#
נפלתי פה קורבן לחיבתי לשמות משונים של ספרים. תודו ששם הספר ממש מסקרן. אבוקדו, כמו שיודע כל מי שמכיר אותו, הוא תעלומה. הוא יכול להיראות תמים וירוק, עם תוך שחור וריח רע, ולקלקל את התיאבון של מי שתכנן לאכול אותו.
לא יודעת למה דנדי, שהוציאה את הספר לאור ב 1958 , קראה לו כך. אני אפילו לא יודעת אם זה השם שניתן לספר כחוק על ידי הסופרת, או החלטה שיווקית של ההוצאה. קראתי כ 50% מהספר והסתפקתי בכך.
ההתחלה היתה מבטיחה. סאלי ג'יי, צעירה אמריקאית שבין יתרונותיה יש גם דוד עשיר ונדיב, נמצאת, בשנות החמישים של המאה הקודמת, בפאריז כשכוונתה המוצהרת היא "לחיות את החיים האמיתיים". פעם זה היה טרנד אמריקאי ידוע. להקה שלימה של סופרים, "סופרים", נושאי כלים, חנפנים ומתיימרים חיה בפאריס כמה עשורים לפני אירועי הספר הזה. חלק מנכסי צאן ברזל של הספרות האמריקאית המודרנית נולד בפאריז או לפחות שאף אליה.
סאלי ג'יי לא שואפת להיות סופרת. היא שואפת להיות פילגשו של גבר נשוי – רצוי בוגר ואירופי – שואפת להשכלה כללית של "פאם פאטאל", בלי מושג מי יכול/ה להיות המורה שלה לזה. היא לא אומרת "לא" לשום בילוי, משמים ככל שיהיה, ונסחפת עם כל חבורה מקרית למועדונים מדי לילה. בכל מועדון הם שוהים זמן-מה וממשיכים למועדון הבא. מה שמעניין בחבורה האמורפית לה מסתפחת סאלי ג'יי הוא, שאין בה צרפתים. היא מורכבת בעיקר מאמריקאים, שלכולם אותה שאיפה כמוסה – להפוך לאירופאים מתוחכמים. מובן שהם מחזקים זה את יומרתו של זה. ומובן שאם מגיע איזה אמריקאי אהבל שלא מבין את המטרה, ולא יודע שלא חושפים בורות בפרהסיה – כולם בזים לו על חוסר השתלבותו במרחב ואולי גם על זה שחשף את מטרתם ללא רשות.
כשהתחלתי לקרוא חיבבתי מאד את הכתיבה הקולחת, את התיאורים שנראו לי אותנטיים. לאט לאט התעייפתי. אולי כי עברתי את הגיל בו כל שינוי במצב הצבירה נראה מלהיב, בו אדם מרגיש שאם הוא מחקה את מה שנראה לו מגניב, בטח כל העולם מאמין שהוא מגניב. קראתי כמה ביקורות של מבקרים מכובדים שהתייחסו בחיוב לספר הזה ולמי שכתבה אותו ומצאו בו רעיונות מלהיבים כמו פמיניזם, כֵּנות כובשת, הומור יוצא דופן. אני לא ראיתי בו דבר מאלה, אולי כי לא הבנתי אותו ואת גדולתו.
1/2
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
