ביקורת ספרותית על המסדרת מאת איילת ברוש
ספר בסדר

---

ניסיתי להיזכר למה הכנסתי את הספר הזה לרשימת הספרים שאני רוצה לקרוא.
לא שמעתי על הסופרת, הפרק הראשון לא מאוד מבטיח מבחינת הכתיבה, הנושא…
הנושא כמובן מעניין אותי, אבל בפועל, בשנים האחרונות, אני די ממעטת לקרוא ספרי שואה. אז למה דווקא הוא, בעצם? מה עבר לי בראש?
הפתרון כנראה נעוץ בתאריך בו יצא הספר לאור: פחות משנה לאחר פטירת סבתי, ברור שספר שעוסק בנכדה שמפנה את בית סבתה ניצולת השואה שזה עתה נפטרה יתפוס את תשומת לבי. בזמנו זה כנראה התאים להלך הרוח שלי, חשבתי שאולי אמצא בו משהו, שהוא יהדהד את הפרידה שלי מסבתא שלי, שארגיש הזדהות.

***

אני מתארת לעצמי שזאת פנטזיה של הרבה בני הדור השני והשלישי לשואה: לגלות פתאום קרובים אבודים. לגלות פתאום שאיזה אח או אחיין של סבתא שהיא היתה בטוחה שנספה בעצם ניצל. הרי היו סיפורים כאלה, מדי פעם הם צצו בחדשות גם עשרות שנים לאחר השואה. הכאוס ששרר לאחר מלחמת העולם השניה, מסך הברזל שנסגר, היעדר האמצעים הטכנולוגיים, היו מצע לסיפורים כאלה, אז למה לא אנחנו?
כן, גם אני העברתי שעות מול דפי עד באתר של יד ושם, מנסה להצליב שמות (לכו תחפשו "וייס" במאגר דפי העד של יד ושם… בהצלחה), שם הכפר הנידח של סבתא שלי, שמה של סבתא שלי בעצמה! אולי עוד מישהו מילא דפי עד על המשפחה שלה? אולי ככה נמצא קרובים אבודים?
לא מצאתי.
מצאתי את דפי העד שמילאה סבתא שלי בשנות ה-50, בכתב יד מתאמץ, כתב ידה של עולה חדשה שאינה רגילה לכתוב בעברית.
מצאתי דפי עד שמילאה דודה שלי, בתה, בשנות ה-90 בכתב ידה היפה והמסודר, כמו כתיבה תמה בחוברות לתלמידי כיתה א הלומדים לכתוב. בשנות ה-90 היה צריך להגיע פיזית ליד ושם כדי לבדוק אם קיימים כבר דפי עד על בני המשפחה שלך, אני משערת שדודה שלי העדיפה ללכת על בטוח ולמלא דפי עד ליתר בטחון.
דווקא מצאתי עוד דפי עד על בני המשפחה של סבתא שלי אבל מי שמילאה אותם לא היתה קרובה אבודה. לא בדיוק.
היא חתמה על הדפים בשם אילנה, אבל אמא שלי קראה לה אילונקה. היא היתה דודה למחצה של סבתא שלי, לאבא של סבתא שלי ולה היה אב משותף. אשתו הראשונה נפטרה והוא נישא מחדש ונולדו לו ילדים נוספים. היא היתה דודה של סבתא שלי, אבל למעשה כמעט בת גילה, מבוגרת ממנה בשנים מעטות.
אני לא בטוחה שסבתא שלי פגשה אותה אי פעם לפני המלחמה. מסלול חייהן היה שונה מאוד. היה ניתן לצפות שלאחר המלחמה, סבתא שלי שהיתה ניצולה יחידה ממשפחתה, משפחה של תשעה ילדים, גיס ושלושה אחיינים, תהדק את הקשר עם הדודה למחצה הזו, אבל זה לא בדיוק מה שקרה.
סבתא שלי הסתייגה מאילונקה, אורח החיים שלהן היה שונה, סבתא שלי, חרדית שגרה במאה שערים, ואילונקה האתיאיסטית. היא ביקרה פעם את סבתא שלי במאה שערים, בדרך לבקר חברה מהמחנות, בלבוש שככל הנראה זיעזע את סבתא שלי, שהיתה רגישה מאוד לסביבה ולמה יחשבו עליה.
הקשר לא נשמר.
זה מה שידעתי, עד לפני קצת יותר משנה.
בקיץ שעבר, בן הדוד שלי יצר קשר עם בתה של אילונקה. בת דודה של סבתא שלי, אבל למעשה בת דורן של אמא שלי ואחיותיה. היא לא כל כך רצתה להיפגש איתנו בהתחלה, חבורה של דוסים מתנחלים בעיצומו של המאבק על הרפורמה, אבל בסופו של דבר, הפגישה יצאה לדרך.
היא ובתה מצד אחד, אמא שלי ואחיותיה, בן הדוד שלי ואני מהצד השני.
היא סיפרה לנו את סיפורה של אמה. מסלול חיים שונה כל כך מזה של סבתא שלי: סבתא שלי היתה הבת השמינית במשפחה חרדית בכפר קטן ובו בקושי עשר משפחות יהודיות. אם החיים היו נמשכים ללא הפרעה, היו משדכים אותה לבחור יהודי ממשפחה טובה והיא היתה חיה חיים דומים לאלו של ההורים שלה.
אילונקה היתה גם היא הבת הקטנה במשפחה חרדית, אבל אמא שלה נפטרה בילדותה, אבא שלה היה מבוגר וכנראה לא ממש מסוגל לטפל בילדיו הקטנים. אילונקה עזבה את הבית, ניהלה רומן עם בחור הונגרי, ילדה לו שני ילדים אותם היא לא ממש גידלה. הם גדלו בבתי משפחות אחרות וזה מה שהציל אותם כשאמא שלהם נשלחה למחנות. היא חזרה בחיים, התחתנה עם גבר יהודי שאימץ את ילדיה הגדולים, הם עלו לארץ… לכאורה סיפור עם הפי אנד, אבל מסתבר שכישורים אמהיים היא לא רכשה בשום שלב, כך שהילדים גדלו אצלה רק באופן חלקי מאוד. היו שם בתי אומנה, פנימיות, בעיות כאלה ואחרות. סיפור עצוב ואופייני, סיפור שהתחיל בנקודת מוצא דומה כל כך לזאת של סבתא שלי, והתגלגל לכיוונים אחרים.
הדמות שהצטיירה לעינינו, תוססת, אומרת את מה שהיא חושבת ללא פילטרים, היתה דמות שיכולתי להבין למה סבתא שלי, האנינה והעצורה, לא התחברה אליה ולא רצתה בקשר איתה. עניין של אופי וטמפרמנט, עוד לפני אורח החיים השונה.
צחקנו הרבה במפגש הזה. מסלולי החיים התפצלו, והם שונים זה מזה כל כך, אבל ההומור השחור אולי עבר בגנים. או שפשוט ככה זה דור שני-שלישי.
היא הביאה איתה קצת תמונות, ביניהן תמונה של דוד של סבתא שלי.
תחושה מוזרה: לראות תמונה של אדם שהיה רק שם בעדות של סבתא שלי, ופתאום יש לו פנים וסיפור.
והיא הביאה איתה שלושה מכתבים.
מכתבים שסבתא שלי כתבה לאמא שלה מיד אחרי המלחמה.
הם נכתבו בהונגרית והיא תרגמה אותם עבורנו.
קשה לתאר את התחושה: לקבל דרישת שלום כזאת מהעבר, לשמוע את קולה של סבתא מתקופה שאין לנו שום דבר ממנה חוץ מסיפוריה של סבתא עצמה שסופרו רק שנים מאוחר יותר.
במכתב הראשון היא עוד לא יודעת בוודאות אם מי מאחיותיה נותרה בחיים: "מה שנתן לי כוחות לשאת את כל הסבל היתה הידיעה שאוכל לפגוש את שתי אחיותי שהיו גם הן במחנה עבודה" היא כותבת. "את השם של אחת מאחיותי ראו ברשימה שוודית אבל אלה לא יודעת עליהן. אין מילים לתאר כמה זה כואב" ובהמשך המכתב היא כותבת "מהמשפחה הגדולה נשארתי לבד. איבדתי כל תקווה".
קשה לדמיין את מצבה, תקופה של אי וודאות, שמועות עוברות איכשהו, כך היא יצרה קשר עם אילונקה: דרך מישהו שסיפר משהו, שאמר שראה, ששמע, כמו השם של אחותה ב"רשימה שוודית" שאינני יודעת מה היא.
אלה היא בת דודה שהיתה עם אחיותיה בברגן בלזן. תמיד חשבתי שהיא זאת שסיפרה לסבתי שאחיותיה לא שרדו.
הבדידות זועקת מהמכתבים האלו, שהיא כותבת לאישה שהיא בקושי מכירה.
"אילונקה היקרה!
אני מנסה לענות מיד לאחר שמכתבך הגיע לידי. אני יודעת מעצמי כמה נעים לקבל מדי פעם מכתב. גם אצלי נדיר לקבל מכתבים"
אילונקה ככל הנראה ניסתה לשכנע אותה להתחתן, אבל סבתא שלי לא מיהרה:
"בקשר לחתונה, היו לי כבר כמה הזדמנויות, אבל אני חושבת טוב טוב בידי מי אני מפקידה את גורלי"

***

אז לא, לא מצאתי קרובים שלא ידעתי על קיומם.
פגשתי קרובות רחוקות שהיה מעניין לפגוש ולהכיר, גם אם מסלולי החייים השונים, גם בדור הבא, נותרו רחוקים מאוד.
וקיבלנו מכתבים שלא ידענו על קיומם, וזה עניין מרגש דיו.

***

והספר?
לספר הגעתי רק השנה.
הוא קריא ולא בלתי מעניין, אבל גם לא ייחודי או יוצא דופן. הדיאלוגים הרגישו מתאמצים ומלאכותיים, לא יכולתי לדמיין את האנשים שמשמיעים אותם.
נכדה מפנה את דירת סבתה ניצולת השואה, מסדרת מקצועית, דור שני לשואה, מסייעת לה. פרקי העבר של הסבתא בתקופת השואה משולבים בין פרקי ההווה אבל אין ממשק של ממש ביניהם, לא לגמרי ברור מה תורם כל הרקע של כל אחת מהדמויות הראשיות (בן זוג, ילדים) לסיפור.
כשסיפוריהן של שתי הנשים ישתלבו, אה, כן, הם ישתלבו כמובן.
תסלחו לי על הספוילר אבל באמת שהייתם רואים את זה מקילומטרים, הרי אמרתי שזאת פנטזיה נפוצה.
אז כשסיפוריהן של שתי הנשים ישתלבו, תישאר תחושת ההחמצה והכאב - שכל זה קרה מאוחר מדי, כאשר הסבתא כבר איננה, והספר יגמר מהר מדי בלי להתייחס או לנסות לעבד את תחושת ההחמצה הזאת.

***

סבתא שלי נפטרה בערב ראש השנה, לפני שמונה שנים.
זה מה שכתבתי אז:
https://did.li/5qAIw
וזה מה שכתבתי לקראת השלושים שלה, ערב שבת בראשית:
https://did.li/rlRTY

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על המסדרת