• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
האלמנה

האלמנה

מאת פיונה ברטון

הביקורת של dina

תמונה של dina
האלמנה

האלמנה

מאת פיונה ברטון

הביקורת של dina

תמונה של dina
הוצאה לאור:פן ומשכל
שנת הוצאה:2016
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
סבטלנה כהן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 8 שנים

“אז, אחרי שקיבלתי המלצה על הספר, ואחרי שמצאתיו בקלות בספריה, הגעתי לספר עם ציפיות. וכידוע כגודל הציפ”

9/24
ביקורות על האלמנה
הבאה
אליס
לפני 9 שנים

“14:08 יום שמשי בעירה אמריקאית קטנה, בית פר”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 9 שנים•2 דקות קריאה

האלמנה הוא רומן מתח פסיכולוגי. הוא מצטרף לכמה כאלו שיצאו כבר לפניו כמו: הנערה הכי בת-מזל בעולם/ ג'סיקה נול, חצר עצי התפוח / לואיז דוהטי, ועוד.
כלומר הוא לא רק מתח, ובטח לא כזה מתח מורט עצבים. המתח בו בהחלט קיים אבל עוטפים את המתח עוד כמה מרכיבים, והתוצאה היא כמו שכתוב על הכריכה רומן מתח פסיכולוגי. כזה ספר שאתה קורא אותו בהילוך גבוה ונשאר דרוך במשך הקריאה.

תמצית העלילה במילים ספורות: בלה, פעוטה בת שנתיים וחצי, ישבה בחצר ביתה ושיחקה עם החתול שלה, בעוד אמה מכינה לה ארוחה. כעבור כמה דקות כשאמה יוצאת לקרוא לה- היתה החצר שוממה ואין זכר לבלה.זו העלילה, והסיפור סובב סביב החיפוש אחרי בלה.

גלן טיילור, בנקאי בעברו, ונהג משלוחים בהווה הוא החשוד העיקרי בפרשה, והסיפור מסופר מפי שלושה אנשים:

ג'ין טיילור- הלא היא האלמנה. זו שהיתה נשואה לגלן במשך עשרים שנה, היתה האישה הצייתנית, הקטנה, הולכת לצדו בנאמנות עיוורת, יודעת כל כך הרבה מבלי לדעת אפילו עד כמה היא יודעת.

קייט ווטרס- כתבת העיתון שהחליט לפתוח את הנושא בכתבה מקיפה וסנסציונית, אשר תסופר מפי אלמנתו של טיילור, שאחרי מותו כמו פרקה מעליה משא כבד ומעיק, ומחליטה לשחרר עצמה מהחבילה הכבדה הזו.

ואחרון חביב-בוב ספארקס- השוטר שהיה ממונה על החקירה.

המעבר בין הדמויות והקולות מעניין וזורם טוב.

מעלה שאלות קשות ומורכבות על נאמנות, ומאיר פינות אפלות על הצדדים הפחות יפים של החיים בכלל, ועל נפש האדם בפרט.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של רונדנית
רונדנית
תמונה של צילה
צילה
תמונה של ruha
ruha
תמונה של גלית
גלית
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של אפרתי
אפרתי
11קוראים|גיל ממוצע67|82%נשים

על המבקרת

תמונה של dina

dina

ותיקה
חברה מזה 11 שנים
462 ביקורות•10 נבחרות•7,978 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של dina
dina
ותיקה
חברה באתר מזה 11 שנים
ביקורות462
ביקורות נבחרות10
לייקים שקיבלה7,978
דירוג ממוצע5.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית204ספרות מתורגמת197מתח ריגול והרפתקאות21

דיון על הביקורת

7 תגובות
רונדנית
רונדנית•לפני 9 שנים

קראתי לא מזמן ודוקא די אהבתי, כי יש שם די מתח די פסיכולוגיה ודי עניין

dina
dina•לפני 9 שנים
תודה לילוש
לי יניני
לי יניני•לפני 9 שנים

אגב, אני קראתי אותו כספר לבן. אפילו לא סקרתי אותו בגלל חוסר זמן. לא במיוחד

השאיר עלי רושם אבל הוא לא רע. דינה, תודה רבה לסיקורת המקסימה שלך.
גלית
גלית•לפני 9 שנים

מה שצב השעה. עם הסתייגות

אני הייתי נותנת לו :בכלל לא משהו. ספר מתיימר, עם תעלומה שאינה תעלומה ופתרון צפוי בערך מהאמצע. הסופרת ניסתה להתחכם ויצא לה מן משמש לא אמין. אם לא הייתה מנסה בכוח להציג את העלילה עם טוויסט מפתיע בסופה אלא מספרת סיפור - עם אותם נתונים- הייתי מופתעת הרבה יותר מהסוף.
אפרתי
אפרתי•לפני 9 שנים

אני מאוד אוהבת ספרי מתח (כידוע לרובכם פה), אבל כשזה מתח נטו זה מותיר בי טעם תפל.

אז לא חשוב אם זה מכונה מתח פסיכולוגי או בכינוי בומבסטי אחר, כשלדמויות ולעלילה יש ערך מוסף זה הרבה יותר טוב בעיני.
dina
dina•לפני 9 שנים
צב, תובנות פסיכולוגיות באמת אין פה,ווהכוונה בכותרת (הבומבסטית) לדעתי ,נועדה להוליך את הספר בשביל קצת יותר מרוכך מאשר מתח נטו.
צב השעה
צב השעה•לפני 9 שנים

"רומן מתח פסיכולוגי" הוא תיאור יומרני

שלעתים כתוב בגב הספר, ללא כיסוי ומתוך כוונה להעניק לספר איזה עומק, יעני. קראתי את הספר, והוא בכלל לא רע, אבל כל קשר בינו לבין תובנות פסיכולוגיות באמת מקרי בהחלט.
7 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של dina

יצורי מצפון

יצורי מצפון

טלי אברהם

להעביר את חג הביכורים בקריאת ספר ביכורים זה סנכרון. וכשספר הביכורים הוא כזה משובח - זה לגמרי בונוס.

הסיפור מביא את סיפורן של שתי נשים: נורית ותמר. בערב חורפי אחד, גשום וסוער הגורל יחבר ביניהן בתרחיש שאף אחד לא היה רוצה להיות בו. שתי הנשים שלכאורה אין ביניהן כלום מן המשותף, ומצד שני הן כמו תמונת מראה האחת של השנייה.

נורית מעולם לא התגברה על גירושי הוריה, לא סלחה לאביה על שעזב לארץ אחרת והקים משפחה חדשה. ותמר - גם היא לא השלימה מעולם עם היעדרו של אחיה הגדול. כל כך הרבה שנים שהוא איננו, בגופו, אבל המשיך לחיות בה מדי יום ביומו, ליווה אותה בכל רגע כל השנים הללו.

שתיהן נושאות על גבן את שברי משפחתן. כמו רסיסי חיים הנותרו מתמונה שהיתה פעם שלמה, עד שהתנפצה. והרסיסים האלו כואבים. ומכבידים.
היום שתיהן נשים בוגרות. נורית כבר בעלת משפחה, ואצל תמר המשפחה מתחילה לנבוט. אבל שתיהן צריכות להשתחרר ולשחרר את העבר. השגיאות, הטעויות, העצב, הכעס, ורגשות האשם שליוו אותן כל כך הרבה שנים צריכים להישאר על רצפת חדר העריכה של החיים כדי לסלול דרך נקייה וחפה ממהמורות אל עבר העתיד.

בשפה קולחת טוותה טלי אברהם סיפור יפהפה, ולא פחדה להיכנס ולגעת בנושאים רגישים. והדמויות! איך כותבים כאלה דמויות? מלאות בנוכחות, עגולות ומלאות. איטיק, נכנסת לי ללב שלא על מנת לעזוב, נכון?

ואני חייבת חייבת חייבת קצת (או יותר) על הכריכה:
קודם כל: טלי אברהם היא סופרת רגישה בעלת קול מאוד כן שלא מנסה לייפות ולהחליק כאב ומצוקה. אבל לא רק בכתיבה. האיור היפהפה הזה גם הוא יציר ידיה המוכשרות, והכריכה הזו היא אחת היפות, ולא רק בגלל הויזואליות. זו כריכה שמדברת. מספרת הרבה רק ע"י משיכת מכחול.
איור הכריכה (המדהים!) הוא לא רק יפה וכזה ששואב את המבט, הוא גם כל כך משקף את התוכן. האישה המחזיקה תינוק קטנטן בידיה: האִמָּהוּת, ההורות, קשרי משפחה. אבל אותי תפסו העיניים שלה, העצומות. זו לא אישה יְשֵׁנָה. זו אישה הצוללת אל עולמה הפנימי. וזה בדיוק הנושא שנוגע הספר הכל כך יפה הזה. על העולמות הפנימיים, על השכבות והרבדים המרפדים אותם, על כל מה שאנחנו שומרים שם, בעולם הפנימי שלנו. זה כמו הבויידעם של הנשמה. אנחנו יודעים שהרבה דברים צריך לשחרר, אבל לא תמיד אנחנו יודעים איך לעשות את זה, ויותר חשוב: מה אנחנו בלעדיהם.

וכל היופי הזה הוא ספר ביכורים!
קראו.

לפני שבוע•dina
בין השניה לשלישית

בין השניה לשלישית

גיא עד

גיא עד היא סופרת שאני מאוד אוהבת לקרוא. הכתיבה, הדמויות שלה שלא עוזבות על אף הזמן החולף, העלילות. וזה כי הגיבורים שלה יכולים להיות כל אחד ממי שאנחנו מכירים בחיי היום יום, והסיפורים שהיא מספרת תמיד ניתנים להזדהות. כי זה יכול להיות הסיפור של כל אחד מאיתנו.

שמחתי לראות שיצא לה ספר חדש, וגם מאוד הופתעתי. אני אוהבת ספרים שמפתיעים אותי.
יש בספר הזה משהו אחר. שונה.

מילים מספרות סיפור בדרך כלל, נכון? בספר הזה נתנה גיא עד למילים את הבמה, ולא רק בתפקיד של לספר את הסיפור.
הן בעצמן הסיפור.
השימוש שלה במילים כמו עיר מחוז, פונדקייה, שדות זרים, הלאמה (כשהכוונה היא לגיוס לצבא), ועוד הרבה שכבר כמעט ולא שומעים כמותן בשפה המדוברת העכשווית.

במרכז הספר שתי דמויות: אלפא ואושר. לא אלפא ולא אושר, שניהם לא נתנו תוקף לפירוש שמם. אבל כל אחד מהם קיבל את מהות השם שלו מתוקף החיבור ביניהם.

היא גדלה עם אמה ב"מקום הקטן" שהכוונה היא לעיר פריפריאלית. הן היו כוח נשי, אחת בשביל השנייה תמיד. כמו שאלפא מתארת :
"תמיד איכשהו היו שתיהן מחוץ לקווים, גם בלי להתכוון בהכרח." (עמ' 33)

היא גדלה בבית שלא היה בו שפע חומרי, אבל אלפא צוידה בהרבה כלים לחיים עצמם.
ואילו אושר, שכל חייו חשב שנולד פגום בשל המום אותו נשא, תמיד הרגיש אחר והיה נבדל. הוא, שהגיע ממשפחה גדולה, ואף פעם לא ידע מחסור, ובכל זאת עד לרגע בו פגש באלפא היה ליבו ריק.

הסיפור לא תחום במקום ובזמן. גיא עד תמיד נותנת מקום לאורבניות בספריה. בירת הנגב ב "בארשבעים" , והעיר ללא הפסקה ב "ויקי ויקטוריה". ואני אוהבת את זה. לחוש את העיר דרך הסיפור, את האהבה אליה מבעד לעיני הגיבורים. את יחסי הגומלין, את הנהנתנות שמציעה העיר.
הספר הזה חסר את כל אלו, והוא יכול היה להתקיים בכל מקום במרחב ובכל זמן.

אבל לא כך.

מהסיפור נטול המקום והעל זמני, לאט לאט מוליכה הסופרת את הקורא אל נקודת זמן מאוד נוכחת. וזה היה גם הרגע בו הבנתי את הפער שבנתה הסופרת בין המילים בשפה כזו שפעם היתה שגורה - לבין הנחיתה במציאות עכשווית.

תראו, קשה לי לסקור את הספר הזה. הוא מיוחד, הוא אחר, צריך לקרוא אותו כדי להבין.

ואני נשארתי עם שאלה אחת שממשיכה להסתובב סביבי: מה כוונת שם הספר?
ואולי זה גם טבעם של ספרים ושאלות לא פתורות. להמשיך לחיות בנו.

משובח.

לפני שבוע•dina
אספן התקוות

אספן התקוות

אביגייל ג'ונסון

אלפרד תמיד אהב לאסוף דברים. אבל מאז מותה של אשתו, חמש שנים קודם לכן, התחביב הנחמד והלא מזיק הזה הפך לתכונה: אגרנות. הבית נדמה לו גדול מאוד בלעדיה, ווכדי למלא את החלל שבהיעדרה התחביב הפך למפלצת. הקשיש האלמן המתבודד אסף סביבו הררי דברים, ובזמן שהסתגר מהעולם, יצר לו בעצם עולם משלו, כשהחפצים הדוממים מחליפים את חברת בני האדם. הצפיפות והדחיסות שהחפצים הביאו איתם לביתו כמו לא השאירו מקום לעצב ולצער, וכאילו דחקו אותו החוצה. אלפרד בחר להישאר עם הזיכרונות ולהחיות אותם מדי יום.

עד לאותו היום בו נער השליך אבן לעבר חלון ביתו של אלפרד. סתם ככה.

האבן הזו לא שברה רק את זגוגית החלון, היא סדקה את עולמו המסוגר של אלפרד, ועד כמה שהמעשה היה רע, צמח ממנו הרבה טוב.
במסגרת פרויקט "צדק משקם" נפגשו אלפרד והנער - קיאן שמו. קיאן הוא נער המתנהל לבדו בעולם. אמו נטשה אותו ואת אחיו כשהיו קטנים, ומאז הם לבדם בעולם. בעוד אחיו הקטן מצא את מקומו, קיאן התגלגל ממשפחות אומנות, והיה פליט של מערכת הרווחה.

מסיבה כלשהי, במשחק סולמות ונחשים של החיים הוא היה בתחתית ומישהו אחר לקח את כל הסולמות (עמ' 229)

מה בעצם יכול היה לחבר בין השניים הללו? מאחורי האחד יש הרבה עבר, ואילו בפני השני משתרע הרבה עתיד, ונראה שאין נקודת חיבור בין שניהם. אבל הם היו דומים יותר ממה שנראה על פניו, ואף יותר ממה שחשבו.
אלפרד רואה בקיאן פרחח, וקיאן חושב שאלפרד הוא זקן טרחן.

שניהם היו כמו אונייה שאיבדה כיוון, אך עדיין מחפשת את נמל הבית שלה כדי להטיל עוגן.
מתוך החיבור הכפוי והמוזר הזה צמח משהו יפה. כששניהם הרשו לעצמם להוריד את החשדנות שעטפה אותם, הם התחילו לראות את האדם העומד מולם, והיה שם עולם ומלואו. החלה התקרבות , נוצרה חברות ואכפתיות האחד כלפי השני, ויותר מכל: אצל שניהם החלה להתהוות תחושת המשפחתיות שהיתה חסרה לשניהם.
זה ספר מקסים הנוגע במגוון נושאים: בדידות, שייכות, סליחה ופיוס, התחלה מחדש, ועוד.

אביגייל ג'ונסון העמידה במרכז הסיפור גיבור בגיל השלישי, נגעה בכל המאפיין את הגיל הזה בכתיבה יפה, בשרטוט דמויות שנכנסות ללב, בכתיבה שהיא גם מרגשת וגם מלאה בהומור באפיון הדמויות.

ספר מרחיב לב, זה בדיוק הספר הזה.

לפני שבועיים•dina
איך לתרגם אהבה

איך לתרגם אהבה

ענת לוי

עוד לפני קריאת ספר, יש אצלי מעין פלירטוט איתו: הכריכה, שם הספר. אני אוהבת ספרים אשר שם הספר נאחז בתוכן, ולא סתם איזה שם רנדומלי שלא קשור לשום דבר. כשראיתי את הספר הזה בפעם הראשונה מאוד אהבתי את השם שלו. חשבתי שאפשר להבין אותו ביותר ממובן אחד, אבל רק אחרי שסיימתי לקרוא אותו הבנתי עד כמה השם הזה נכון לתוכן.

הספר מביא את סיפורם של יערה ואורי.
הוא גנן היודע לעצב גינות מרהיבות ולהתאים את סוג הצמחים לגינה בצורה מדויקת, וגם מוזיקאי מוכשר בתחום ההיפ הופ.
הוא על הרצף האוטיסטי, מנסה למצוא את מקומו, ומרגיש כמו חתיכת הפאזל הזו שלא יושבת במדויק בתמונה. והיא גם מתמודדת עם שדים משלה,
היא כנרת שהיתה הבטחה גדולה. אבל האהבה הגדולה שהתרסקה עליה גרמה לה לזנוח את הנגינה ולצלול אל תוך דיכאון גדול שלקח ממנה את כל החיוניות, העלים את כל פלטת הצבעים מהם מורכבים החיים, והותיר אותה עם גוון אחד בלבד, שחור, שעטף אותה מכל עבר.
הם שניהם לומדים להתהלך בעולם, מגיחים אליו בצעדים מהוססים. מתמודדים עם פחדים של דחייה והישמרות מפני פגיעה.
את שניהם חיברה המוזיקה.

המוזיקה מאוד נוכחת בסיפור. מוזיקה לא רק במובן של תווים ולחן. אלא הרבה יותר מזה. זה גם על כוחה המרפא של המוזיקה, על החיבורים שנוצרים בזכותה שאולי לא היו נוצרים אחרת.

אבל הוא, הרחוק כל כך מעולמה, עם קודי התנהגות שלא תמיד מובנים לה, דווקא הוא גרם לה להרגיש כל כך טוב, נתן לה את היכולת להיות היא עצמה, ולראשונה זה זמן רב הרגישה את החיים פועמים בה.

"גם היא רצתה למצוא מישהו שיאהב אותה כמו שהיא, שיתלהב ממה שיש ואין בה, שהמכלול ימצא חן בעיניו. אך כבר ידעה שהשונות האנושית היא צלחת פטרי של נקודות חיכוך, שההכרח למנוע את התרבותן מצריך מאמץ ניכר ותועפות של אהבה." (עמ' 133)

אהבתי לקרוא את הדרך והתהליך שאורי עובר. ועוד יותר אהבתי את כתיבת הדמות של אורי. ענת לוי לא התהלכה על ביצים ולא כתבה כתיבה מתייפייפת סביב נושא האוטיזם. היא לא הציבה את האוטיזם כטייטל שעליו הלבישה סיפור.
לכן הסיפור הזה נקרא כמו שהוא : סיפור אהבה, אהבה יותר מאתגרת, אשר יכלה על המכשולים אשר נקרו בדרכה.

אהבתי את שני ספריה הקודמים של לוי, ואת הספר הזה במיוחד. כי יש בו נשמה. והרבה ממנה. יש בו הרבה אהבה. אהבת אדם, אהבה למוזיקה.
ואם כבר מוזיקה: יש בסוף הספר בונוס גדול בצורת קוד שניתן לסרוק ולהגיע לפלייליסט של כל השירים המופיעים בספר.
אני אוהבת מוזיקה בספרים (וזה מאסט לצרף פלייליסט!) ותמיד שמחה להכיר צלילים חדשים, Tajabone, איזה תענוג!

לפני 3 שבועות•dina
יש לך הכול

יש לך הכול

דפנה לוסטיג

יש לך הכל זה משפט בעל אמירה צרה שבאה מתוך נקודת מבט מאוד מצומצמת. לרוב הוא ייאמר בנימה ששזורה בה האשמה. והקנאה המתובלת בדוק של מרירות - גם אותן אפשר יהיה להרגיש.
לא תמיד מה שאנחנו רואים - זה הדבר. אנחנו רואים מה שבחרו להראות לנו. את מה שנבחר להיות בפרונט, זה הממוקם בתוך ארון התצוגה.
אבל מה אנשים באמת יודעים על מאחורי הקלעים שלנו? או יותר מזה: מה אנחנו רוצים שיידעו?
הדברים המוחרשים, מה איתם?

דפנה לוסטיג, ברוחב כתיבה ( על משקל רוחב לב. כן, המצאתי את זה עכשיו, אבל זה כל כך מתבקש) פתחה את דלת וילת הפאר בכפר שמריהו, והזמינה את הקוראים לשבת על הספות הלבנות בסלון ולשמוע את הסיפור המשפחתי שלה. הבית המפואר הזה הוא הרבה יותר ממה שהוא מסמל. זה הבית שבין קירותיו התכנסה ונעטפה המשפחתיות הכל כך נוכחת בספר.
ואני נשאבתי אל תוך המשפחה הזו, וקראתי את הספר מכריכה לכריכה.

הספר מתחיל בשנת 1986 ומסתיים ב-2023. זה נשמע המון, אבל זה לא. כל פרק נושא תאריך וכותרת, כשזו מרמזת על תוכן הפרק. ההרגשה במבנה סיפור כזה היא כמו לקרוא יומן אישי התחום בזמנים.

לוסטיג ושתי אחיותיה גדלו בכפר שמריהו לאב יהלומן ואם אחות. האב מתנייד בכסא גלגלים מאז נפצע בצבא מאש ידידותית אשר גרמה לו לשיתוק ממותניו ומטה.

לוסטיג מתארת ילדות מאושרת. הורים נוכחים, בית גדול בשכונת יוקרה, נסיעות לחו"ל, ועוד תפנוקים. לוסטיג הילדה מחוברת לאביה כבר מהילדות. בחופשות הקיץ היא הולכת איתו למשרד בבורסת היהלומים. בשעות הערב המאוחרות היא תגניב לו עוד חתיכת מקופלת מהקופסה החומה, אותה הם קונים במפעל הממוקם מול הבורסה. כי אם מים גנובים ימתקו - על אחת כמה וכמה מקופלת.

ובכלל אוכל. הוא נוכח לכל אורכו של הספר. בכל פרק יהיה אזכור למאכל כזה או אחר, ומכל הסוגים. מיוקרתי עד להכי עממי. אלו הזיכרונות הכרוכים בכל אחד מהם. הנקניקייה עם הכרוב הכבוש בניו יורק. בורקס תפוח אדמה במזנון הפילהרמונית אותו יקנו בהפסקה בקונצרט אליו הלכו, וביום הזה אביה יגלה לה משהו על הפציעה שלו. דפנה ואביה הם אנשי פודי'ז אמיתיים שאוהבים אוכל, ויודעים להתענג עליו. הרבה מהחוויות שלהם קשורות בו. אבל האוכל בספר מופיע לא רק בהקשר של מזון. הוא מופיע גם כשחקן במערכות של קִרְבָה ודחייה. יש אישיו סביבו בשני ההיבטים.

לאט לאט מוליכה לוסטיג את הקורא מפרק אחד למשנהו, עד שלקראת סוף הספר תנחית את הפצצה. סוד גדול ומשמעותי שהיה מהודק ומושתק כל השנים מתחיל להיפרם. לוסטיג מורגלת בסודות, ויודעת מתי מוטב להחריש. כמו סביב הדיכאון ממנו סובל אביה. אבל הסוד האחר, קשור לכולם ויכול לשנות ולערער את חיי כולם.

"אי הידיעה נוחה כמו טרנינג עם גומי שנשחק בכביסה. קל לנוע בה. החיפוש אחר האמת הוא זה שלוחץ על הבטן כמו ג'ינס שקטן במידה." (עמ' 133)

לאחרונה גיליתי שאני מחבבת ממוארים. אני לא קוראת מהם בהמונים, אבל את כל אלו שבחרתי לקרוא, לא רק שאהבתי, הם נשארו בי. כי כשהם כתובים אמיתי, מהלב, יש בהם כנות וישירות שמחוללת בי משהו.

הספר אומנם ממואר, אבל איכות הכתיבה של לוסטיג השאירה בי טעם טוב ואני ממש מקווה שיהיו עוד.

יותר מכל הספר הזה מראה שמשפחה לא בוחרים, אבל אפשר לבחור להיות משפחה.

קראו את הספר המרגש הזה שכל כך מצליח לגעת בלב.

לפני חודש•
★★★★★
•dina
הרגליים של מרלן דיטריך

הרגליים של מרלן דיטריך

רינה גרינולד

בשעה שלוש לפנות בוקר דפנה שוכבת בחדרו של בנה התינוק שי. מולה ניצב ארון הבגדים המלא בדברי תינוק קטנטנים ורכים עם הדפסים מצוירים, ודפנה מדמיינת את תכולת הארון הזה בעוד כמה שנים: סווטשירטים, וג'ינסים משופשפים. אם רק היתה מכונת זמן שתטיס אותה לעתיד.
היא עייפה. כל הזמן כל כך עייפה.

כששי נולד היא רצתה לעשות את זה כמו שצריך (יש נוסחה כזו בכלל?) להתמסר לאִמָּהוּת במאה אחוז. אבל אף אחד לא סיפר לה על הטוטאליות שבגידול ילד, הלופ האינסופי בין מטלות קבועות החוזרות על עצמן מדי יום ביומו, על רגעי הקושי לצד רגעי הבדידות שאפשר לחוות גם כשאת חיה לצד בן זוג הכי קשוב ומכיל.
בין האכלה להחתלה, ברגעים המעטים בהם התינוק ישן, נתקלת דפנה בעבודת התזה הלא גמורה המונחת על שולחן הכתיבה שלה, אותה הקדישה לאימהות היהודיות בצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה.
וכשהיא מגלה תמונה ישנה באלבום תמונות של סבתה האהובה, היא רואה אותה בעיניים אחרות. מי זו האישה היפהפיה הזו עם החיוך הגדול ורגלי מרלן דיטריך הבלתי נגמרות?
בסיפור קולח ההווה והעבר כרוכים אחד בשני, מתחקה דפנה אחרי הסיפור של סבתה, כשתוך כדי נחשף סוד משפחתי שהגיע הרגע שלו להתגלות.

"אומנם בימים אלה דפנה עסוקה בשאלת האימהות, אבל אולי כעבור שנים היא תגלה שמתחת לשאלת האימהות מסתתרת שאלה גדולה יותר. השאלה שמבקשת לדעת מה זה להיות אישה בעולם." (עמ' 154)

ובפִּסְקָה הזו טמונה ליבת הסיפור היפה הזה. להיות אישה, להיות אמא. אפשר להפריד בין השניים? איך אישה נתפסת בעיני עצמה ובעיני העולם כשהיא הופכת לאמא? איך הם משפיעים זה על זה? ולמה בעצם השניים האלו כרוכים אחד בשני? כי זה לעולם לא יחול על המקבילה הגברית, נגיד.

זה דומה להליכה על קורה דקה הדורשת ריכוז ומאמץ לשמור על שיווי משקל ואיזון לאורך כל הדרך.

מי יספר לדפנה שאין אמא מושלמת? היא עדיין לא יודעת שאמא מושלמת זו אמא שלמה. וקודם כל - שלמה בפני עצמה. אישה המממשת את עצמה, אישה המבינה שסיפוק והגשמה יכולים להתנהל לצד אִמָּהוּת. ורק ככזו היא תוכל להיות מושלמת עבור בנה.

אהבתי שגרינולד הכניסה לסיפור דמות אל -הורית, וכתבה אותה בתבונה גדולה, כמו כדי להראות, שהקשיים נמצאים בכל מקום, ולא מלקקים דבש לא פה ולא שם.

אני אוהבת את כתיבתה של גרינולד. בכל ספריה היא מיטיבה לכתוב על נושאים מורכבים, לרוב משפחתיים, ברגישות, בכתיבה מפוכחת ומבלי לייפות, ובוראת תמיד דמויות עגולות ומלאות.

ממליצה בחום

לפני חודש•dina
למה לא אמרתי לא

למה לא אמרתי לא

עדו חפץ

הייתי כבר בסביבות ה- 40 עמודים לתוך קריאת הספר וכל שרציתי היה לסגור אותו שלא על מנת לחזור אליו.

הגיבורה הראשית גרמה לי לחוסר נוחות, אבל ברמה קיצונית. לרוב אני חיה בשלום עם גיבורי הספרים שאני קוראת, ותמיד מנסה למצוא את הדבר הטוב, את התכונה היותר טובה שלהם, זו שמעלה את מפלס הטוב על פני זה הפחות טוב. זה לא שהם צריכים להיות טובים . לא זה העניין. אני פה העניין. אני צריכה איזה משהו בדמות להיאחז בה.

התעצבנתי וכעסתי על אנה גיבורת הספר. הנִרְפּוּת והפסיביות, חוסר החַיּוּת שבה, הצורה בה נתנה לעצמה להיגרר אל תוך חיים שלא ביקשה לעצמה עוררו בי הרבה תסכול.

אבל אז הבנתי שרק כתיבה טובה כמו זו, וכתיבת דמות כזו יכולים לגרום לי להרגשה הזו.
ואכן, עדו חפץ יודע להשתמש במילים כמו אופה מיומן היודע ללוש את הבצק ולהרגיש אותו במדויק עד לאותו הרגע בו ישלח אותו לתנור, ולחכות לרגע בו ייצא כמאפה ריחני.

אל כשרונו של חפץ התוודעתי בספרו הקודם "עוזב, הולך" (וכמה טוב שחזרת עם עוד ספר משובח) ונשארתי עם חשק לעוד ומחשבות על הגיבורים שסירבו לעזוב, מה שמסתמן שיקרה גם עם הספר הזה.

בחודש פברואר, ביום סוער במיוחד, אנה - סטודנטית לעבודה סוציאלית עולה לדירת שכניה כדי לעשות שמרטפות על שלושת הילדים.
הרוח העזה והגשם גורמים לקצר חשמלי בבית, ועל הבית יורד חושך. והחושך הזה, לא רק כמצב נתון, הוא ילווה את הסיפור לכל אורכו כמטפורה אל פנימיותה של אנה, וככזה שגם אני הרגשתי שעוטף אותי.

השכן הנגר מהקומה למעלה נשלח לסדר את התקלה. ומרגע שנכנס אל הדירה בחסות הסערה, הוא חולל סערה גם בחייה אנה. עשה מה שעשה, היא לא אמרה לא, ולמעשה לא אמרה מילה. לא אז ולא אף פעם מאז. היא שתקה, אבל בתוכה המילים והרגשות געשו ורעשו בקול אילם גם הוא.

הסיפור מסופר על תקופה של עשרים שנים, שבמהלכם אנה כבר עובדת סוציאלית, יש לה מטופלים בהם היא מטפלת במסירות, ועושה למענם אף מעבר לנדרש.
יש אותה, המטפלת, ויש את המטופלים. היא מהצד העוזר, זה שיש בידו את היכולת להזיז ולשנות דברים. הצד המיטיב. אבל מה שהמטופלים שלה לא יודעים, שהיא בעצמה נשמה תועה הזקוקה ליד מכוונת. האבסורד של חייה, זה שגם היא - ממש כמוהם, לכודה בתוך בועת חיים שבמובן מסוים נכפתה עליה בעל כורחה, וגורלה לא טוב בהרבה מגורלם.

מרגע שהספר תפס אותי, הוא לא הרפה, ועדיין - לסוף שלו הגעתי הכי לא מוכנה, ואת דמותה של אנה אמשיך לשאת בלבי.

זה סיפור חד ונוקב, ולא עמוס במלל, ודווקא מתוך החסכנות הזו מהדהד אצלי זיכרון המהלומה הנחתה עלי בסופו.

מתוך שתיקה נולד סיפור חיים שלם, ולא יכולתי שלא לחשוב ולשאול: מה היה קורה אם היתה אומרת (לו) לא?

לפני חודש•
★★★★★
•dina
אגדת עטרה

אגדת עטרה

דפנה ברשילון

נגיד שאתם מעריצים איזו דמות הרבה שנים. ויום בהיר אחד אומרים לכם: "שומעים? - לא היה ולא נברא. אין ולא היה אדם כזה".
איך ממשיכים מכאן? מקבלים? מתכחשים?

זה בדיוק מה שקרה לשחר. היא מדריכה במוזיאון קטנטן בעמק, מוזיאון שלא זוכה ליותר מדי מבקרים. קבוצות חיילים בימי מורשת, קבוצות מאורגנות של פנסיונרים, או אנשי האזור הקשישים הנכנסים לחסות קצת במזגן המצנן את חום העמק הלוהט.
שחר הגיעה למוזיאון בתור חיילת, ונשארה להדריך שם הרבה אחרי תום השירות הצבאי. הדובדבן שבקצפת של ההדרכה שלה זה הסיפור על החלוצה הציונית עטרה שטורמן. סיפור חייה של החלוצה שבה את ליבה ודמיונה של שחר, שעל אף גילה הצעיר, בתוכה היא "אולד סקול". הפלייליסט המלווה אותה בריצה הוא של דורית ראובני או אחרים מאותו עשור, ומשהו בהתנהלות שלה תואם תקופה אחרת, לא זו התזזיתית של היום.
ואז הגיעה למוזיאון קבוצת אנשי האקדמיה, ובראשם הפרופסור המכובד אשר פסק בנחרצות כי עטרה היא לא יותר מאשר מיתוס אשר הלך וגדל עם השנים, כדרכם של מיתוסים, וכאילו בתיאום מושלם, כל החומר הכתוב שהיה על החלוצה בארכיבים ובאתר נעלם כלא היה.
ואז שחר יוצאת למשימה להחזיר את זכרה, ולא פחות חשוב - את כבודה של שטורמן אותה היא מעריצה מנעוריה.

בדרכה אחר החיפוש יפגוש הקורא שלל דמויות וטיפוסים.
ובשלב זה אני מורידה את הכובע בפני דפנה ברשילון.
איזו כתיבה משובחת של דמויות! לא אחת ולא שתיים, כולן. בעלות אופי, נוכחות ונפח, שהרגשתי אותן כאילו היה בשר ודם:
קודם כל שחר כמובן. חזי, מנהל המוזיאון בפועל (מעניין על מי הלבשת את הדמות שלו 😀) שיודע ללהג על כל נושא שבעולם, ולבן שיחו לא נותר אלא להנהן.
דאשה הקוסמטיקאית, רפאל, אמה של שחר הארגנטינאית, ועוד.

איזה כישרון מטורף זה לכתוב שלל דמויות כשכל אחת היא עולם ומלואו, בעלת צבע משלה, כאלו שכל הסיפור יכול להישען עליהן בביטחון. אבל זה לא המקרה פה, כי גם העלילה נהדרת, ואלמנט המתח שנכנס בה גורם לדפים להתהפך במהירות.
כשסגרתי את הספר הרגשתי כאילו שכל הדמויות הנפלאות האלו מהסיפור יצאו מסלון הבית שלי ולא מבין דפי הספר.

ועוד שאפו אחד:
סיום הספר היה כמו פיסת נייר אשר ניתזו עליה מים והרטיבו אותה, והכתוב היטשטש ונמרח, ואז הקורא מנסה לנחש מה היה כתוב שם. ברשילון הכניסה מעין ערפול לסוף, והיטיבה לעשות זאת (דעתי, כמובן) ככה שכל אחד יוכל לקחת את הסוף לאן שיבחר. לכאן או לשם.

יש בספר הזה הכל: סיפור היסטורי, אהבה, יחסים משפחתיים, וכל זה בכתיבה קולחת שההומור מפוזר בה, והכל מתגבש לסיפור נהדר.

קראו!

לפני חודשיים•dina
הרעיה הגרמנייה

הרעיה הגרמנייה

קלי רימר

מבצע "מהדק נייר" (פייפרקליפ) הוא מבצע שהוציא לפועל הממשל האמריקני לאחר מלחמת העולם השנייה.

מטרת המבצע היתה לעבות בידע ובביצועים את תוכנית הטילים עליה עבדו האמריקאים אשר מטרתם היתה להוציא לפועל יירוט טיל לחלל. לשם כך הם גייסו מדעני טילים בכירים מגרמניה, אשר כולם עבדו תחת המשטר הנאצי. בעוד האמריקאים שאפו להצעיד את האנושות קדימה ע"י שיגור טיל לחלל, הגרמנים רכשו את הידע שלהם מהצד השני של המטבע. הם השתמשו בטילים למטרות של הרס והשמדה. לפני הגעתם לארצות הברית, עברם הנאצי טושטש כדי שיוכלו להתערות בצורה חלקה בין האוכלוסיה האמריקאית.

העסקה השתלמה לשני הצדדים: האמריקאים קיבלו ידע עצום מבעלי מקצוע בכירים ומנוסים: מהנדסים, כימאים, וטכנאים. ואילו הגרמנים אשר חלקם היו אסירים של המשטר הנאצי, קיבלו הזדמנות שנייה. כמו ריסטרט לחייהם. הם הגיעו לאמריקה עם קורות חיים שהולבנו והיו בעלי עבר צחור ללא רבב.

אבל בין שני אלו עמד ענן כבד, וגם לו היה שם: מוסר.

הגרמנים אשר הגיעו עם משפחותיהם השתכנו בשכונה אשר זכתה לשם "גבעת הכרוב החמוץ" מאכל פופולרי בקרב הגרמנים, כאשר שכניהם ועמיתיהם לעבודה היו אמריקאים ממוצא יהודי, דבר שהיה כמו פצצה מתקתקת לשני הצדדים.

הספר מרתק מהעמוד הראשון ועד סופו. בין אזעקה לאזעקה וריצות למקלט התנחמתי בעובדה שהספר מחכה לי למעלה. אבל בואו, הספר הזה הכי לא אסקפיסטי. ההפך. הוא כל הזמן הדהד לי את המציאות שלנו. גם בקטע של הטילים והיירוטים, וגם בקטע ההיסטורי של השמדת העם היהודי, עם קפיצה לתקופה הנוכחית והמלחמה נגד איראן תוך כדי ידיעה מצמררת שההיסטוריה תמיד יכולה לחזור על עצמה.

קלי רימר טוותה עלילה מרתקת, ואת הדמויות העגולות והמהוקצעות בנתה על אנשים מעברה (בבקשה, קראו גם את הפרק האחרון: "מכתב מקלי") .
הסיפור הוא על אנשים שהיו צריכים להציל את עצמם. לא אנשים שרצו להציל את עצמם, הם היו חייבים. ואז נפלה לידם ההזדמנות להמציא את עצמם מחדש, וכל זה רק כדי לשרוד.

אלו אנשים שרצו לשרוד ולהגן על היקרים להם, כשבדרך פגעו במי שסביבם. אותם אנשים אשר גילו שאפשר להרחיב את גבולות המוסר והמצפון שוב ושוב.

"האם יש שלב שבו אנחנו מחויבים מבחינה מוסרית לנקוט עמדה, לא משנה מה המחיר?" (עמ' 400)

שאלת המוסר עלתה לכל אורך קריאת הספר. מושגים כמו טוב ורע התמתחו והצטמצמו שוב ושוב. מסתבר שבמצבים מסוימים הגבולות יכולים להיטשטש עד כדי כך שאתה מבין שאין רע מוחלט כמו שאין טוב מוחלט.
לא כל מי שעבד תחת המשטר הנאצי היה נאצי. לפעמים לא היתה אלטרנטיבה. כן, עד כמה שזה נשמע נורא. לפעמים אתה נאלץ לגלם תפקיד ראשי בהצגה שכלל לא בחרת להשתתף בה.
רימר מעמידה בפני גיבוריה דילמות בזו אחר זו, והיו קטעים בסיפור שהרגשתי בעצמי אי נוחות פיזית.
ובשל כל הנושאים האלו הספר הזה כל כך אנושי, נכנס ללב, ומעורר מחשבה.

מומלץ בחום.

לפני חודשיים•
★★★★★
•dina

ביקורות נוספות על "האלמנה"

האלמנה

האלמנה

פיונה ברטון

יש לי רשימה ארוכה ארוכה של ספרים שאני רוצה לקרוא.
כמה רשימות, בעצם.
העצלנית ביותר מתוחזקת באפליקציית עברית, שם אני יכולה ללחוץ לייק על כל ספר שאני מעוניינת אולי לקרוא, מתישהו, אם הוא יהיה בחינם לרגל יום ההולדת שלי או יתגלגל לידי בדרך אחרת.
אחת נמצאת בקבוצת ווטסאפ ייעודית שלי עם עצמי ובה ספרים שכבר נמצאים ברשותי או שאני יודעת שנמצאים בספרייה ורק צריכה להגיע לקרוא אותם... מתישהו.
אחת נמצאת כאן באתר, לפני שנה אפילו הצלחתי לצמצם אותה כשקראתי שני ספרים מתוכה... שאיכזבו אותי. השלישי היה גרוע יותר, הוספתי אותו להזמנה של ספרים יד שניה ורק כשהגיע קלטתי שהוא של סופרת שאני לא סובלת, שהביקורות עליו באתר פושרות למדי, ושאין לי מושג למה הוא נכנס לרשימה מלכתחילה.
זה קצת צינן את התלהבותי בקשר לרשימה הזאת, אבל השבוע קראתי שני ספרים מתוכה שהחזירו לי קצת מוטיבציה.
הספר הראשון היה רצח ראוי, ספר מתח קליל בסגנון לא שגרתי.
השני גם הוא לכאורה ספר מתח, אבל גם הוא קצת אחר.
למה אחר?
כי אמנם יש בו תעלומה: ילדה קטנה נעלמה. מי חטף אותה? מה עלה בגורלה?
יש בו גם מעט טוויסטים כמתבקש מהז'אנר.
אבל עיקר המתח שבו לא נובע מהתעלומה, מהמרדף אחר הפושע.
עיקר המתח בו הוא מהמתרחש בנפשה של האשה של החשוד המרכזי.
זאת שנשארת לצידו, שתומכת בו.
למה?
האם היא תמימה? האם היא יודעת משהו שהציבור, המשטרה ואנשי התקשורת לא יודעים?
האם הוא משקר לה? האם היא משקרת לעצמה? האם היא יודעת טוב יותר מכולם?
בלי לספיילר אומר שכבר ממש מההתחלה, מהתיאור הראשוני שלה של מערכת היחסים בינה לבין בעלה, נדלקות הנורות האדומות המזהירות על מערכת יחסים בעייתית:
נערה צעירה, תמימה, נטולת השכלה ובטחון פוגשת גבר מלא בבטחון עצמי שהאהבה שלו אליה מחניפה לה. גבר שמחליט בשבילה, שיודע יותר טוב ממנה, שמחנך אותה ומעצב אותה לשביעות רצונו.

"האלמנה הוא רומן מתח פסיכולוגי מחשמל שמאיר את המקומות האפלים שביחסי בעל ואישה."
נכתב על הכריכה האחורית, אבל לא הזדהתי עם התיאור הזה.
הוא מאיר מקומות אפלים בסוג מאוד מסויים של יחסי בעל ואישה, סוג שדגל אדום בוהק מתנוסס מעליו ויכול לשמש בתור הטקסט בוק של קשר רעיל.
למעשה, אחרי כמה פרקים ראשונים התלבטתי אם להמשיך לקרוא.
מערכת יחסים רעילה, ספק אלימה, זה סיפור עצוב, מוכר, קלישאתי... ספר שלם כזה?
אבל המשכתי.
כי הוא, כאמור, ספר מתח.
והמתח שבו לכד אותי אחרי מספר קטן של פרקים ולא יכולתי להרפות.
ויותר משהייתי במתח בשאלה מי האשם, מה קרה לילדה, הייתי במתח מהשאלה האם בכלל נדע אי פעם את התשובה.
ומהשאלה האם האלמנה יודעת.
האם היא יודעת בוודאות? חושדת? משקרת לעצמה? לא מעזה להעלות את מה שהתת מודע שלה יודע על פני השטח? מתוחכמת יותר מכפי שהיא נראית?
ואם היא יודעת, האם עד סוף הספר היא תחלוק איתנו, עם הקוראים, את התשובה?
הספר הידהד לי כל הזמן את פרשיית מדלן מקאן ותהיתי אם כמו בחיים האמיתיים, הספר ישאיר אותנו עם סוף פתוח.
חלק מהפרקים מסופרים מנקודת מבטה של האלמנה, חלק מנקודות מבט שונות, בעיקר של הבלש והכתבת המלווים את החקירה מראשיתה. נקודת המבט של מי שמנסים לאורך כל הדרך לגלות את האמת ולחלץ מידע מהאלמנה מעצימה את המתח הזה. הרצון שלהם לדעת, לסגור מעגל, לעשות צדק, עובר כל כך טוב לקורא, שהוא לכד אותי בתוכו וגם אני רציתי לדעת... לדעת אם אי פעם נדע.
וככה מצאתי את עצמי מרותקת, הופכת דף אחר דף בספר שהגיבורה שלו היא אישה שלא קל להזדהות איתה או לחבב אותה, אולי רק לרחם עליה, שעוסק בתכנים לא קלים - של ילדה שנעלמה, של פדופיליה, של זוגיות רעילה ובדידות, ספר שהייתי חושבת שאם כבר אקרא - זה יהיה במנות קטנות ולאורך זמן, נקרא בערב אחד, בלי יכולת לעצור.

לפני שנה•
★★★★★
•רויטל ק.
האלמנה

האלמנה

פיונה ברטון

נראה לי שבין ספרי המתח יש תת-קטגוריה של ספרי-מתח-שאנשים-שלא-אוהבים-ספרי-מתח-יאהבו ותת הקטגוריה הזו די משגשגת בימים אלה. ספרים המוגדרים "ספר מתח פסיכולוגי" המנסים להאיר פינות חשוכות בנפש האדם ולא להסתפק בתאורי רציחות נוטפות דם, מרדפי מכוניות מסחררים וקרבות של רובים ותת מקלעים ברחובות, תאורים שמרחיקים מספרים אלה קוראים בעלי נפש רגישה, שמתוודים ש"אני לא מתחבר/ת לספרי מתח". דווקא קוראים אלה יקראו בהתלהבות את הספרים מהקטגוריה הזו.

הספר - מעבר לסיפור הפשע והפושעים - עוסק למעשה בזוגיות. הוא מפרק את הזוג הנשוי לגורמים, בוחן את יחסי הכוחות ביניהם, שהתעצבו על ידי שנים של חיים משותפים, והטמעת התפקידים בתוך האישיות. הוא בוחן את הטריטוריות של כל אחד מהם ואת השטח המשותף שהוא, נניח, המוניטין. הסיפור מסופר דרך זויות ראייה אחדות. רק האשה (שהיא כבר אלמנה כשמסופר הסיפור) מספרת את סיפורה בגוף ראשון. הסיפור מזווית הראייה של שאר הדמויות מסופר בגוף שלישי. זו החלטה יוצאת דופן של הסופרת, שנראית לי נכונה מאד. דמותה של "האלמנה" היא הדמות המסקרנת מכולן, בעלת אינטרסים מורכבים ומעורפלים, משורטטת בקווים ברורים ומאפשרת הצצה לחיים הלכודים על ידי בחירות שנעשו בשלב מוקדם בחיים, והמצוקה שבחירות כאלה גורמות בהמשך.

הספר כתוב מצויין, הסיפור מתוכנן היטב, זורם ולפעמים מפתיע. דמויותיה של ברטון הן "עמך". כולם אנשים פשוטים שהחיים אינם מאירים להם פנים. אף אחת מהדמויות - הבלש, העיתונאית, הבעל ואם הקורבן אינה נבונה במיוחד. כולן נופלות לפחים שנראים לקורא ברורים מאליהם: זה שבוי בקונספט שלו, ומנסה לארגן את המציאות שתתמוך במסקנתו, זו ממשכנת את האינטליגנציה הרגשית הגבוהה שלה כדי להשיג השגים מיידיים, זה מאפשר לפנטזיה שלו לשלוט בו.

על הכריכה הקדמית יש "משפט מחץ" של סטיבן קינג, הקורא לכל מי שאהב את "הבחורה על הרכבת" או "נעלמת" לקנות מהר את הספר הזה. לטעמי ההשוואה עושה עוול לספר הטוב הזה. אולי כדאי שקינג ישקול להתמקד במה שהוא יודע לעשות - כתיבת ספרים - וישאיר את השיווק לאלה שיודעים איך עושים את זה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•yaelhar
האלמנה

האלמנה

פיונה ברטון

ווהאווו ספר מצוין!ספר שתופס אותך חזק ולא מרפה! אחד הספרים הטובים שקראתי
מתעסק בבעיית הפדופיליה.
רוצו לקרוא אותו ואפילו כדאי לקנות ולהחזיק אותו על המדף בבית

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•הלוחש לספרים
האלמנה

האלמנה

פיונה ברטון

21 ביקורות כולן אוהדות חיוביות ומלאות סופרלטיביים וואוו מרגישה שמפסידה שלא משאירה אצלי ומשחררת אותו לחופשי ומצטערת שלא קראתי. בעיקר אחרי שכרטיס ביקור של מישהו יקר לליבי אמן שכנראה שאספתי בתערוכה שלו נישאר בספר כסימניה בעמוד הראשון. גם 41 הצעות מכירה יש לספר הזה אז הוא אכן פופולרי. דואגת שמא לא יהיה לי מה לקרוא בבית החדש ולא יהיה לי שם היכן להחליף ספרים. הסירי דאגה מליבך בארגז העצום שטרם סגרת יש מלא ספרים שאת יכולה להמשיך לקרוא וטרם סיימת אהובה הכול טוב בסדר ממש. המון תודה רבה לכם. חמישי שמח. סופ"ש קמרפא מבורך. 08-12-2022 10:22

לפני 3 שנים•איור וודה
האלמנה

האלמנה

פיונה ברטון

זהו ספר מזעזע, הכתוב בצורה נפלאה.
הגדרתו כ"רומן מתח פסיכולוגי" שגויה בעיניי, שכן הוא אינו כזה.
הספר כתוב מנקודת מבטן של מספר דמויות, והוא נע בין ההווה לעבר תוך שהקורא מתוודע לאיטו לפרטים נוספים השופכים אור על העלילה.
ג'ין היא אלמנה, אשר בעלה גלן הואשם בחטיפתה של ילדה קטנה. למשטרה אין די ראיות להעמיד את גלן, הפדופיל, לדין לכן היא מנסה למצוא די ראיות על מנת לגלות מה קרה לילדה שנעלמה. ג'ין, המאמינה בחפותו של בעלה בוחרת בתחילה לטמון את ראשה בחול. היא עומדת לצדו כאשר התקשורת ואם הילדה שמעלמה מאשימים את בעלה, תוך גילוי פרטים על נישואיה הלא-כל-כך-מושלמים.
האם תהיתם פעם כיצד נשים עומדות מאחורי בעליהן למרות שאלו עשו מעשים מזוויעים, ומתעקשות כי הם חפים מפשע למרות שברור לכל כי פשעו?
אנו מתוודעים בספר זה לג'ין האלמנה, אשר עומדת איתן לצד בעלה כאשר זה מואשם במעשים איומים, ותומכת בו. אך כאשר גלן מת, היא מביעה קור רוח ושלווה מוזרים. מדוע היא אינה מתאבלת על מותו של בעלה? האם גלן באמת לקח את בלה הקטנה מביתה, ומה קרה לה?

הספר קשה לקריאה. הוא עוסק בנושא פדופיליה ופגיעה בילדים, ומלמד שטחנות הצדק טוחנות לאט, ולא תמיד הן מצליחות להביא לדין את הפושע. הכתיבה של ברטון נוגעת ללב, והסוף הותיר אותי בהלם מעוצמת העלילה. כל שיכלתי לחשוב לאחר סיום קריאתו היה "וואו".
זהו אחד מאותם ספרים שלאחר סיום קריאתם קשה להתחיל מיד לקרוא ספר אחר. נדרשת הפסקה על מנת להתגבר על טווח הרגשות הגדול אותם הוא מעורר, ועל העלילה הקשה. אני לא חושבת שיש מקום להשוותו לבחורה על הרכבת או לנעלמת, שכן הוא עומד בפני עצמו. הוא אינו דומה להם, ולא חוסר הידיעה הוא המטריד כל כך בעלילה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•Leilany
האלמנה

האלמנה

פיונה ברטון

רציתי לכתוב ביקורת על "גבר אישה ציפור" אבל טובים ממני הקדימו אותי.
אסתפק בלכתוב ביקורת על ספר משמים אחר.
"האלמנה" מספר לנו את סיפורה של ג'ין- רעיה מסורה שבעלה עומד במוקד פרשת חטיפת ילדה.
הסיפור מסופר מנוקדת מבטם של הדמויות בסיפור- האישה, הבלש, הכתבת, האמא של הנחטפת והבעל.
הכתיבה קלילה, לקראת הסוף דילגתי על כמה פסקאות ולא פספסתי כלום וכמו כן נאמנות האישה מועברת בצורה
מדויקת ואמינה.
עם זאת, אין עלילה ממשית, הסיפורים די חוזרים על עצמם ולמען האמת לא התעניינתי מה יהיה בסוף, מי אשם ולמה.
הסיפור לא הצליח לסחוף אותי למערבולת של החשודים הפוטנציאלים ואפילו סו קולד "מרדפים" הצטיירו כמכוניות מתנגשות בלונה פארק.
לא התרגשתי מעצבות האם, מצד שני אני גם לא בוכה באנטומיה של גריי, לא הזדעזעתי מהרמיזות על פורנוגרפית ילדים
ולא נשארתי בשוק בסוף הספר.
לונג סטורי שורט- למ"למ"לח.
לא מועיל, לא מזיק ולא חובה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•ברברה
האלמנה

האלמנה

פיונה ברטון

ישנן נשים לדאבוני שרק אחרי שהפכו לאלמנות מתחילות לחיות, משהו משתחרר. ג'ני היא האישה הקטנה והיפה של גלן. גלן מבטיח לה חיים טובים ושקטים, ג'יני מחייכת ומהנהנת, העתיד נראה ורוד, אבל הרצון לילדים ואי יכולתם להביאם בגלל בעיה רפואית של גלן מעבירה אותם על דעתם. ג'ני בורחת אל עולם הדמיונות וגלן בורח אל העולם האפל של יצרים ברחבי הסייבר והאינטרנט.
ואז בלה הקטנה נעלמה....
מותחן מתח פסיכולוגי המסופר מנקודת מבטם של האלמנה, הבלש המלווה את הפרשה וכתבת עיתון המסקרת את המקרה לאורך השנים.
העלמותה של בלה מלווה את שלושתם שנים, העיתונות, הטלויזיה ודעת הקהל לא מרפה מהסיפור, גלן נאשם בחטיפתה של בלה וזה הופך את כל עולמם, הבלש ספארקס "חי" את בלה ומטלטל מראיה לראיה, והעיתונאית פשוט מחכה לסיפור הגדול.
ואז גלן מת והכל משתחרר......
ספר פסיכולוגי, מותחן, סוחף וקולח על מקרה לא קל ובהחלט מציאותי.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•רונדנית
האלמנה

האלמנה

פיונה ברטון

מותחן-רומן טוב. רומן פסיכולוגי שמקפץ בין הווה לעבר בין שתי תקופות זמן של חקר התעלומה. ואץ במהירות על פני פרקים קצרים המדלגים בין הדמויות השונות בדינמיקה סוחפת.
בעל - אוהב או רוצח חסר לב?
אישה - שטופת מוח המתנהגת ברובוטיות או יותר אישה אוהבת, נאמנה וחסרת פשרות?
אמא - יותר אומללה ומוכת הלם, או יותר אישה צעירה המחפשת את עצמה ואת הפרסום ואולי לעשות קצת כסף כך על הדרך בשם האבל ?
תקשורת - רובוטית שטופת מוח או להקת טורפים חסרי לב?
בלשים - להקת שטופי מוח רובוטיים די טמבלים או אולי סתם טיפוסים בינוניים בעלי רמת אלכוהול נמוכה מדיי בדם שלא מרימה אותם ליכולת חדה (איפה הנורדים כשצריך אותם)?
התקשורת ברשתות החברתיות (חדשה, אז) - אמצעי יותר חיובי או יותר הרסני ושלילי ?
הפתרון... - יותר צפוי או יותר מפתיע - תקראו בעצמכם.
איך לומר - מותחן פסיכולוגי טוב. שחוקר היעלמות ותוך כדי מנתח מערכת יחסים ומשמעותה בין בני זוג. מותחן מהסוג החדש - לייט כזה (מותחן-רומן), אנמי (מדיי, לטעמי) נטול תיאורי דם נשפך, ראשים כרותים, פתולוגים מסוקסים ושאר אלמנטים המעניקים את העובי בדר"כ למותחנים.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•
האלמנה

האלמנה

פיונה ברטון

קראתי את רוב הביקורות על הספר הנ"ל והן אלה שגרמו לי לקחת אותו מהספריה עם ציפיות אדירות.
בכל זאת מותחן פסיכולוגי... המלצה לכל מי שאהב את נעלמת כתוב על הכריכה מפיו של סטיבן קינג! מה צריך יותר?
אז לצערי הספר הוא כל מה שבדיוק לא כתוב עליו!
סיפור מעניין שמסופר ממספר נקודות מבט בזמנים שונים על חקירת פשע במשך כמה שנים. הפרקים קופצים בין האנשים השונים במהלך אותן שנים.
אבל..
הספר כלל לא מותחן לטעמי. אין שום מתח אמיתי למעט המתח שהחזיק אותי והוא מה אני מפספסת? האם זה כל מה שזה? ולצערי התשובה היתה כן. אין טוויסט מספיק חשוב בסוף ואין הפיכה של המציאות כמו שלמשל קורה ב"נעלמת" אליו השוו את הספר הזה.
אולי באמת הספר עוסק יותר בפסיכולוגיה, בזוגיות והסודות שהיא מכילה וכיצד זוג נראה מאושר כשהוא בעצם אומלל ואם כך הדבר הספר אכן מתאר מציאות מעניינת, מטרידה וחשובה אבל לצערי מותחן הוא לא.

אז גם אני מסכימה עם אחת הביקורות שאומרת שההמלצה של סטיבן קינג הרשומה על הכריכה לא מתאימה פה לספר בכלל! היא גרמה לי לצפות לספר אחר וחבל.
עדיף היה שלא להגיד כלום. הייתי מתאכזבת פחות ואולי אפילו לא מתאכזבת כלל כי לא הייתי יודעת למה אני נכנסת.
כמותחן הספר לטעמי לא טוב ולכן שלושת הכוכבים בלבד.
הסוף שלו לא גרם לי לשום התפעלות או תהיות.
מה שכן צורת הכתיבה נחמדה וזורמת. דמויות מעניינות וחלוקת הפרקים טובה ושומרת על רמה אחידה (ודי נמוכה) של מתח.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אוהבת לקרוא