ביקורת ספרותית על דוקטור בואי אצלי מאת מירה מגן
ספר טוב

---

"הכי בטוח לציפור בקן שלה אבל מה, משעמם תחת."

גליה היא רופאה במחלקה המטולוגית. אנו עוקבים אחר סיפורה בין כותלי בית החולים כאשר ברקע יחסיה עם מטופלים שונים, יחסיה עם בני משפחתה וגם זוגיות שמתפתחת עם פרופסור במחלקה. גליה היא רופאה רגישה שהאנושיות היא כלי מרכזי באופן שבו היא מטפלת. היא סבלנית ומסוגלת לראות את האדם שעומד מולה ולא רק את המחלה. לכן, היא מוצאת את עצמה פעמים רבות לוקחות אחריות רבה מידי על מטופליה או משפחתם ומתקשה להפריד בין חייה המקצועיים לחייה האישיים.

כל החצי הראשון של הספר וגם קצת אחריו חיכיתי שגליה תעשה איזו טעות. היא קצת נפלה לקטגוריית הדמות הקדושה, המלאכית, זאת המכילה, זאת שבסדר כל הזמן. די להיות בסדר כל הזמן! איפה קצת כיעור? איפה טיפת קנאה? איפה תכונות פחות מושלמות ויותר פגומות. דווקא החוסר של בני האדם הוא המקום בו אני יכולה הכי להתחבר ולהזדהות איתם. דווקא מבין המילים, בעומק השורות, ממקום פצוע וכואב, מתגלים דברים גדולים יותר. אז איזה מזל שלאחר לא מעט המתנה דמותה של גליה הצליחה להיות פחות מושלמת. אולי מעט מאוחר, אך עדיף מאוחר מאשר אף פעם.

זהו ספרה הראשון של מירה מגן שאני קוראת והתרשמתי מאופן הכתיבה ושפתה העשירה המצליחה לעטוף את העלילה בדיוק ורוך. העלילה פותחת צוהר אל עולמם המורכב של הרופאים וגם של חוליהם. על האופן בו חוסר צדק שולט בעולם, על ההחלטות שלנו שבמבט ראשוני יכולות להיראות כה הרות גורל אך החיים הם חיים ולא תמיד הולכים לפי התוכנית. ההתמודדות עם כאב או אובדן מכל סוג שהוא ילוו אותנו כל חיינו והשאלה שמרחפת באופן תמידי היא כיצד יכול האדם להצליח להתרומם מהקושי ולחיות, פשוט לחיות.

» ביקורות נוספות של בר
» ביקורות נוספות על דוקטור בואי אצלי