עוד ספר נוער?
זמנים קשים, ללא ספק, אז כן.
עוד ספר נוער, ואחד שכבר התחלתי לקרוא פעם ונטשתי די מהר.
לא כי היה בו משהו לא בסדר, הוא סתם לא היה מעניין מספיק.
הפעם הגעתי אליו חמושה בהמלצה של חברה עם החלטה להשקיע קצת יותר ולתת לו צ'אנס.
סיימתי אותו, חשבתי שהוא ספר הרפתקאות חביב שאין הרבה מה לומר עליו. מסוג הספרים שילדים יכולים להנות מהם, אבל מבוגרים לא ימצאו בהם שום ערך מוסף.
אבל איכשהו, המשכתי לחשוב עליו, כי היה בו משהו שעיצבן אותי ולא הצלחתי לשים עליו את האצבע. בסוף אני חושבת שהצלחתי להגדיר אותו, ואם זאת לא סיבה לכתוב ביקורת, אני לא יודעת מה כן.
בואו נתחיל מהשם שלו: "ההרפתקאות הבלתי נוחות בעליל וכו'". מה השם הזה אומר לנו? זה שם שיש בו הומור. הרפתקאות, הרי, לא אמורות להיות נוחות. הרפתקאות יכולות להיות מסעירות, מפחידות, מרגשות, מדהימות, אף אחד לא מצפה מהן להיות נוחות. אז השם הזה מרמז על כך ש… מה? שברונטה לב-בזלת היא נערה חובבת נוחות שנגררת להרפתקאות בעל כורחה ומקטרת עליהן? זה נכון שברונטה נגררת להרפתקאות בעל כורחה, אבל די מהר היא מודה שהיא גם שמחה על ההזדמנות לצאת להרפתקאות. היא לא נרתעת מאי הנוחות ולא מקטרת עליה. היא אמנם גדלה אצל דודה קפדנית ומנומסת אבל היא ממש לא ילדה מנומסת שאוהבת ללבוש רק שמלות מגוהצות ונרתעת מכל יציאה מהשגרה. אז השם ההומוריסטי לכאורה… לא מרמז בעצם על שום דבר ולא מתכתב עם שום דבר בהמשך.
וזאת הבעיה שלי עם הספר הזה.
יש לו עלילה מאוד ברורה: בהתאם לצוואה של הוריה אותם לא הכירה, ברונטה נוסעת בין כל הדודות שלה ומחלקת להן מתנות. בדרך היא נתקלת במהמורות מסוגים שונים, מפגינה אומץ לב, מצילה אנשים ומתגברת על כל הבעיות. בסוף, כמו שמצופה מספרים מהסוג הזה - כל הקצוות נקשרים, כל הדמויות שהוזכרו באקראי לאורך הדרך, כל הרמזים שפוזרו, כל סימני השאלה מקבלים משמעות ונקשרים זה לזה כשברונטה מצילה את העולם ומקבלת את ההפי אנד שלה.
אבל מבחינת הסגנון והנרטיב - שם זה לא קרה. שם הסופרת התפזרה לכל מיני כיוונים ולא טרחה לנסות לקשור אותם או לאחד אותם. מהשם ההומוריסטי, המתייחס לכל הז'אנר ההרפתקני בקלילות, בזמן שרוב הספר הוא פשוט ספר הרפתקאות שגרתי שאין קשר בינו לבין שם הספר, דרך הומור מילולי או ילדותי מדי שצץ פתאום, למשל כשברונטה מחפשת נואשות יוד כדי להבין איך מקפידים על קוצו יוד, כשרוב הזמן היא בסך הכל ילדה אינטליגנטית וסבירה, מהמודעות העצמית שברונטה מפגינה כשהיא מנסה לשמח את הדודה שלה כי בספרים תמיד יש מבוגר עצוב ורטנוני וילד שמגיע אליו בפתאומיות מצליח לפקוח את עיניו ליופי של העולם ולשמח אותו, עד הפשטנות שבה זה פשוט… באמת קורה. מהנימוסים שעליהם היא גדלה ולכאורה אמורים להתנגש עם ההרפתקאות הפראיות שבהן היא תהיה מעורבת, מה שהיה יכול לייצר סיטואציות קומיות או אולי תהליך של התבגרות, עד שדי מהר קו האופי/עלילה הזה פשוט נעלם.
נראה שהסופרת לא הצליחה להחליט אם היא כותבת ספר הרפתקאות שגרתי או איזושהי פרודיה על הז'אנר, אם אמור להיות שם סאבטקסט, קריצה למבוגרים, עומק, או שזה בסדר כמו שזה.
תוסיפו לזה את הדמות הראשית, ברונטה, שבתחילת הספר טוענת שהיא לא עצובה על מות הוריה כי היא לא הכירה אותם, ולאורך הספר עוברת התפתחות ומצליחה להודות בכך שהיא כועסת על הוריה שנטשו אותה כתינוקת. לכאורה - טוויסט פסיכולוגי על הז'אנר המוכר של גיבורי ספרי הרפתקאות יתומים/נטושים, אבל הוא נעשה באופן כל כך פשטני, על ידי דמות שחוץ מההתפתחות הזאת לא עוברת שום תהליך כי… היא פשוט ילדה די מושלמת, אמיצה וטובת לב, אז איזה תהליך היא צריכה לעבור ואולי תבינו למה הספר הדי חביב הזה הצליח בכל זאת קצת לעצבן אותי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
