הגעתי לספר אחרי המון המלצות עליו מפוסטים שונים. התחלתי אותו בהיסוס- הכתיבה נראתה לי פשוטה ודלה וכך המיקום של העלילה. אך סיימתי את הקריאה תוך כ-24 שעות. בסופו של דבר, זהו ספר שגורם להזדהות עמוקה עם הגיבורה וכמו שכתבו בעבר, הסופרת מצליחה לספר מנקודת מבטה של נערה בלי להתיילד. למרות שהספר קצר, הוא הולך איתי בעדינותו ובעולם שהוא שרטט סביב כבר שבוע וחצי מאז סיום הקריאה.

השפה שומרת על אחידות- היא תמיד ישירה ופשוטה גם כשהיא מתארת התרחשויות קשות שקורות לגיבורה, וזה סוד הקסם של הספר. אני מרגישה שביקרתי בעולם של מרי הנערה, שחייתי איתה את השנה המתוארת שעברה עליה ושהצצתי לתוך עולמה. הפשטות מאפשרת קסם, קפיצה לתוך העולם של הנערה בכפר באירלנד במאה ה-19. אני ממליצה.

ספר מצויין. הספר מלווה את נסיונותיה של דלפין דה ויגאן לכתוב ביוגרפיה של אמה, ומשלב בין פרקים בהם סיפור חייה מסופר לבין פרקים בהם היא מספרת את זכרונותיה מאמה, ובין רגעים שבהם היא כותבת על הכתיבה עצמה. בספר נפרשת הסאגה המשפחתית של חיי אמה, החל מילדותה במשפחה ספק היפית ספק מזניחה, דרך ההתבגרות, הקשיים, הגברים, המשברים והיציאה מהם.
הספר הוא פמיניסטי מאין כמוהו מבחינה זו שהוא נוגע בנקודה כואבת וחשובה- הקשר בין בנות לאמהות. ההשפעה שיש לאמהות כל העולם של הבנות, על הבטחון העצמי והיכולות שלהן וכן הצורך של הבת להתבגר ולסלוח בשביל להבין את אמה.נושאים נוספים המדוברים מנקודת מבט נשית- המחיר של להיות ילדה יפה, של להיות מתבגרת יפה, קשר בין בנות לאבות וכן מחלת נפש.
אהבתי מאוד את הספר ואני מציבה אותו לצד סופרות אחרות שכותבות על עולמן הנפשי כמו בפעמון הזכוכית, אישה נטושה, מחברת הזהב, ספרים של וירג'יניה וולף ועוד. הסגנון אולי שונה אבל היכולת לשאול שאלות על הקיום האנושי הנשי דומה.

לעומת קול צעדינו, ספר מופלא וגדול, והכלה סגרה את הדלת הוא ספר סתמי. הספר לא מצליח להיכנס לעומק, חוזר על תיאורים שחוקים של חיי נפש "בורגניים" של אנשים מרוחקים מעצמם וכאובים המדמים להיות מאושרים. אבל למה לקרוא בדיוק עוד ספר כזה? הדמויות הכי מעניינות - הסבתא, בת דמותה של הסבתא מקול צעדינו, ובן הדוד, מקבלות מעט מדי זמן "במה". דווקא עליהן היה מעניין להרחיב. ובכלל אין הסברים אמיתיים לכאבים, ויש מעיין "טראומה" המעיבה על הכל אבל אינה מפורקת.
הכתיבה מהוקצעת ו"נכונה", וזהו.

בעיני זה ספר מעולה. הכתיבה שלו היא בסגנון זרם התודעה בשילוב הדברים הקטנים הקורים בחייה של הגיבורה ומסקנותיה מהם.
הספר חשוב מאוד, מהבחינה שהוא מצליח להביא קול שממעט להישמע בספרות - אישה מבוגרת החשה תשוקה, בושה, ספקות, רצונות תהיות, וחיה במלוא מובן המילה, אל מול המבט החיצוני של החברה. זו דרך שונה מהדרך הרגילה שאנו רגילים לקרוא על נשים - שלרוב אם הן מבולבלות הם צעירות, ואם הן מבוגרות הן דמות אם/דודה/אומנת.
האווירה בספר מזכירה את זו של אלנה פרנטה ב"ימי הנטישה", את מגדה סבו ב"הדלת" ואת דוריס לסינג ב"מחברת הזהב".
מתאים למי שההתחבט/ה וחשבה על מקומה או מקומו השברירי ביחסים בין המינים, ואוהב/ת פסיכולוגיה ופילוסופיה.

מה אומר על הספר המופלא הזה? מצאתי אותו קטן ומתפורר בספרייה של אמי, ולקח לי שנים להגיע אליו.
הספר שאב אותי אליו מהשנייה הראשונה, פלאת' כותבת באופן אישי כל כך, על מישהי עם עיניים גדולות ובלי עור שיגן עליה.
הניכור והזרות שהיא חשה אל מול העולם המלא בקודים חברתיים והעמדות פנים, אל מול הרגישות החושפנית שלה, גרמו לי להזדהות עמוקה.
הגיבורה האינטליגנטית והמבולבלת נוחתת אל תוך העולם הגדול כשמצד אחד פועמת בה תשוקה להצליח בגדול, לראות ולטרוף הכל, ומצד שני ניכור וזרות מהפלסטיקיות של העולם המקיף אותה. גם החלק השני מתאר בצורה יפהפיה את מחשבותיה של אישה צעירה שהחלומות שלה בוקעים ממנה בתשוקה, מציתים את דמיונה, והחכמה היתרה שלה מסחררת את ראשה, אבל עומס הרגשות מבלבל אותה והיא חשה איך הכל סביבה מבשיל ואז נרקב.
זה ספר מדוייק וחכם, והוא מצטרף לרשימת הגדולים של הסופרות הפמיניסטיות שהקדימו את זמנן.

מופלא. מצייר באופן כל כך מוחשי את החיים בין שתי הערים- לונדון ופריס, בתקופה שלפני המהפכה הצרפתית. את הנסיבות האנושיות שהביאו למהפכה, סיפורים פרטיים של אנשים, ואיך היא השפיעה על אנשים ממעמדות שונים. הספר מטפל באופן מורכב ובלי שחור ולבן במהפכה הצרפתית, מנקודות מבט שונות. לי ספר זה אפשר הצצה לתקופה ההיא, והבנה מלאה יותר של החיים במאה השמונה עשרה בין שתי הערים. הספר הזה הולך איתי מאז.

הגעתי ל"אנקת גבהים" אחרי ששמעתי את השיר של קייט בוש. יש בשיר משהו מסתורי ומסקרן, פנייה נואשת לרגשות הכי מודחקים שלנו כבני אדם. כשקראתי את הספר הבנתי שקייט בוש המעולה בהחלט מצליחה לתפוס את האווירה בספר. זהו סיפורן של דמויות החיות בקצה אדמות הבור באנגליה, בלי הרבה סביב פרט לעצמן.
הספר מתאים לכל מי שמחפש לצלול אל תוך נבכי אנגליה הדרמטית, של המאה ה-19, על צדדים באישיות האדם שאינם הצדדים המוסריים והמתורבתים, אלא דווקא הצדדים האפלים, היצריים יותר.
נהניתי מאוד.

אי אפשר לתאר את ההתפעמות וההפתעה שחשתי לאורך קריאת הספר הזה. ויקטור הוגו, גאון דורו. לאדם זה, שמזל שהוא סופר, הייתה הבנה עמוקה אל נפש האדם. בספר הוא לא מתאר את התקופה שלו, אלא את ימי הביניים, ואף יודע לבקר את העת המודרנית בה חי (המאה ה-19). הוגו מצליח להעביר ביקורת מושחזת על האמונות וההגנות הרבות שבני האדם שמים על עצמם, כל אחד בדרכו שלו, בשביל לשרוד את הקיום הלא ברור. הוא מפליא לתאר את עולמן הפנימי של הנפשות הפועלות - הגיבן מנוטרדאם הכומר פרולו, אזמרדלה, פבוס וגנגנואר, בלי לשפוט אותן, כיאה לראייה הנפשית הפנימית של התקופה הרומנטית. הרומן הזה לא יכול להותיר עין אחת יבשה בתוכו לקראת הסוף.
מתיאוריו של הוגו, ניתן להריח את רחובות של פריס במאה ה-15, את הצחנה העולה מכל קרן רחוב, את אימת המוות של המרתפים והגרדומים בכיכרות, ואת התחכום והתעוזה של חלק מהאנשים.

הספר ערבסקות הוא ספר אינטלגנטי וכתוב כמו כישוף. הסיפור כתוב כמו ערבסקה, באופן מפותל, ציורי, שעושה מעגל שלם לפני שהוא חוזר בחזרה לנקודה ממנה יצא.

הספר מספר על משפחה פלשתינית מכפר ערבי בגליל, ומתאר במקביל את סיפורו של בן המשפחה, ילד שבגר שזיכרונותיו מורכבים מהסיפורים האישיים של משפחתו, ומיזכרונות קולקטיביים של העם הערבי מתחילת המאה העשרים.

כמו בספרים של ס.יזהר, עמוס עוז, מאיר שלו, גם כאן אין קול אחד דומיננטי, אלה קולותיהם של רבים מהאנשים המרכיבים את האוכלוסיה המזרח תיכונית המורכבת. ערבים ויהודים, ישראלים ופלסטינאים, כלואים בתוך עולמו כל אחד, ומונעים על ידי החלומות שנראים בלתי אפשריים.

לטעמי הספר מורכב בצורה יפהפיה, ומתאים למי שרוצה להרגיש ולהתענג על המורכבות הערפילית שלו.