בעיקר בטרגדיות מדבר על פסיכולוגיה ורגש. כאן הוא מדבר רעיונות ופרקטיות ברמות הפילוסופיות ולא רק של האני.

אפילו הנאיביות של מי שגדלה רוב חייה מגיל 3 על אי בודד מתבטאת במשפט שמדבר על כך שלמרות כל הקושי והמורכבות שבנפש האדם, למרות הפצעים והקוצים שבנו, יש תקווה לאנושות. מיראנדה אומרת כך:

"O brave new world, That has such people in't!"
(חדי עין יראות את שמו של ספרו של האלדוס האקסלי בציטוט הנ״ל.)

הציטוט השלם בעברית:
״הו, הרי זה פלא! כמה יצורים נאים עומדים כאן! כמה נפלא המין האנושי! איזה עולם הדור חדש, שיש בו אנשים כאלה.״

ועל זה אביה עונה: ״לך חדש הוא.״ או בידרנת אותי, אין פה שום חדש.

זה פשוט מדהים, שהרי כל דור ודור נולדים בני אדם חדשים וכאילו העולם עושה ריסט כל מאה שנים שהרי אין (כמעט) בני אדם בני מעל 100 שנים. וכך האנושות מתחדשת בערך כל 100 שנים לחלוטין ומה שנשאר זו המורשת הקודמת והטבע האנושי. המורשת משתנה, הטבע האנושי לא.

קאליבן שהוא למעשה בן האי היחיד האמיתי (רמז לקולוניאליזם) אומר:
"This island's mine, by Sycorax my mother, which thou tak'st from me."

״האִי הזה שלי — של סיקורקס אמי; אותו אתה לוקח ממני.״

קאליבן טוען לבעלות טבעית וכאן מתחיל הוויכוח על בעלות, קולוניזציה ו"הצדקת" הכיבוש.
הרעיון ממשיך לקולוניאליזם בזה שקאליבן (נשמע כמו קאריביאן) אומר לכובש האירופי שלו:

"You taught me language; and my profit on't / Is, I know how to curse."

״אתה לימדת אותי לשון; ותועלתי ממנה — שאני יודע לקלל.״

השורה הזו היא אחת החריפות במחזה: השפה — הנתפשת לרוב כבעלת ערך הופכת לכלי של דיכוי. קאליבן מזהה שהמורה (פרוספרו) לימד אותו כלי שבעצם מאפשר לדכא אותו עצמו. והוא אכן משמש כמשרת למלך הגולה וביתו.

פרוספרו מציג את הידע כקללה וכסמכות בהמשך. הפרספקטיבה המרכזית היא כי פרוספרו מקבל את כוחו דרך ספריו וגם קסם. הידע הוא כלי הנקם שלו, להחזיר את המצב לקדמותו אבל גם ללמד וללמוד חמלה. מצד שני הידע מבודד אותו: הוא מוזר, קר ונטול אימון חברתי וזה מה שמאפשר לאחיו אנטוניו לבצע את המהפכה הפוליטית שמלכתחילה הביאה אותו ואת ביתו הרכה לאי.

בגידתו של אנטוניו באחיו פרוספרו היא הקטליזטור לכל הטרגדיה־פוליטית ברקע. זו דוגמה לצביעות פוליטית: קרבה משפחתית פורצת כקונספירציה ומה בעצם חדש תחת השמש? המלט? יעקב ועשיו?

טוב שיש אנשים כמו גונזאלו, גם כן דמות משמעותית לאיזונים ובלמים.

על האי מתרחשים תככים נוספים ועל מנת לא לעשות ספויילר לא אכנס אליהם אבל כמעט בכל סדק אפשרי נכנסת הבגידה. רק תנו לאדם את היכולת והוא יכנס גם יכנס. זה מחזק רעיון אוניברסלי: הקשר האנושי אפילו משפחתי אין בו ביטחון כלל, דם הוא לא סמיך ממים. פוליטיקה, קנאה ושאיפה לשילטון גורמים לבגידות, שקרים, מוטיבציות להרג ומה לא.

אם אכן שייקספיר נפרד הוא מזכיר במחזה רעיונות ממחזות אחרים שלו, מעין חשבון נפש בימתי: לדוגמא המלך ליר — רעיון בגידת הילדים/בן משפחה, הידרדרות המשפחה והצורך בסליחה. מקבת — שאיפה ותאוות הממון על חשבון המוסר. אותלו — מניפולציה, השחתת אמון אנושי. רומיאו ויוליה בהתאהבות של פרדינאנד ומיראנדה ממבט ראשון וכו....

נשאלת בסיום השאלה האם הסליחה של פרוספרו היא מוסרית או פוליטית? האם יש פיצוי אמיתי לקאליבן? — שאלה אתית משמעותית שמגיעה עד לימינו אנו עם נושאים של מלחמות, כיבוש, התיישבות, פוליטיקה, כסף וכו..

הציון שלי: 9 מתוך 10. משהו כן חסר לי במחזה הזו. נשמע לי כאילו עייף שייקספיר, המונולוגים מתחילים ומסתיימים מהר, הקפיצות לעיתים בין סצינות נראות כמו ״ובקיצור״. אבל בשורה התחתונה: אין כמו שייקספיר בעולם המחזה עבורי. העולם בו רעיונות, פילוסופיה, פסיכולוגיה ועוררות המחשבה על הטבע האנושית היא תקרת הזכוכית שאני לא מכיר כאלו שעברו אותה. לפעמים הבנאלי הוא האמת.

וזהו האפילוג:

עכשיו קְסמַי שוב לא יועילו,
אם יש בי כוח - רק שלי הוא,
והוא קלוש. אתם תוכלו
להשאירני כאן כלוא
או לשחרר לנאפולי.
אם כס-דוכס הושב פה לי,
וְלַנוֹכֵל מָחַלְתִּי, קְחו ּ [/ ולַנוכל נמחל, מְחוּ]
את כישופכם, אל תזנחו
אותי על אי רֵיק. מעבְדוּת [/ אותי על ריק. מן השְבי
טוּב ידיכם יביא לי פְּדוּת. [/ חרוּת לי טוב ידכם יביא.]
בהבל פה, משב נלהב,
נַפְּחוּ את מפרשַי, אם לאו
כל מפעלִי היה לשווא,
דהיינו: להנעים. עכשיו
בני-רוח לי כבר לא כפופים,
איבדתי אמנות כשפים,
וְאַחֲרִיתִי יאוש כּוּלה
לולא תָּקֵל עלי תפילה
שלתוך לב קודש מחלחלת
וּלעוונות מוחלת.
חי פשעיכם שיִסָּלְחוּ,
לחופש גם אותי שִלחו.

» ביקורות נוספות של פאוסט
» ביקורות נוספות על הסערה [הוצאת פועלים] - תרגום: אברהם עוז