את קנדיד קראתי לראשונה אי שם בחטיבת הביניים או התיכון. אני זוכר במעומעם שלא התלהבתי במיוחד בקריאה ההיא. למרות שזה לא היה ספר משעמם, אלא דווקא די מבדר, העיסוק הרעיוני שלו הרגיש לי פשטני להחריד.
ההרגשה הזו התעצמה כשבשנים האחרונות קראתי עוד שני אוספים צנומים של יצירות ולטייר בעברית; "מיקרומגס וסיפורים אחרים", ו"הסכנה הנוראה שבקריאה, ומסות קטנות אחרות".
שני הקבצים האלו לא מאוד הרשימו אותי, והציגו לי ולטייר שחוזר וצועק שוב ושוב את הרעיונות הכי פשוטים ובסיסיים, שאולי היו נועזים במאה ה18 (גם לא בטוח) אבל לא היום, ובטח ובטח שלא מעניינים מספיק כדי להוביל את היצירה הספרותית שלו, שכל כולה משועבדת לרעיון.
אבל נו, משום מה התחלתי לחשוב על "קנדיד" לאחרונה ועל כך שאני צריך לתת לו עוד צ'אנס. מה נעשה, אני מאוד אוהב את הספרות של המאה ה18 ותחילת ה19, זו הייתה נקודת המעבר המרתקת בין חברה זרה לנו לחלוטין לבין ראשית החברה כפי שאנחנו מכירים אותה, הרגע הארוך שבין ימי הביניים למודרנה, שבין הכפרים לערים, בין עבודת הכפיים בשדות לעבודת הכפיים במפעלים, האנרכיה שבין מונרכיה לדמוקרטיה.
השיא הגיע כשחלמתי על "קנדיד" לפני כמה ימים, ומה שחלומותיי אומרים לי – אני מציית להם. וכך קראתי את "קנדיד" שנית.
קיוויתי להנות מהביזאר הפיקרסקי (סגנון שאני מאוד אוהב) שזכרתי שמתרחש כאן, ולא לגלגל עיניים יותר מדי על ההפרכה האובססיבית שולטייר מבצע לרעיון המגוחך גם ללא הגחכה של לייבניץ, שהעולם הזה הוא "הטוב מכל העולמות האפשריים".
אני שמח שהגעתי לספר הזה עם ציפיות כ"כ נמוכות, כי הן עזרו לו להפתיע אותי לטובה.
בחזית העלילתית מדובר בכאוס פיקרסקי סאטירי, מגוחך באופן מכוון. לא מדובר ב"מסעות גוליבר" או "דון קישוט", שהם פסגות של ספרות פרודית עם אלמנטים הרפתקניים, אבל זה עושה את העבודה..
המטרות מגוונות, הסרקזם הולטיירי חד, והגיוון הרב והכאוטי מבטיח שלא משעמם לרגע.
כפי שכתבתי לעיל, אני אוהב את הספרות של התקופה, את צורת הכתיבה החפה מקללת זרם התודעה שתוקפת יוצרים במאות האחרונות, והיעדר השומנים הסיפוריים.
קריאה קולחת ומבדרת.
ברובד העמוק יותר, שהוא זה שלמענו ולטייר כתב את הסיפור, אחרי הכל, דברים לא גרועים כפי שזכרתי.
כן, עדיין יש כאן מתקפה אובססיבית מעט על הרעיון הפשוט והמגוחך בפני עצמו של לייבניץ, אבל יש כאן עוד דברים; דת, טבע האדם, צביעות, חמדנות, תשוקה, נאיביות, עבדות, קונפורמיזם, ספרות, מיליטריזם ועוד, כולם מקבלים כאן טיפול קצר יותר ופחות, וכולם מטופלים עם החדות הולטיירית המפורסמת. מדהים כמה נושאים נדחסים לספר כל כך דק, ובכל זאת אתה מרגיש שולטייר אמר עליהם בתמצות כזה את כל מה שהיה לו להגיד עליהם. להביע מחשבות בתמצות זה קשה עשרות מונים יותר מאשר באריכות (אם אתה מנסה להיות נהיר בכל אופן).
חוץ מזה, הסיום של הנובלה הזו נהדר. מעורר כל כך הרבה רגשות, חיוך מריר, ומחשבות על איך בעצם מתמודדים עם הכאוטיות של העולם הזה, שבבירור אינו הטוב שבעולמות האפשריים, אבל בו נגזר עלינו לחיות.
ולטייר לא בהכרח מספק תשובה סדורה, אבל הוא מביא אפשרות מסוימת לדיון, ונשאר לך הקורא להסיק מסקנות בעצמך.
אני חושב שהנובלה הייתה מעניינת בהרבה אם היא הייתה מתעסקת בעיקר בנושא הזה, האפשרויות השונות לקיום בתוך הכאוס, ולא בהפרכת הטענה שאין בכלל כאוס. אבל היי, ולטייר היה איש של תקופתו, ולהגיד שקיים כאוס הייתה טענה פורצת דרך בזכות עצמה.
ואגב, כאוס זה המונח הנכון. ולטייר לא טוען שהעולם הזה רע בהכרח, אלא פשוט כאוטי להחריד, ולא פועל על פי כללי טוב ורע. לדעתי זו טענה הרבה יותר רדיקלית לתקופה מאשר לטעון לרוע העולם. גם היום, לבני אדם קשה יותר להכיל כאוס ניטרלי מאשר יד מכוונת רעה.
עכשיו אני מעוניין לקרוא עוד חיבורים של ולטייר. כבר קראתי חיבור קצרצר שלו שתורגם לעברית על היהודים (סקירה בקרוב), וחיפשתי את "זאדיג" בתרגום לעברית אבל בספריות שאני מנוי אליהן יש רק תרגום ארכאי להחריד, מלפני קום המדינה, שלקרוא אותו לא יעשה צדק עם היצירה.
הזדמנות מצוינת עבורי להלין על עד כמה ארון הספרים העברי חסר ולטייר, בתקווה שהוצאת נהר תחזור לתרגם אותו, והפעם תבחר עבודות טובות יותר מאלו שלו שהיא בחרה עד כה.
עד אז? כנראה שתראו סקירה על איזה תרגום שלו לאנגלית בקרוב.
8\10 אוברייטד, אבל עדיין טוב.
קטעים שאהבתי:
"יום בהיר אחד החליט לצאת לטיול. הוא צעד ישר, כי סבר שזכותם הטבעית של בני האדם — ממש כְּזו של בני כל שאר המינים — להשתמש ברגליהם כרצונם. אך לפני שהספיק להתרחק מן המחנה ולוּ עשרה קילומטרים, הדביקו אותו ארבעה גיבורים אחרים, שכל אחד מהם התנשא לגובה של כמעט שני מטרים. הגיבורים תפסו אותו, כפתו אותו בחבלים והובילו אותו לצינוק. בבית הדין הצבאי שאלו אותו אם הוא מעדיף שכל אחד מחיילי הגדוד ילקה אותו שלושים ושש מלקות, או שמוחו יותז לאלתר בשנים־עשר קליעי עופרת. לשווא טען קנדיד כי הרצון הוא חופשי, וכי הוא מעדיף לוותר על שתי ההצעות כאחת: מן הכרח היה להכריע בין השתיים. בשמהּ של אותה מתת אלוהית הקרויה חופש הבחירה ביכר אפוא קנדיד לתת את גווֹ לשלושים ושש המלקות."
"מעולם לא נראָה דבר יפה יותר, מצוחצח יותר, מזהיר יותר, מופתי יותר משני הצבאות הללו. החצוצרות, החלילים, האבובים, התופים והתותחים ניגנו כולם בתואַם שאף בגיהינום לא נודע כמוהו. במערכה הראשונה הפילו התותחים כששת אלפים לוחמים בכל אחד משני הצדדים. לאחר מכן מחתה אש הרובים מעל פני האדמה כתשעת אלפים עד עשרת אלפים מנוולים שזיהמו בנוכחותם את הטוב שבכל העולמות. כידוני הרובים שימשו אף הם טעם ונימוק מספיקים בתכלית למותם של כמה אלפים, ובסך הכול הגיע מספר ההרוגים לכשלושים אלף נפש. קנדיד, שרעד כמו פילוסוף אמיתי, הסתתר כמיטב יכולתו במשך הטֶּבח ההרואי הזה."
"לידו ישב אדם נמוך קומה ולבוש שחורים, שנמנה עם מקורבי האינקוויזיציה. הוא נטל בנימוס את רשות הדיבור ואמר: "אני מבין שאדוני אינו מאמין בחטא הקדמון: כי אם הכול בעולם הוא טוב, משמע שלא גורשנו מגן עדן, וממילא גם לא נענשנו." — "יואיל נא הוד מעלתו לסלוח לי," השיב פַּנגלוֹס בכל לשון של נימוס, "אך אני סבור שהגירוש מגן עדן והקללה שהוטלה על האדם הם חלק הכרחי של הטוב שבעולמות האפשריים." — "אם כן, אדוני אינו מאמין שהרשות נתונה?" שאל המקורב. — "יסלח לי הוד מעלתו," אמר פַּנגלוֹס, "אך דומני שאין סתירה בין הרשות הנתונה לבין הכורח המוחלט: שהרי מן ההכרח הוא שתינתן לנו הרשות, הואיל והרשות הזאת..." — ובעוד פַּנגלוֹס מוסיף לפתח את טיעוניו, רָמז המקורב למשרתו שיגיש לו כוסית של יין פורטו."
"פעמים אין־ספור רציתי לשים קץ לחיי, ובכל זאת לא חדלתי לאהוב את החיים. חולשה אווילית זו היא אולי האומללה שבכל הנטיות הטבועות בנו. וכי יש דבר טיפשי יותר מאשר לשאת באורך רוח נטל נורא שאנו מתאווים להסיר מעל כתפינו? לסלוד מהחיים ואף על פי כן להיצמד אליהם? להתרפק על הנחש המכיש אותנו בלי הרף, ולהניח לו לבלוע את ליבנו?! בארצות הרבות שאליהן התגלגלתי, ובפונדקים הרבים שבהם שירַתּי, הכרתי מספר עצום ורב של אנשים שתיעבו את חייהם; אבל בכל ימי חיי נתקלתי רק בתריסר אנשים ששמו קץ לייסוריהם."
"זאת טעות חמורה לבכות בהצגה הזאת. השחקנית הראשית היא מתחת לכל ביקורת, השחקן הראשי גרוע אפילו יותר ממנה, והמחזה עצמו יָרוּד עוד יותר מן השחקנים. המחזאי אינו יודע אף מלה בערבית, ולמרות זאת העלילה מתרחשת בחצי האי ערב. שלא לדבר על כך שהוא אינו מאמין בתפישות הטבועות בנו מלידה! מחר אשלח לך עשרים עלונים שנכתבו נגדו."
נב: הדיוקן של יהודים בספר הזה הוא שלילי ונגוע באנטישמיות. לא מאוד מפתיע, בהתחשב בכך שולטייר היה אנטישמי. ועל כך – בקרוב בסקירה שלי על הספר "היהודים", שמתרגם מכתביו של ולטייר בנושא.
![מילים כדי לומר זאת [מהדורת 2025]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers102/1024920.jpg)
