ביקורת ספרותית על בכל פעם שהשמש זורחת מאת אנאבל מונהאן

---

רק לא מזמן כתבתי על היחס האמביוולנטי שלי לרומנים רומנטיים, אחרי ספר גרוע במיוחד מהז'אנר, והנה באה הדוגמה הנגדית: אחד מהספרים האלה שאני מחפשת, שבשבילם אני מנסה ודוגמת עד שמגיעה למשהו כיפי באמת.

אז מה הופך את הספר הזה למוצלח יותר מרוב אחיו בז'אנר?
קשה לפענח, קשה לשים את האצבע ולהסביר בדיוק אבל הנה כמה מהמרכיבים:
דבר ראשון, הכתיבה. הכתיבה נעימה. זורמת, משכנעת, אמינה. מתעכבת בנחת לתיאורים ולא רק קופצת בין דיאלוגים וסצנות רומנטיות.
דבר שני, המודעות העצמית. גיבורת הספר, נורה, היא תסריטאית שכותבת תסריטים קלישאתיים לקומדיות רומנטיות שמיועדות לטלויזיה. היא מכירה את כל קלישאות הז'אנר, היא חיה עליהן. היא מודעת מאוד ליחס שבין החיים האמיתיים לבין הפנטזיה הרומנטית שהסרטים האלה מוכרים ובין השניים האלה לסיפור שלה שהוא בסוף… בדיוק פנטזיה רומנטית שכזאת, אמנם, אבל רוח המודעות העצמית, האירוניה וההומור הקליל מרחפת על פני הספר והופכת אותו לאינטליגנטי ונעים יותר לקריאה.
כאן, למשל, נורה מסבירה את הנוסחה של כתיבת תסריטים רומנטיים:

"תן לי מגדר, לוקיישן, קריירה."
"אוֹקיי... נקבה, שיקגו, יזמית נדל'ן."
"אוֹקיי, קל. סטפני, יזמית עירונית צעירה, יוצאת לאזור הכפרי של אילינוי כדי לקנות מחלבה ולהפוך אותה למרכז ריטריט שיתופי. הבעלים הצעיר של החווה אינו מעוניין למכור, והם מתנגחים זה בזה. אבל ככל שהיא מבלה יותר זמן במשק, היא נוכחת לדעת כמה חשוב לקהילה והם מתאהבים. למעשה, היא עוזרת לו לארגן את הפסטיבל השנתי של יום המייסדים שעומד להתקיים בשבוע שלאחר מכן. הם מתנשקים. בערב שלפני יום המייסדים, מתקשרים אליה ואומרים לה שעליה להשבית את המחלבה לאלתר, אחרת היא תאבד את עבודתה. היא יוצאת לשיקגו. לבו נשבר."
"אוי, לא."
"אוי, כן. אבל חכה, מגיע יום המייסדים, שניתן לשבץ במקומו כל אירוע שרק רוצים – הדלקת האורות של עץ חג המולד, פתיחה של מטבח תמחוי, רסיטל של ילדים – והוא מתאמץ ככל יכולתו, ומי חוזרת? סטפני!"
"כן!"
"היא חוזרת לשיקגו ונוכחת לדעת שמגורים בעיר הגדולה אינם מתאימים לה. היא תחיה באזור כפרי ובנוסף, יש לה רעיון נפלא איך להציל את המשק. הסוף."
"זה כל כך מטופש. זה תמיד אותו הדבר?"
אני מרוקנת את שארית היין. "פחות או יותר. למען הסדר הטוב אני מחליפה את השמות ואת סוג המשק, ואני מחליפה בין המינים. במחצית המקרים הבחור עוזב".
[...]
"אז זהו זה?" הוא שואל.
"ובכן, יש עוד כמה פרטים קטנים. אם ההורים של אחד מהם עדיין בחיים, הם תמיד הורים מאוד אוהבים העומדים ברשות עצמם. הם אינם מעיקים." אני לוקחת עוד ביס מהעוגה. "ולאישה בדרך כלל יש מוזרות כלשהי, שמעצבנת את רוב הגברים, אבל הבחור הספציפי הזה אינו יכול לעמוד בפניה."
"את רצינית?"
"זה חלק מהפנטזיה. כמו למשל, אישה ממש לחוצה שיש לה ים של משימות, ומוצאת חן בעיני מוזיקאי שחייב להתאפס על עצמו."
"זה שטני. מה עם האישה המטורפת שתכנתה את חייה שיתקתקו כמו שעון שווייצרי?"
"ובכן," אני אומרת בעודי מרוקנת את כוסי ומניחה את המפית על השולחן, "היא מספיקה לעשות המון דברים. אבל, למיטב ניסיוני, זה לא בדיוק הדבר שגבר לא יכול לעמוד בפניו."

כמובן שרבים מהפרטים האלו יופיעו בספר בשלב זה או אחר.
דבר שלישי: הדמויות. נורה גיבורת הספר היא דמות משכנעת, נוגעת ללב. היא לא גיבורת קומדיה רומנטית מוקצנת, מהסוג שמתחיל את הספר בשפל המדרגה, בדיוק כשהיא פוטרה מהעבודה וחזרה הביתה מוקדם ותפסה את החבר שלה בוגד בה, ואז הסתבכה ברשת של שקרים מטופשים לכל המשפחה והחברים שלה, לא.
היא אישה די מוצלחת. נכון, היא בדיוק עברה גירושין לא קלים, אבל היא מינפה את החוויה לתסריט הכי טוב שלה אי פעם, פריצת הדרך שלה למסך הגדול, להוליווד. היא מפרנסת יחידה ומגדלת שני ילדים.
אמרתי שני ילדים? כן, גם הם חלק מהקסם של הספר. לא כי הם קסומים במיוחד אלא כי הם פשוט… ילדים. די נורמלים. בלי תובנות קטנות, מבריקות וממיסות שהופכות אותם לדמות של ילד מתסריט שנכתב על ידי צ'אט ג'יפיטי. סתם ילדים, כמו שאנשים נורמלים מגדלים. ויש גם אותו, הצד הגברי במשוואה, שהוא שחקן קולנוע והוא פחות משכנע כדמות אמיתית, אבל בסדר. בסוף הספר הזה הוא קומדיה רומנטית, וככזה הוא מיועד לתת פנטזיה כיפית ונעימה שאף אחד לא באמת אמור להאמין בה. לא יותר משאנחנו מאמינים בדמות הנווד המבריק שמסתובב ברחבי ארצות הברית ונלחם בפשע בעזרת שכלו ואגרופיו ומברשת השיניים המתקפלת שלו. אנחנו פה בשביל הכיף, וכיף זה מה שאנחנו מקבלים.

אז הספר בונה דמויות, דמויות משנה, עיירה קטנה, סיפור אהבה, ועושה את זה בקלילות ובחינניות ובלי לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות אפילו לרגע. הוא הולך על המתווה הידוע מראש, הוא מלגלג על עצמו על ההליכה במתווה הזה, סוטה ממנו רק בשביל לחזור אליו בסוף בכל זאת, בלי לנסות להעמיד פנים שיש בו איזה עומק נסתר או תובנות משנות חיים שניקח איתנו הלאה. כיף נטו.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על בכל פעם שהשמש זורחת