רק לא מזמן כתבתי על היחס האמביוולנטי שלי לרומנים רומנטיים, אחרי ספר גרוע במיוחד מהז'אנר, והנה באה הדוגמה הנגדית: אחד מהספרים האלה שאני מחפשת, שבשבילם אני מנסה ודוגמת עד שמגיעה למשהו כיפי באמת.

אז מה הופך את הספר הזה למוצלח יותר מרוב אחיו בז'אנר?
קשה לפענח, קשה לשים את האצבע ולהסביר בדיוק אבל הנה כמה מהמרכיבים:
דבר ראשון, הכתיבה. הכתיבה נעימה. זורמת, משכנעת, אמינה. מתעכבת בנחת לתיאורים ולא רק קופצת בין דיאלוגים וסצנות רומנטיות.
דבר שני, המודעות העצמית. גיבורת הספר, נורה, היא תסריטאית שכותבת תסריטים קלישאתיים לקומדיות רומנטיות שמיועדות לטלויזיה. היא מכירה את כל קלישאות הז'אנר, היא חיה עליהן. היא מודעת מאוד ליחס שבין החיים האמיתיים לבין הפנטזיה הרומנטית שהסרטים האלה מוכרים ובין השניים האלה לסיפור שלה שהוא בסוף… בדיוק פנטזיה רומנטית שכזאת, אמנם, אבל רוח המודעות העצמית, האירוניה וההומור הקליל מרחפת על פני הספר והופכת אותו לאינטליגנטי ונעים יותר לקריאה.
כאן, למשל, נורה מסבירה את הנוסחה של כתיבת תסריטים רומנטיים:

"תן לי מגדר, לוקיישן, קריירה."
"אוֹקיי... נקבה, שיקגו, יזמית נדל'ן."
"אוֹקיי, קל. סטפני, יזמית עירונית צעירה, יוצאת לאזור הכפרי של אילינוי כדי לקנות מחלבה ולהפוך אותה למרכז ריטריט שיתופי. הבעלים הצעיר של החווה אינו מעוניין למכור, והם מתנגחים זה בזה. אבל ככל שהיא מבלה יותר זמן במשק, היא נוכחת לדעת כמה חשוב לקהילה והם מתאהבים. למעשה, היא עוזרת לו לארגן את הפסטיבל השנתי של יום המייסדים שעומד להתקיים בשבוע שלאחר מכן. הם מתנשקים. בערב שלפני יום המייסדים, מתקשרים אליה ואומרים לה שעליה להשבית את המחלבה לאלתר, אחרת היא תאבד את עבודתה. היא יוצאת לשיקגו. לבו נשבר."
"אוי, לא."
"אוי, כן. אבל חכה, מגיע יום המייסדים, שניתן לשבץ במקומו כל אירוע שרק רוצים – הדלקת האורות של עץ חג המולד, פתיחה של מטבח תמחוי, רסיטל של ילדים – והוא מתאמץ ככל יכולתו, ומי חוזרת? סטפני!"
"כן!"
"היא חוזרת לשיקגו ונוכחת לדעת שמגורים בעיר הגדולה אינם מתאימים לה. היא תחיה באזור כפרי ובנוסף, יש לה רעיון נפלא איך להציל את המשק. הסוף."
"זה כל כך מטופש. זה תמיד אותו הדבר?"
אני מרוקנת את שארית היין. "פחות או יותר. למען הסדר הטוב אני מחליפה את השמות ואת סוג המשק, ואני מחליפה בין המינים. במחצית המקרים הבחור עוזב".
[...]
"אז זהו זה?" הוא שואל.
"ובכן, יש עוד כמה פרטים קטנים. אם ההורים של אחד מהם עדיין בחיים, הם תמיד הורים מאוד אוהבים העומדים ברשות עצמם. הם אינם מעיקים." אני לוקחת עוד ביס מהעוגה. "ולאישה בדרך כלל יש מוזרות כלשהי, שמעצבנת את רוב הגברים, אבל הבחור הספציפי הזה אינו יכול לעמוד בפניה."
"את רצינית?"
"זה חלק מהפנטזיה. כמו למשל, אישה ממש לחוצה שיש לה ים של משימות, ומוצאת חן בעיני מוזיקאי שחייב להתאפס על עצמו."
"זה שטני. מה עם האישה המטורפת שתכנתה את חייה שיתקתקו כמו שעון שווייצרי?"
"ובכן," אני אומרת בעודי מרוקנת את כוסי ומניחה את המפית על השולחן, "היא מספיקה לעשות המון דברים. אבל, למיטב ניסיוני, זה לא בדיוק הדבר שגבר לא יכול לעמוד בפניו."

כמובן שרבים מהפרטים האלו יופיעו בספר בשלב זה או אחר.
דבר שלישי: הדמויות. נורה גיבורת הספר היא דמות משכנעת, נוגעת ללב. היא לא גיבורת קומדיה רומנטית מוקצנת, מהסוג שמתחיל את הספר בשפל המדרגה, בדיוק כשהיא פוטרה מהעבודה וחזרה הביתה מוקדם ותפסה את החבר שלה בוגד בה, ואז הסתבכה ברשת של שקרים מטופשים לכל המשפחה והחברים שלה, לא.
היא אישה די מוצלחת. נכון, היא בדיוק עברה גירושין לא קלים, אבל היא מינפה את החוויה לתסריט הכי טוב שלה אי פעם, פריצת הדרך שלה למסך הגדול, להוליווד. היא מפרנסת יחידה ומגדלת שני ילדים.
אמרתי שני ילדים? כן, גם הם חלק מהקסם של הספר. לא כי הם קסומים במיוחד אלא כי הם פשוט… ילדים. די נורמלים. בלי תובנות קטנות, מבריקות וממיסות שהופכות אותם לדמות של ילד מתסריט שנכתב על ידי צ'אט ג'יפיטי. סתם ילדים, כמו שאנשים נורמלים מגדלים. ויש גם אותו, הצד הגברי במשוואה, שהוא שחקן קולנוע והוא פחות משכנע כדמות אמיתית, אבל בסדר. בסוף הספר הזה הוא קומדיה רומנטית, וככזה הוא מיועד לתת פנטזיה כיפית ונעימה שאף אחד לא באמת אמור להאמין בה. לא יותר משאנחנו מאמינים בדמות הנווד המבריק שמסתובב ברחבי ארצות הברית ונלחם בפשע בעזרת שכלו ואגרופיו ומברשת השיניים המתקפלת שלו. אנחנו פה בשביל הכיף, וכיף זה מה שאנחנו מקבלים.

אז הספר בונה דמויות, דמויות משנה, עיירה קטנה, סיפור אהבה, ועושה את זה בקלילות ובחינניות ובלי לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות אפילו לרגע. הוא הולך על המתווה הידוע מראש, הוא מלגלג על עצמו על ההליכה במתווה הזה, סוטה ממנו רק בשביל לחזור אליו בסוף בכל זאת, בלי לנסות להעמיד פנים שיש בו איזה עומק נסתר או תובנות משנות חיים שניקח איתנו הלאה. כיף נטו.

זה הספר הכי טוב שקראתי השנה עד כה.
אני כל כך נרגשת, ומצד אחד זה מבאס שזה עותק מהספרייה כי לא יכולתי להדגיש לעצמי משפטים, מצד שני - זאת סיבה טובה לקרוא אותו שוב בעתיד.
נראה לי שהבנתי שרומן רומנטי שהוא קודם כל פרוזה, זה הז'אנר האהוב עליי.

אז הסיפור הוא די קל להגשה, נורה כתבה תסריט בעקבות זה שבעלה שנטש אותה, וזה הפך לסרט שההפקה מבקשת לצלם בבית שלה.
היא מסכימה לזה, הכסף יעזור לה לשלם את החובות שלה, אבל מצפה לחזרה מהירה לשגרה כשהם יעזבו.
רק שהשחקן הראשי בסרט, ליאו, לא מתפנה מהשטח, ומבקש ממנה להישאר במשך שבוע תמורת 1000 דולר ליום, והיא מסכימה.

הכתיבה כאן כל כך איכותית.
הדמויות מרגישות כל כך אמיתיות, אני אוהבת את מה שיוצא להן מהפה, ואת זה שהספר הזה מרגיש נורא משפחתי כי יש בסיפור הזה הרבה יותר מסתם התקרבות של זוג.
ההפתעה שלא ציפיתי אליה כשקראתי את הספר - זה שנורה היא אמא לשני ילדים, ושהסיפור הוא בעצם על איך שליאו מתקרב אליה ואליהם.
זה היה כל כך מרגש, זה היה כל כך טבעי, זה היה הגיוני איכשהו ואמיתי.

התרגשתי ברמה מטורפת, החלק הראשון של הסיפור היה נסיעה חלקה ומהירה, מלאה בחום השמש ותחושת קלות, החלק השני היה הגשם, ובסוף קיבלתי את הפרחים שרציתי לראות.
אני בטוחה שאנשים אחרים לא יתנו לספר הזה חמישה כוכבים - אבל אני חייבת, כי המעורבות הרגשית שלי פה הייתה מטורפת.
כשנורה הייתה שבורת לב, אני הייתי שבורת לב ובכיתי עבורה מספר פעמים, כשנורה התרגשה מכך שליאו היה כמו הורה לילדים שלה, גם אני התרגשתי ושמחתי בטירוף.

אני חושבת שליאו כדמות גברית היה מרוחק במידה הנכונה.
פשוט חיבבתי אותו כפרסונה, והרגשתי מאוד נינוחה והאמנתי לו כאילו הכרתי את ליבו איכשהו, וסמכתי על התחושה הזאת.
ואולי זה למה נקשרתי רגשית כל כך לסיפור, כי יש פה משהו מאוד מאתגר מבחינת - "האם אני יכולה לסמוך שהגבר הזה באמת מאוהב בי והולך להישאר בחיי?"

התרגשתי מאיך שהוא התאים בחייה, התרגשתי מאיך שהיא הרגישה לגביו כי גם הרגשות שלה הרגישו מאוד כנים וטהורים, ונטולי אגו.
אני באמת לא יכולה להסביר לכם כמה אהבתי את איך שהוא תיקשר עם הילדים שלה, גבר שטוב עם ילדים זה כל כך מושך, וכשאלו הילדים שלה והוא אוהב אותם... וואו, אני מתה.

קיצר, ממליצה בחום.
מודה שקצת עיקמתי את האף כשראיתי שבתרגום שינו את השם המקורי של הספר (Nora Goes Off script), אבל בתור מישהי שקראה את הספר אני מודה שהשם החדש בהחלט מתאים לו, וגם הדגיש לי יותר את החלק הזה בסיפור.
הספר הזה היה תענוג פשוט... יכולתי לסיים אותו בישיבה אחת, אבל הרגשתי שאני קוראת אותו מהר מדי והכרחתי את עצמי לעצור, וטוב שכך, כי כמה עמודים אחר כך הוא נהיה מרגש וכואב, אבל בקטע טוב.

אפשר למצוא בספר הזה הרבה דברים, ולדבר עליו מהרבה כיוונים שונים, אבל אני לא אעשה זאת, אני פשוט אגיד שקראתי אותו ועפתי עליו.
התיאורים של בית החווה והטבע, החיים הפשוטים שלה שליאו רוצה לחוות כי הוא מרגיש שהוא איבד את עצמו לחיי המשחק שלו, כל שאר הדמויות שפשוט הרגישו כל כך אמיתיות ברגעים שבהם הן היו נוכחות על הדף... אני פשוט לא מבינה מה יש לא לאהוב בספר הזה.
הוא גם קצר!

היו הרבה שורות שאהבתי, הרבה רגעים שבהם צחקתי משום מקום כי איזושהי דמות אמרה משהו שהפתיע אותי, אבל בעיקר ליוותה אותי תחושת החמימות וביטחון, גם כשהמצב היה קצת מדכא - פשוט האמנתי באהבה שלהם.
וזה כל כך קיטשי, אויש, אני מצטערת שאתם צריכים לקרוא את זה ממני.

אבל פשוט מאוד אהבתי את הספר הזה, הוא עשה אותי שמחה, הוא ריגש אותי והחזיק אותי שבויה לאורך כל הדרך.
וזה נורא, ממש טרגי, שאני לא יכולה להביע את זה כמו שאני רוצה, ושאפילו אין לי ציטוטים שבחרתי מראש כי כולם היו כל כך טובים שאני רוצה שאחרים יחוו אותם דרך הספר עצמו ולא דרך הביקורת שלי.

זה מסוג הספרים שאני אזרוק את בעלי המטאפורי אם הוא לא יאהב אותם.
סורי, אני לא יכולה לנשק את הפרצוף של מישהו שלא מעריך את הספר הזה, אלו הם פשוט פני הדברים.