הגעתי לספר הזה לאחר ששמעתי עליו שבחים רבים
ולגמרי במקרה היה לי אותו בבית.
אז ככה, הכתיבה זורמת ומבחינת העברית היא ברמה טובה מאוד ואני דווקא מאוד מעריך את זה
מכיוון שמממש עכשיו אני קורא ספר אוטוביוגרפי של מישהי, שאין לה שום יומרות של סופרת ואני שם-לב עד-כמה העברית שם שטוחה ודלה...
ועוד דבר זהו ספר בעל יומרות גבוהות של מין "זרם תודעה" שמועבר ישירות ממחשבותיהם של הדמויות השונות
זהו סוג של כתיבה מרתק שוויליאם פוקנר פיתח אותו מאוד בספריו
ואין לי ספק שהכותבת הושפעה ממנו ומאחרים. עד כאן הכל בסדר...
אבל הבעיה לדעתי נעוצה במשהו אחר; אולי זה רק אני אבל אינני מאמין לדמויות ולפעולות שהן מבצעות.
בקצרה, מדובר פה במאורע לא-ברור שבו נורה מישהו ברחוב והגיבור הראשי
שמספר לנו את מחשבותיו, הוא סתם עובר-אורח שנמצא שם במקרה ולפתע הוא לוקח חלק פעיל ביותר בהתרחשויות, של מה שקורה לאחר מכן.
הוא נוסע למשל לבית-החולים עם קורבן-היריה למרות שהוא ממש לא חייב לעשות זאת ומסתבך בכל מיני דברים שקשורים בכך ושקורים לאחר מכן...
מבחינתי, כל פעולותיו מכאן ואילך אינן הגיוניות בעיניי!
כי זה לא סביר בעיניי שמישהו שאיננו מכיר את הקורבן ומשפחתו
יעשה דברים כאלה... וזה חשוב כי כל הציר של הספר נובע מכך.
בקיצור, יש כאן דברים מסוימים שהם מאוד מעניינים.
מצד שני זה גם מבלבל ולפעמים קצת "הלכתי לאיבוד" בין הדמויות השונות.
אז כשזה קורה אצל פוקנר זה מרתק אבל כאן קצת פחות...


















