ביקורת ספרותית על לונגירביאן מאת היידי סבראייד
ספר טוב

---

באוגוסט השנה ימלאו 100 שנים לכניסתה לתוקף של אמנת סרבאלד, המסדירה את מעמדם של איי האריכפלגו, כאיזור בריבונות נורבגית, אך זו מוגבלת לגבי שימושים צבאיים באי ומאפשרת לאזרחים מעשרות המדינות החתומות על האמנה להתיישב באי ולקיים בו פעילות כלכלית.

חשבתם על ריילוקיישן לשם? אז הייתי מציע לשקול זאת שוב: ראשית, ישראל אינה בין החתומות על האמנה (ערב הסעודית – כן). שנית, האיזור נמצא במפגש האוקיאנוס הארקטי עם האוקיאנוס האטלנטי, באמצע הדרך בין חופיה הצפוניים של נורבגיה והקוטב הצפוני. עדיין נשמע טוב? אתם מוזמנים לקרוא את הספר הזה....

פין, רופא צעיר, כריזמטי ושאפתן, גורר את משפחתו: אייבור, אשתו ושתי שנותיהן הקטנות לצפון הרחוק. כמה רחוק? לעיירת הכורים לונגירביאן, הנמצאת בארכיפלגו סרבאלד, המוזכר לעיל. לונגיירביאן שפירושה בנורבגית העיר לונגייר, קרויה על שמו של תעשיין אמריקני בשם ג'ון מונרו לונגייר שהפעיל את המכרות בעיירה מ-1906 ועד לאחר מלחמת העולם הראשונה. השם נותר עד היום.

פין שוקע בעבודתו, ניהול צוות רפואי בעיירת הכורים הנידחת, המנותקת מהיבשה עם קפיאת הפיורד המוביל אליה עד להפשרתו כעבור חצי שנה. בנוסף להגשת טיפול רפואי, הוא אחראי על בדיקות תקופתיות לעובדים ובידיו הסמכות לקבוע מי ישאר ומי יכרת מטה לחמו וישלח חזרה ליבשת. באותה עת, עם קפיאת הפיורד המוביל לעיירה, הקשר עם העולם החיצון נותק לחלוטין, שאלות של חיים ומוות נותרות באחריותו ובאחריות הצוות הקטן. על הדרך הוא למד שחברת הכרייה אינה נלהבת להשקיע בציוד בטיחות וברווחת העובדים מעבר להכרחי ביותר.

ואשתו אייבור? הוא מצפה ממנה לטפל בבנות ולהעסיק את עצמה. אייבור המופנמת, שהתחתנה בגיל צעיר מאד ונותקה מהמעגלים החברתיים שלה, ממעטת ליצור קשרים של ממש עם הסובבים איתה. המפלט שלה הוא גלישות סקי ארוכות בלוית הכלבה ההאסקית יוסה, זו הופכת ליצור הקרוב לה ביותר. אייבור נאלצת (על פי דרישות החוק המקומי) לצאת לגלישות כשהיא חמושה ברובה בשל הסיכון שבהתקלות עם דובי קוטב אגרסיביים. הזוגיות של פין ואייבור עומדת בפני אתגרים: אייבור נסגרת יותר ויותר, פין שוקע בעבודתו ונסיונותיו לדובב את רעייתו, בזמן הפנוי המועט שיש ברשותו, עולים בתוהו. היא מסתגרת בשתיקתה. כיצד תתמודד אייבור עם הבדידות? מאהב? אשת סוד קרובה? התרשמתי שהסופרת מצליחה ליצור סקרנות לגבי מערכות יחסיה הרדודים של אייבור עם מעטים מהסובבים אותה. האם יבשילו למשהו משמעותי?

דמות משמעותית נוספת היא זו של איש המנהלה הויכברג, גבר נורבגי רווק קשוח ותמהוני. התמהונות שלו "עולה מדרגה" והוא מאבד אט-אט את שפיות דעתו. פין, שסירב לפנותו מהמקום מבעוד מועד, נאלץ להתמודד עם האיש, הגוזל ממנו ומצוותו זמן רב. אייבור חוששת מהאיש ומהפחד שנוכחותו מטילה על בנותיה הרכות.

העלילה, אם אפשר לכנות זאת כך, מתקדמת בשני צירים מקבילים: חילופי העונות וההשפעה האדירה שלה על התושבים. הציפיה הנרגשת לצאת מהמעין-כלא הזה לדרום החם – מי היה מאמין שאפשר לתאר כך את נורווגיה – היא אולי השיא של הקיום במקום הזה. הציר השני מתמקד במאבק על איזון נפשי כשהסיפור מתמקד שבעיקר בשתי דמויות, שתי בודדות למדי, למרות הרקע השונה - הויכברג ואייבור. בעוד שהויכברג מתחיל לשגות בדמיונות שווא, אייבור מוצאת נחמה רבה בחברת הכלבה יוסה, אולי היצור עימו היא מתקשרת בצורה הטובה ביותר...

ושאר האנשים? המקום מנוהל הלכה למעשה על ידי חברת הכריה סטורה נורסקה, שאף מוציאה עיתון מקומי ודואגת לאספקה למקום הנידח. תושבי המקום מנהלים שגרה קשה המהולה במסיבות רוויות אלכוהול וריקודים וכמובן תגרות ידיים. אחד האירועים יוצאי הדופן הוא תחרות התעמלות שנתית עם עובדים רוסים במכרות בעיירה הסמוכה.
והשגרה? במהלך החורף הכל מחכים בכיליון עיניים לסוף מאי, עת האניה הראשונה מגיעה לאי. אז מתחילה עונת החופשת ביבשת. במהלך אותה תקופה קצרה המקום מתמלא במבקרים. אלה מתמעטים לקראת עונת החורף עד לסגירת הקשר עם היבשה לקראת נובמבר. הסיפור מתרחש בתקופת המלחמה הקרה והדיה הקלושים מגיעים גם למקום מרוחק זה, בעיקר כשמתעורר הצורך לשגר מטוס צבאי.

מעבר לזה לא קורה (כמעט) דבר.

נקודות החוזקה של הספר הם התיאורי הטבע והעיירה, אלה נשמעים אמינים מאד. החל מנדידת בעלי הכנף למיניהם וכלה בפריחה הדלה בעונת הקיץ הדלה. תיאור העליבות של העיירה. בעת הפשרת השלגים, כל הזוהמה והאשפה נגלות לכל עין נשמע אמין ומדויק. אפשר להשליך מכאן גם על היחסים בין בני האדם במקום מאתגר זה. מזג האוויר המשתנה על פי עונות השנה מתואר באופן מרשים. אחד מהתיאורים המרתקים בעיני הוא התאספות התושבים לקראת היום בו קרני השמש הראשונות יציפו את העיר השוכנת למרגלות הר. היום הזה נחגג כדת וכדין. מן הסתם חגים פגאניים רבים נוצרו כך במהלך ההסטוריה האנושית.

אפשר להוסיף לנקודות הזכות את תיאור החופשות בנורבגיה. אלו מדגישות את הניגוד הרב שבין החיים בלונגיירביאן לבין החיים ביבשת. גם תיאורי המסעות בשלג. הסכנות האורבות בדרך במיוחד לקראת התבקעות הקרח על הפיורד מעניינים מאד.

תיאור מערכת היחסים הקרובה בין אייבור לבין הכלבה יוסה מתוארת באופן מרתק והוא מסייע גם בהדגשת הניכור שאייבור חשה במקום. מערכת יחסים זו הזכירה לי במקצת את בנדיקט, גיבור ספרו של גונאר גונרסון. גם הוא, דמות מופנמת, יוצא למסע מחוץ לאיזורי ישוב מלווה בכלבו הנאמן ובאייל המשכוכי.

סבראייד מצאה מקום מאתגר למקם בו סיפור, הוסיפו לכך שהוא מבוסס בחלקים ממנו, על סיפור משפחתי אמיתי, למי מהקוראים המוצא בזה עניין מיוחד. סבה של הסופרת, רופא במקצועו, נשלח לאי למשך שנתיים (1957-1959) על ידי חברת הכריה הנורבגית סטורה נורסקה, הוא הגיע לשם עם אשתו ושתי ילדותיהם (סבתה של הסופרת, אימה ודודתה). הסופרת עצמה אמרה לא פעם שהיא גדלה עם הסיפורים הללו ולצורך כתיבת הספר, שהיה ברור לה שיכתב ביום מן הימים, היא בילתה בעיירת הכריה לונגירביאן.

בדרך כלל אני נותר שווה-נפש באשר לשאלה האם הסיפור "מבוסס על סיפור אמיתי" אם לאו. התרשמתי שהפעם ההתבססות על סיפור אמיתי, ובמיוחד כזה המתבסס על נסיון החיים של דמויות מהמשפחה, היה במידה מסוימת לרועץ. העלילה, אם אפשר למצוא אחת כזו, דלה למדי. נראה שהסופרת נמנעה מלתת לדמויות המגלמות את בני המשפחה – ובמיוחד אייבור – אפשרות "להתפרע". נראה שהסופרת לא התאמצה להפעיל דמיון יצירתי: אף הסיפור יוצא הדופן אודות הניסיון המורכב (מבחינה לוגיסטית ומדינית) להנחית מטוס צבאי באי מבוסס על מקרה אמיתי שהתרחש ב-1959.

נקודת חולשה נוספת היא העיסוק האינסופי בפעולות יומיומיות בנאליות. ניתן להבין ללבוש מתאים יש חשיבות עליונה אבל לחזור שוב ושוב על כל השלבים הופך את הסיפור למעט מייגע.

חסרה היתה לי התייחסות יותר מעמיקה לנתק החברתי שבין הכורים ותנאי החיים שלהם לבין אלה המשתייכים לאליטה המקומית: המושל, מפקד המשטרה, הכומר וכמובן צוות המנהלה של החברה. הכורים נותרים כמעט שקופים, עד שהם נזקקים לטיפול רפואי. יש התייחסויות כמעט אגביות לסוגיות אלה, אך לא מעבר לכך.

אחרית הדבר של שירה סתיו מוסיפה רקע חשוב להבנת הסיפור.

השורה התחתונה: ספר קריא מאד ומעניין, בעיקר בגלל המקום המיוחד ואופי החיים בו. העלילה עצמה לא מתעלה לגבהים מרשימים.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על לונגירביאן