ביקורת ספרותית על לונגירביאן מאת היידי סבראייד
ספר בסדר

---

הארכיפלג סבאלברד שבאוקיינוס הארקטי שוכן 1000 ק"מ בלבד מהקוטב הצפוני, ונמצאת בו עיר הקבע הצפונית ביותר בעולם – לונגירביאן. ב-1920 נורווגיה קיבלה שליטה על האיים הללו, אך נקבעה אמנה בינלאומית כי נורווגיה אינה יכולה להשתמש בארכיפלג למטרות צבאיות, ומותר לאזרחי כל מדינות העולם לנצל את אוצרות-הטבע של האיים, שהם בעיקר מרבצי פחם עצומים. לכן לצד יישובים נורווגים היו במאה הקודמת גם מעט יישובים סובייטים, ולזמן מסויים התושבים הסובייטים היו רבים מהנורווגים, מה שגרר מתיחות מסויימת על רקע המלחמה הקרה.

מאחר ולונגירביאן נמצאת בקו הרוחב 78 צפון, הרבה מעבר לחוג הקוטב הצפוני (שהוא 66.5) הלילה הארקטי יורד בסוף אוקטובר ונמשך קצת יותר מ- 100 ימים. השמש חוזרת לזרוח באמצע פברואר לכמה דקות בודדות, אבל באמצע אפריל השמש כבר אינה שוקעת עד אמצע אוגוסט. השמש לא מביאה איתה חום לארכיפלג הצפוני, למעשה האפשרות להגיע באוניה לאיים אפשרית רק בסביבות חודש מאי כאשר ים הקרח מתחמם מספיק לאפשר לספינות לשוט.

השנה היא 1957, המלחמה הקרה בעיצומה, וזוג בשנות ה-30 לחייו עם שתי בנות מגיעים לשהות באי במשך שני חורפים, לרגל עבודתו של הבעל כרופא של העובדים במכרות. הספר נפתח לקראת סיומה של עונת החורף הראשונה, ומסתיים כעבור שנה בסיומה של עונת החורף הבאה, ומתמקד בעיקר בחייה של אייבור. אייבור היא אישיות מופנמת, קצת מתבודדת, שהתחתנה בגיל צעיר ומגדלת כבר שתי בנות קטנות, והחורף האקרטי, לצד הנופים הפראיים, השלג והקור המסוכן, מביא איתו התמודדות לא פשוטה של חשיכה ארוכה, ובידוד קיצוני מהעולם, מהרגע שהספינה האחרונה עוזבת את הנמל בסוף עונת הקיץ הקצרה. העלילה בספר היא מינורית, ועיקר ההתרחשויות נמצאות בעולם הפנימי של הדמויות, ובקשר העמוק בין האדם למרחב בו הוא מתקיים, בעיקר של אייבור, על המתח הזוגי המורכב שהתנאים החיצוניים מכתיבים, ובדמות החופפת-מנוגדת אליה הייברג, גבר מבוגר, רווק תמהוני, שמשדר נועזות וגבריות, שהחורף הקשה משפיע גם על נפשו המסוכסת. לצד תיאורי הנוף הפראי ומזג האוויר הקיצוני, המחברת לא מכסה על הצדדים הפחות מחמיאים של המושבה הקטנה, ועל הכיעור שמתגלה בה כאשר השלג נמס.

זה ספר טוב לקריאה ולהפוגה ביולי אוגוסט הדביקים שלנו, אבל קשה לי להמליץ על הספר בפה מלא. הוא כתוב טוב, אבל הוא קצת איטי, והוא מתמקד יתר על המידה בצד הנפשי הפנימי והעלילה קצת נזנחת. הדכדוך מורגש היטב באווירה של הספר, ונראה כי המחברת רצתה קצת לנפץ את הפנטזיה המושכת של הקוטב הצפוני, על השלג הצח, וקצת לתאר את ההשלכות של החדירה האנושית למרחבים שאולי הוא לא באמת מותאם להם.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על לונגירביאן