ביקורת ספרותית על הדחף - הסדרה הקטנה # מאת סטפן (שטפן) צווייג
ספר טוב

---

הספרון הזה מכיל שני סיפורים קצרים, אחד מהם – "תקרית על אגם ג'נבה" – ממש קצרצר, 13 כעמודים ברוטו. השניים משקפים את הביקורת החריפה שהיתה לצווייג על אלו שהוליכו את עמיהם למלחמה מיותרת על נגזרותיה – הרס, שמד וכמובן שאת המחיר שילמו האנשים הקטנים. עם זאת, צווייג מסייג את ההתנגדות למלחמות (בסיפור "הדחף"). אצלו אין מדובר בפציפיזם מוחלט.

שני הסיפורים הללו משכו אותי בשל ההערכה שלי לסופרים הסולדים ממלחמות וההתרשמות העמוקה שלי מהיבט זה ביצירתו של צווייג, "העולם של אתמול". כך, שבמובן מסוים, שני הסיפורים זכו לנקודת פתיחה נוחה אצלי. אבל כשניסיתי להשוות אותם למעט שקראתי מצווייג - "ירמיהו" ו"אמוק" וגם "העולם שלך אתמול" - חשתי אכזבה מסוימת, התרשמתי שהם שטחיים יחסית ליכולות של צווייג.

שני הסיפורים עוסקים בגורלו של האדם הקטן - אותו חומר גלם ל"בשר התותחים" - בידי הרשויות הדורסניות. ההבדל ביניהם הוא במודעות למצבם. כך בוריס, האיכר הרוסי מכפר נידח בערבות רוסיה, שגויס להלחם "למען הצאר", מוצא את עצמו באגם ג'נבה, כשברח מהגיס הרוסי שנלחם בצבא צרפת. כל מבוקשו הוא להתאחד עם בני משפחתו שליד אגם באייקל. לגבי דידו אגם ז'נבה הוא אותו אגם אשר מעבר לו נמצא ביתו. הוא אינו מסוגל להבין ש"נסיבות גיאו-פוליטיות" מונעות ממנו להתאחד עם בני משפחתו האבודים. צווייג מיטיב לתאר את מגוון התגובות של האזרחים השווייצרים השאנננים.

ב"דחף", הסיפור הארוך יותר, הגיבור, פרדיננד, צייר גרמני החי עם רעייתו הצעירה בשווייץ, מקבל הודעה מהקונסול שעליו להתייצב שוב לבדיקה רפואית לצורך גיוס לאחר שבעבר קיבל פטור זמני. פרדיננד מודע היטב לחוסר התוחלת שבמלחמה הזו, בשרירותיות שבצו, ואת המחיר שישלם ומדגיש את חוסר רצונו להלחם במלחמה מיותרת. אבל, הצו, פיסת נייר רשמית, מהפנטת אותו. היא מעירה אצלו את הצורך לציית, וכל נימוקיה הרציונליים של אשתו האוהבת, שאותם הוא מקבל אחד לאחד, אינם מסוגלים לגבור על הצורך לכת בעיניים פקוחות להצטרפות למלחמה.

משאשתו אומרת לו, במהלך אחת מהשיחות ביניהם, שהיא מבינה שהוא הולך להתגייס למרות הכל, פרדיננד עונה לה: "לא אני! לא אני! משהו בתוכי הולך – או בעצם הלך כבר. הרי אמרתי לך, משהו קם בתוכי כמו תלמיד מול המורה, רועד ומציית! ויחד עם זאת אני שומע כל מה שאת אומרת, ואני יודע שזה נכון ואמיתי ואנושי והכרחי – זה הדבר היחיד שראוי ונחוץ שאעשה – אני יודע את זה, אני יודע, והרי לכן מחפיר כל כך שאני הולך. אבל אני הולך, משהו לכד אותי! קדימה תבוזי לי! אני הרי בז לעצמי. אבל אני לא מסוגל אחרת, אני לא מסוגל!".

בדיאלוגים בין פרדיננד לרעייתו, נחשפת השקפתו של צווייג בנוגע למלחמה. אחד מהטיעונים של אשתו הוא שפרדיננד אינו מאמין בצדקת המלחמה המסוימת הזאת. היא לא היתה עומדת בדרכו אילו היה הוא מאמין בצדקת המלחמה.

בשלב כלשהו, למרות הפצרותיה ואיומיה של אשתו, הוא עולה על הרכבת המובילה למעבר הגבול עם גרמניה. בהמתינו שם, סמוך לגבול עם גרמניה, לרכבת שתיקח אותו ליעדו. מגיעה רכבת דווקא מהכיוון ההפוך והתזמורת על הרציף מנגנת את ההמנון הצרפתי..... פרדיננד הלך לברר מיהם אותם נוסעים להם מחכה המון רב ונרגש בתחנת הרכבת....

השורה התחתונה: הסיפורים קולחים ומעניינים, בסיפור הראשון תמימותו של הגיבור היא מרכז הסיפור ואילו בשני חולשת הפרט מול המנגנון המדינתי, המשתלטת על יכולת החשיבה הביקורתית שלו. סך הכל מעניין אבל לא מפסגת יצירותיו של צווייג.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על הדחף - הסדרה הקטנה #