זה הספר הכי טוב שקראתי השנה עד כה.
אני כל כך נרגשת, ומצד אחד זה מבאס שזה עותק מהספרייה כי לא יכולתי להדגיש לעצמי משפטים, מצד שני - זאת סיבה טובה לקרוא אותו שוב בעתיד.
נראה לי שהבנתי שרומן רומנטי שהוא קודם כל פרוזה, זה הז'אנר האהוב עליי.
אז הסיפור הוא די קל להגשה, נורה כתבה תסריט בעקבות זה שבעלה שנטש אותה, וזה הפך לסרט שההפקה מבקשת לצלם בבית שלה.
היא מסכימה לזה, הכסף יעזור לה לשלם את החובות שלה, אבל מצפה לחזרה מהירה לשגרה כשהם יעזבו.
רק שהשחקן הראשי בסרט, ליאו, לא מתפנה מהשטח, ומבקש ממנה להישאר במשך שבוע תמורת 1000 דולר ליום, והיא מסכימה.
הכתיבה כאן כל כך איכותית.
הדמויות מרגישות כל כך אמיתיות, אני אוהבת את מה שיוצא להן מהפה, ואת זה שהספר הזה מרגיש נורא משפחתי כי יש בסיפור הזה הרבה יותר מסתם התקרבות של זוג.
ההפתעה שלא ציפיתי אליה כשקראתי את הספר - זה שנורה היא אמא לשני ילדים, ושהסיפור הוא בעצם על איך שליאו מתקרב אליה ואליהם.
זה היה כל כך מרגש, זה היה כל כך טבעי, זה היה הגיוני איכשהו ואמיתי.
התרגשתי ברמה מטורפת, החלק הראשון של הסיפור היה נסיעה חלקה ומהירה, מלאה בחום השמש ותחושת קלות, החלק השני היה הגשם, ובסוף קיבלתי את הפרחים שרציתי לראות.
אני בטוחה שאנשים אחרים לא יתנו לספר הזה חמישה כוכבים - אבל אני חייבת, כי המעורבות הרגשית שלי פה הייתה מטורפת.
כשנורה הייתה שבורת לב, אני הייתי שבורת לב ובכיתי עבורה מספר פעמים, כשנורה התרגשה מכך שליאו היה כמו הורה לילדים שלה, גם אני התרגשתי ושמחתי בטירוף.
אני חושבת שליאו כדמות גברית היה מרוחק במידה הנכונה.
פשוט חיבבתי אותו כפרסונה, והרגשתי מאוד נינוחה והאמנתי לו כאילו הכרתי את ליבו איכשהו, וסמכתי על התחושה הזאת.
ואולי זה למה נקשרתי רגשית כל כך לסיפור, כי יש פה משהו מאוד מאתגר מבחינת - "האם אני יכולה לסמוך שהגבר הזה באמת מאוהב בי והולך להישאר בחיי?"
התרגשתי מאיך שהוא התאים בחייה, התרגשתי מאיך שהיא הרגישה לגביו כי גם הרגשות שלה הרגישו מאוד כנים וטהורים, ונטולי אגו.
אני באמת לא יכולה להסביר לכם כמה אהבתי את איך שהוא תיקשר עם הילדים שלה, גבר שטוב עם ילדים זה כל כך מושך, וכשאלו הילדים שלה והוא אוהב אותם... וואו, אני מתה.
קיצר, ממליצה בחום.
מודה שקצת עיקמתי את האף כשראיתי שבתרגום שינו את השם המקורי של הספר (Nora Goes Off script), אבל בתור מישהי שקראה את הספר אני מודה שהשם החדש בהחלט מתאים לו, וגם הדגיש לי יותר את החלק הזה בסיפור.
הספר הזה היה תענוג פשוט... יכולתי לסיים אותו בישיבה אחת, אבל הרגשתי שאני קוראת אותו מהר מדי והכרחתי את עצמי לעצור, וטוב שכך, כי כמה עמודים אחר כך הוא נהיה מרגש וכואב, אבל בקטע טוב.
אפשר למצוא בספר הזה הרבה דברים, ולדבר עליו מהרבה כיוונים שונים, אבל אני לא אעשה זאת, אני פשוט אגיד שקראתי אותו ועפתי עליו.
התיאורים של בית החווה והטבע, החיים הפשוטים שלה שליאו רוצה לחוות כי הוא מרגיש שהוא איבד את עצמו לחיי המשחק שלו, כל שאר הדמויות שפשוט הרגישו כל כך אמיתיות ברגעים שבהם הן היו נוכחות על הדף... אני פשוט לא מבינה מה יש לא לאהוב בספר הזה.
הוא גם קצר!
היו הרבה שורות שאהבתי, הרבה רגעים שבהם צחקתי משום מקום כי איזושהי דמות אמרה משהו שהפתיע אותי, אבל בעיקר ליוותה אותי תחושת החמימות וביטחון, גם כשהמצב היה קצת מדכא - פשוט האמנתי באהבה שלהם.
וזה כל כך קיטשי, אויש, אני מצטערת שאתם צריכים לקרוא את זה ממני.
אבל פשוט מאוד אהבתי את הספר הזה, הוא עשה אותי שמחה, הוא ריגש אותי והחזיק אותי שבויה לאורך כל הדרך.
וזה נורא, ממש טרגי, שאני לא יכולה להביע את זה כמו שאני רוצה, ושאפילו אין לי ציטוטים שבחרתי מראש כי כולם היו כל כך טובים שאני רוצה שאחרים יחוו אותם דרך הספר עצמו ולא דרך הביקורת שלי.
זה מסוג הספרים שאני אזרוק את בעלי המטאפורי אם הוא לא יאהב אותם.
סורי, אני לא יכולה לנשק את הפרצוף של מישהו שלא מעריך את הספר הזה, אלו הם פשוט פני הדברים.


















