ביקורת ספרותית על הדחף - הסדרה הקטנה # מאת סטפן (שטפן) צווייג
ספר טוב

---

את הספר קניתי מזמן, ותמיד חיכיתי לרגע המתאים שאקרא בו, כי ידעתי שזה עניין של כמה שעות, וספר של צווייג (אני עדיין לא יודע ומבולבל עד כדי שיגעון איך לכתוב את השם שלו למען השם גם אם השלמתי עם השטפן והסטפן, יש את הצווייג שנכתב באלף גרסאות) לא קוראים סתם ככה, צריך להתכונן אליו.
אז העת שלו הגיעה כאשר תרגום חדש ואחר של צווייג נכנס לי למחסנית וכשפניתי לספר הנוכחי, כצפוי, סיימתי אותו מהר מאוד.

הספרון מכיל שני סיפורים, הראשון קצר מאוד, והשני רק קצר. שניהם מתעסקים בנושא המלחמה, נושא שהיה חשוב לצווייג כידוע.
הראשון שנקרא גם "תקרית על אגם ז'נבה" מסופר בחטף, פליט ממלחמה שהגיע בטעות לז'נבה בזמן מלחמה, סיפור שנגמר מאוד מהר ואין בו יותר מדי עומק או סגנון מובהק של צווייג, אולי סיפור שהיה כלי להביע דעה וסיטואציה, לא מעבר.
השני והיותר ארוך ועמוק שאת שמו גם נושא הספרון, זה הסיפור הצווייגי שאני מחפש. שלד הסיפור על חייל (או כמעט חייל) שהגיע לשווייץ (הפעם לציריך) במטרה לקיים את החיים הקטנים שלו עם אשתו במקום שקט ורגוע, זאת לאחר שהצליח להתחמק מלשרת כחייל במלחמה שלא נגמרת. אך הסיפור מתחיל כאשר הוא מתחיל להבין שקוראים לו לבדיקה חוזרת וכנראה גם לשרת בפועל כחייל במערכה. מעתה והלאה הוא אחוז לבטים ונופל קורבן לדחף הפנימי והלא ברור שלו - של אולי לחזור להתייצב ולעשות מה שאומרים לו למרות חוסר הרצון וההתנגדות המלאה שלו (ושל אשתו).

על הסיפור הראשון אין יותר מדי מה לדבר, הוא כמו שהוא, נבלע מהר, וכמה שהוא יהיה טוב, הוא לא יכול להיות עמוק או מוצלח כמו סיפור ממוצע יותר ארוך של צווייג.
אבל על השני יש הרבה מה לדבר, כי הוא השאיר אותי עם הרבה מחשבות.
דבר ראשון, אני מבין את ההתנגדות של צווייג לכל העניין הלא נעים הזה של מלחמות, ואני זוכר שקראתי באסופת מכתבים שלו (ספר שיצא בהוצאת כרמל) על הסלידה שלו, וגם ב"קלריסה" זה היה ממש בולט, אבל נקודה שכן הפריעה לי, זה שדווקא פה הרגשתי שלא היה לי ברור מה הוא באמת מנסה להגיד. בסדר, לא לרצות להיות חלק מהרג בלתי נגמר או לא לרצות להיות חייל קטן שמת, זאת לא איזו דעה הרסנית, ורק להגיד אותה לא באמת מייצג איזה לבט פיסכולוגי עמוק, ולאורך המחשבות שלו וההתמודדות עם ה"דחף" שלו, לא מצאתי משהו יותר עמוק מזה, וזה נשאר קצת שטחי.
כאחד שקצת פחות נוטה להאמין בזיקה של בני אדם לדעות "יפות", הייתי מצפה מצווייג לתאר את העמדה האולי פציפיסטית הזאת בצורה יותר עמוקה, בקלריסה למשל הצלחתי להבין מה הוא מנסה להגיד ומאוד התחברתי גם, אבל פה הנושא הזה דווקא מרגיש די דל, ולא הצלחתי להתחבר.
אבל צווייג הוא צווייג ולמרות הכל, הסיפור הזה מייצג תבנית מוכרת שלו, שגם מאוד טובה. הדו שיח עם אשתו, המחשבות הטורדניות-קיומיות שלו, אני אוהב את הגישה של צווייג להעמיד הכל באימפולסיביות, דברים שאם היינו מחצינים החוצה, אפילו הנורמלי ביותר היה מצטייר כמשוגע נוירוטי, וזה דבר שאני ממש אוהב, כי עם כל הרעש והתזזיתיות, יש בזה משהו אנושי מאוד. אז אולי בציפייה שלי התכוננתי למשהו שכבר ראיתי אצלו בעבר, ואולי התאכזבתי, אבל עדיין יש פה את הדחף, ויש לו תוכן לתת.

» ביקורות נוספות של oziko
» ביקורות נוספות על הדחף - הסדרה הקטנה #