חומר ורוח, גוף ונפש מתגלגלים בעולם למצא משמעות לחיים.
אם סידהרתא מצא או לא, זה לא העניין, כי אם עצם ההתנערות והיציאה לחיפוש.
התשובות נמצאות בתוכנו - אומרים יודעי דבר, ואף אני סבורה כך, אלא שכדי להגיע לתשובות, צריך לא לפחד לפגוש אותן (במדיטציה וכו').
כמו סידהרתא, גם 'המחפשים', מבקשים את ה"הארה", איזה משהו נשגב ואולי נסתר, אבל גם הנסתר קיים ביומיום שלנו, אם נשכיל לרגע לעצור, לנשום ולהתבונן פנימה, בלי פחד. גם עידן רייכל ממליץ לא לפחד:)
לא לפחד להתאהב
שיישבר הלב
לא לפחד בדרך לאבד
לקום כל בוקר
ולצאת אל החיים
ולנסות הכול לפני שייגמר
לחפש מאיפה באנו
ולחזור בסוף תמיד להתחלה
למצוא בכל דבר עוד יופי...

בהצלחה למחפשים:)

סידהארתא הגיע אל חיי פעמיים, פעם אחת בעת שהייה של שבוע בהודו, אך שם, אפוף חומרים שונים ומשונים והזיות, הקריאה לא הייתה חוויה מהנה.
בפעם השנייה הוא נכנס לחיי לפני כחודשיים בערך, אך לקח זמן עד שעלה בידי לגשת אליו.
ובכן, העולם הקסום שנגלה לפניי מהספר, מהדמויות, מהנופים, המראות הרוחניים והגשמיים היה מפעים, היה ביכולתי להיות מרוכז כל-כולי בספר בתוך אוטובוס רועש במיוחד בדרך לחיפה או לתל-אביב, וכולי מרוכז בו, ובסידהרתא, המתגלגל לו בעולם באופן הגופני, אך יותר מכך, באופן הרוחני.
לקריאת הספר נכנסתי בעת תקופה קשה מבחינה מנטלית, והיה קשה שלא להרגיש קרבה לבן הברהמינים המנסה לחיות כנזיר מסוגף, מסע אשר אליו הוא יוצא יחד עם ידידו הנאמן, גווינדה, בן ברהמינים אף הוא, חיים אשר אינם היו דומים לחייו הקודמים מלאי התפנוקים וההערצה שרחשו אליו אחרים.
סידהרתא הוא מתנשא ושחצן בגישתו, הוא רואה בעצמו עליון ובוגר, ואת האנשים כ"אנשים-ילדים", בוגרים בגופם, אך ילדותיים בנפשם, במאווייהם, במחשבותיהם ובחוכמתם, ואינו רואה אף אדם כשווה לו, מלבד אלה אשר בהם הוא רואה שותפים ומורי דרך, כמו גווינדה ידידו, קמסוואמי, סוחר ממנו הוא לומד לשקר, לרמות, לכעוס ולזעוף, וקמאלה, הפילגש היפה, המלמד אותו את סודות האהבה והסמסרה, וסידהארתא נהיה כאחד מאותם אנשים אותם תיעב, שמן ומפוטם, זללן וחמדן.
ההלם שהוא חש בהבינו את מצבו שולח אותו עד לחיי הפשטות כעוזר דוברן, הדמות שובת הלב ביותר מלבדו, וסודווה, אדם פשוט, אך אדיב, קשוב, ומלא עוצמה רוחנית, ומולו אפילו סידהארתא המפואר מרכין ראשו, ורואה בו קדוש חכם, ומוריד את עצמו למעמד של אדם פשוט מן השורה, לא עוד מהולל וגבוה מעם.

המסע המופלא הזה כולל בתוכו מגרעה אחת: קצר מדי ):
מי שמבולבל, מי שמנסה להבין מהי דרך למציאת אמת פנימית ותורה אחריה הולכים, זהו הספר, תרגום נפלא, עלילה נפלא, נופים קסומים, עצב, צחוק ושמחה.

"האהבה, הו גווינדה, נראית לי כעיקר חשוב מכל. לגלות צפונותיו של העולם, לבארו, לבוז לו - אפשר עניין הוא לגדולי ההוגים. אשר לי, די לי שאוכל לאהוב אותו - לא לשנוא אותו ואת עצמי - שאוכל להתבונן בו ובעצמי ובכל היצורים באהבה ובהערצה וביראת כבוד (עמ' 138)".

את הרגע בו חדר הרמן הסה לחיי לעולם לא אשכח. השעה הייתה מאוחרת, ורוחות משונות נכנסו לחיי, רוחות שאינן נותנות לי מנוח, רחשים שאינם מניחים לי לישון. סהרורי, קמתי ממיטתי ונגשתי לספרייה המצומצמת שבבית הורי, תר אחר דבר מה שישקיט את רעבוני. כה רבו הספרים, כה רבו המילים, אך מענה לקריאתי טרם מצאתי. והנה, במדף העליון, בין ספר פילוסופיה כבד אחד למשנהו, צדו עיני ספרון קטן בשם 'סידהארתא'. שם מוזר, חשבתי לעצמי, גם על הסופר מעולם לא שמעתי. דחף משונה הניעני לשלוף את הספר מהארון ולשוב לחדרי. עד היום אינני יודע אם יד ההשגחה הייתה כאן, או סתם ידו המקרית של הגורל.
כך או כך, תוך פחות מעמוד אחד נותרתי פעור פה. נעתקו המילים מפי, שהרי זו הפעם הראשונה שעלה בידו של סופר לתת ביטוי לרחשים הסודיים ביותר של נפשי, זו הפעם הראשונה שהבנתי שניתן ליצוק את רחשי הנפש אל תוך המילה הכתובה. היה זה לילה ארוך, לילה של מסע רוחני, מסע שכולו הנאה צרופה אך בו בעת מלא בכאב ושברון לב. יחד עם סידהארתא תרתי אחר אושרי, תרתי אחר מקום להתלות בו, אחר תורה משלי, תורה בה אוכל למצוא ולממש את מאויי. דרך תורת בית אבא, דרך חיים של תשוקה ופורקן, ואף דרך תאוות הממון שאיננה יודעת שובע. לבסוף, על שפת נהר קסום, סיימתי את המסע המשותף, וחשתי מעט כסדהארתא. ננטשתי על ידי חברי הקרוב וכעת עלי למצוא את דרכי שלי בעולם.

מה נותר לי לומר? זהו אכן ספר שאיננו ניתן לסיכום (ולמען האמת עברו מים רבים בירדן מאז אותו לילה סהרורי) אך ברצוני להצביע על נימה אחת מיני רבות אותה חוויתי באופן עוצמתי. כמדומני שנימה זו קיימת ברבים מספריו של הסה; בה הוא פותח ספר זה, והיא המלווה את הקורא לכל אורך המסע המשותף.

לא לבדו יצא סידהארתא למסעו, לכל אורך חלקו הראשון של הסיפור מלווה אותו חברו היקר, גווינדה. יחד עם יצאו למסע חיפוש רוחני, יחד חוו את חוויותיהם הראשונות, יחד הם מצאו את גאוטמה, ויחד הם האזינו לתורתו של הבודהה. בנקודה זו נפרד ממנו ידידו, זה שעד עתה הלך בדרכו וכעת צעד צעד משלו. סידהארתא נותר לבדו, ללא ידיד, 'אך מדוע אין אתה הולך בתורתו השלמה של הבודהה הנשגב?' שואל אותו רעו. לכך עונה סידהארתא בדבריו אל הבודהה,

"אף לרגע לא פקפקתי, כי בודהה הנך, כי הגעת אל התכלית... אתה מצאת את הגאולה מן המוות. זכית לה תוך חיפושיך שלך, בדרכך שלך... לא על ידי תורה זכית לה! וזו, הנשגב מחשבתי: איש לא יזכה לגאולה על ידי תורה! לאיש לא תצליח לומר במילים ולמסור על ידי תורה, מהו שקרה אותך בשעת ההארה, הנעלה! ... דבר אחד אינה כוללת אותה תורה צלולה ונעלה: אין היא כוללת את הסוד על אודות חווייתו של הנשגב, שהוא עצמו התנסה בה, הוא לבדו בין רבבות." (עמ' 37)

העיקר איננו התורה, בזו לעולם יכול האדם למצוא פרצה, אותה, ככל בניין, תמיד ניתן לערער ועל כן למוטט. על האדם למצוא את דרכו בחיים, למצוא את האור המיוחד שלו, חווית גילוי זו היא גאולתו האמיתית של האדם. כל תורה שישמע אדם מאדם אחר, לעולם לא תהיה תורתו, לעולם תשאר חיצונית אליו. אני, תר אני אחר אמונתי שלי, אחר דרכי בחיים, לשם כך אוכל להסתייע בזולתי, אך התורה חייבת להיות תורתי שלי.

מספר הערות לסיום. ראשית יש לציין לשבח את התרגום המעולה של אברהם כרמל. ספריו של הסה כלל אינם קלים לתרגום, וכמדומני שנעשתה כאן עבודת אומן של ממש. שנית, לדתיים שביננו (וזה אני מוסיף מתחושתי האישית בלבד, וללא כל ערובה פילוסופית), כשקראתי לראשונה את הספר חשתי כי יש קרבה רעיונית עמוקה מאוד בינו לבין תורתו של הרב קוק. חיפוש רוחני זה אינו בא על חשבון הדת או התורה, אדרבה, יכול הוא להעצימם.

ספר זה קיבלתי במתנה, ממישהי שהכרתי בצבא. זו הייתה תקופה בה קראתי את ספריו של הרמן הסה ברציפות. תרתי אחריהם בחנויות יד שנייה בחופשות מהצבא וכל יצירה שלו נראתה קסומה בעיניי, ביטאה עבורי חופש, חירות פנימית, אהבה, תקווה, עתיד, ערכים שהיה לי קשה למצוא אותם בשירותי הצבאי.
כעת, כמעט יותר מעשור לאחר שהשתחררתי, לאחר הימים הנוראים, כאשר היראה והפחד משו, הלבן והצום חלפו, והסוכות נבנו ופורקו, הוצאתי, משום מה, את 'סידהארתא' מאחד האצטבאות בחדרי. אמנם, כתבתי 'משום מה', אף מאמין אני שלדברים יש סיבה.
זהו ספר על סידהארתא (שמו של בודהה, לפי ויקיפדיה), היוצא למסע של חיפוש, מציאת דרכו בעולם. בתחילה הוא נמצא בבית אביו, עוזב את משפחתו יחד עם חברו, נפרד ממנו, פוגש בדמויות שונות, עד אשר שב ופוגש את חברו עם תום הספר.
מסע זה, הינו מסע של אדם המחפש אחר מטרה ומשמעות. החיפוש עצמו אומר הרבה. כיוון שההתקבעות אחר אספקט מסוים בחיפוש, אינו מספק, מעורר, מחבר וממצה, כפי שחיפוש תמידי עושה. במהלך הספר סידהארתא, עובר דברים שונים, מסתודד עם אנשים, לומד מכל אדם, ולמעשה המסע עצמו הוא הלמידה העיקרית של סידהארתא. בניגוד לידידו, שנשאר ללמוד ממורה רוחני עיקרי, סידהארתא ממשיך נדוד, ולומד מחייו ומהניסיונות אותם הוא עובר וחווה.
זהו ספר מסע ובתור כזה, אדם עובר התפתחות ושינוי: סידהארתא, אינו אותו אדם כשיצא למסע בתחילת הסיפור מבית הוריו. סידהארתא בוחן ובודק את זהותו האישית אינדיבידואלית, זהות המשתנה ממקום למקום, מאדם לאדם, ולמעשה היא אותה אישיות מתפתחת של סידהארתא עצמו.
יש את המסע הריאלי – יציאה מבית ההורים אל עבר מרחבים אחרים וישנו את המסע הפנימי – התפתחות אישית של גיבור הספר. היציאה מגבולות בית ההורים מאפשר את התפתחות זו: המחבר יוצא מגבולותיו הטבעיים, ובכך שובר את המחיצות ומאפשר לעצמו מרחב יצירתי – התפתחותי, אחר ושונה מבית הוריו.
במהלך המסע הגיבור עובר בין הרוחני לגשמי, בין סגפנות והתנתקות, לבין חיות ומימוש של תשוקה. נראה כי כל אלה, גורמים לסידהארתא, להבחין בנעשה בעולם, ללמוד עליו, ובכך, ללמוד על עצמו.
זהו ספר מזרחי (במונחים של עולם המערב לעומת עולם המזרח). ספר של מסע, של חיפוש. ספר של ניתוק, ושל חיבור. ספר שהוא מסע, אל עבר חירות פנימית.
מעניין שהרמן הסה עצמו, התנגד לנאציזם ועזב את גרמניה ועבר להתגורר בשווייץ. אולי, בספר יש ביטוי לכך, כיוון שסידהארתא עצמו, אינו מוכן להיות תלמיד של מורה אחד, להיצמד לעקרונותיו, ללא לאות, כמו ללכת אחרי העדר. בדומה להתנגדותו למשטר הנאצי.
דבר נוסף הבא לידי ביטוי בספר, הינו הקשר בין האב לבן. כפי שסידהארתא עזב את אביו, כך גם בנו שלו עזב אותו. אינני מכיר לעומק תורות בודהיסטיות, אך אני מניח שקארמה הינה מוטיב חזק במזרח וכי הדברים, האירועים הינם גלגל.

הרמן הסה מפליא לכתוב. במהלך חייו הארוכים נפטר ב-1962
בהיותו בן שמונים וחמש-חצה שתי מלחמות עולם. נמלט לשוויץ מביתו וויתר על אזרחותו הגרמנית משום שהתנגד לנאציזם. בכך עוסק ספרו הנפלא "נדודים".
היה "פרח כמורה" ועל כך כותב בספרו "נרקיס וגלמונד."
ספרו "זאב הערבה" הושפע מטיפול פסיכונליטי שעבר אצל יונג בשוויץ.
הספר שאני כותבת עליו כתב כנראה בהשפעת ביקורו הקשה בהודו. סידהארתא כשאר ספריו ספר קצר. מתאר שינוי שעובר סידהארתא נסיך עשיר שלא חסר לו דבר ויוצא לחפש את משמעות החיים ואת שלוות הנפש.
לבסוף הוא מוצא במקום לא צפוי.
הרמן הסה בספרו זה היה בן "פורצי הדרך" להבנת תורת המזרח. הוא עושה זאת היטב.
מומלץ לאלו שתורת המזרח זרה להם מדורג מבחינתי כאחד מספריו הפחות טובים.

הסיפור המתרחש בהודו שלפני הספירה, מתאר מסע של נער צעיר בחיפוש אחרי האמת וההארה. במסע זה שנמשך לאורך כל חייו ורצוף ניסיונות בתורות שונות, דרכי התבוננות בסובב אותו ותובנות על המציאות והעולם, תוך כדי ניסיונות לאבד את ה''אני'', למצוא אותו שוב.
בארץ הספר יצא לאור במהדורות שונות במהלך שנות השבעים ונראה לי שהיה סוג של ''ספר חובה'' בקרב צעירים שחיפשו מסע רוחני להודו מבלי לעזוב את גבולות הנוחות, מאז אותה תקופה, אחרי כמה עשורים של ניו אייג' סינטטי וטיסות ישירות להודו, הספר נראה קצת סאחי ואנכרוניסטי ( עוד כמה שנים יחגוג הספר 100 שנים לכתיבתו ) ותובנותיו בנאליות (מתנצל על הציניות)
סך הכל די נהנתי ואפילו הצלחתי להתרגש מדי פעם, ספרון קצר שכתוב יפה

ספר צנום בן 122 עמודים המכיל עולם ומלואו. דורות של צעירים קראוהו כדי למצוא את האור. אין ספק שחלק הגיעו אל ההארה המתאימה להם, חלק מחפשים וחלק השלימו עם מה שמצאו או עם העובדה שלעולם לא ימצאו או שיש להמשיך לחפש. לחפש מה?
סידהארתא היה בנו של בראהאמן. הכל הוא שמע ולמד בבית ובהיותו עלם מחונן הבין שלמד הכל ולא ידע דבר. יום אחד החליט לעשות מעשה, לעזוב את הבית המוגן והבטוח, לצאת אל רחבי הודו, לשמוע ולקלוט תורות אחרות, חכמה אחרת. רעו הקרוב גווינדא לא הבין את מעשהו, אבל בחר להצטרף אליו. לא רחק היום והנה שמעו על אחד קדוש מושלם, שרבים נוהים אחריו. הצטרפו. סידהארתא הבין שגם משם לא תבוא הידיעה, אך גווינדא בחר להישאר עם הסאמאני, הנודדים.
סידהארתא המשיך בדרכו, חצה נהר בעזרת דוברן, אך אמר שלא ישלם מאחר ואין לו דבר. הדוברן ביטל דבריו והעבירו וזה לא היה המפגש האחרון ביניהם. סידהארתא הגיע למקום בו ראה פמליה המובילה אשה. הוא ביקש לדבר עמה, אחת צעירה ויפה. מזה מתפתחת אהבת בשרים, אהבה אחת מתוך שתיים, השניה אהבת אב לבנו, אהבה שאינה תלויה בדבר.
אלא שלא רק אהבה התפתחה עם קמאלה היפה, גם קשרים עם העשיר שהיא הכירה ומכאן גדל גם עושרו של סידהארתא עצמו. זה היה נוח, זה הבטיח אהבת בשרים מתוחכמת, זה לא מה שחיפש סידהארתא וכתמיד המשיך לחוש מרוחק מכולם, נעלה מהם. בסופן של כעשרים שנה פשוט קם ועזב הכל, חזר לנהר ופגש את הדוברן בשנית.
האם מצא משמעות במה שלמד בחייו? תלוי מהי אותה משמעות, האם היא אוניברסאלית והאם היא טובה גם לאחרים. תצטרכו לקרוא בתשומת לב ולא להחמיץ שורה.
כשלעצמי סבור אני, שלחיים אין באמת משמעות. בן שיחי יכול לחשוב שאם כך, עדיף כבר להתאבד. מחשבה משונה. כשלחיים משמעות שלילית, אולי המוות באמת עדיף. כשלא זה המצב, צריך להעביר את החיים בסבבה. סליחה שלא מצאתי מושג נעלה יותר.
במשך הקריאה גברה בי הסקרנות לדעת מהי אותה משמעות וידיעה שמצא סידהארתא. אם סבורים אתם שזה מניעת כאב, סבל וצער, עשרה עמודים יספיקו כדי שתבינו שאתם בכלל לא בכיוון. ואולי משמעות כל המשמעות הזו היא רק החיפוש אחר המשמעות הזו? זה אולי טוב למי שנולד למשפחה שופעת ממון ולא ממש בא ללמוד היסטוריה באוניברסיטה.
כך או כך, הספר מרתק, צריך לזכור שזו אולי האמת של הסה, אין בכך כדי לבטל את מה שתגלו ואולי, רק אולי, מה ששווה זו הקריאה?

אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי. הרמן הסה מראה לנו בספר זה שבכל מקום על גבי הכוכב הזה כולנו מחפשים דבר אחד-האמת. למענו אנו מקריבים את חיינו והיא הטעם במותינו.
בספר זה מתאר לנו הסה את עלילותיו של הודי צעיר שיוצא בחיפוש אחר האמת. במסעו הוא עובר תהפוכות ושינויים רבים. פוגש אנשים מיוחדים שונים בעלי תפיסות שונות שמשפיעים על חייו.
בספר זה הרמן הסה מעלה רעיונות ומחשבות רבות בנוגע לטיבה של האמת. אופיה דרך למידתה ועוד... ממליץ בחום

השבוע האחרון עבר עלי בהודו. טוב לא באמת, אלא רק בעיני רוחי וזאת בעזרתם של הרמן הסה וסידהארתא שלו. הרמן הסה כותב הרבה על הדילמות המעסיקות את כולנו מידי פעם בחיים וזאת כנראה אחת הסיבות שהוא מהסופרים הנערצים עלי כל כך. קראתי את רוב ספריו לפני שנים כשהייתי חיל בשרות סדיר ובשנים האחרונות אני חוזר אליו שוב. לפני שנה קראתי את זאב הערבה ושוב קיבלתי ממנו הנחתה בראש, השבוע את סידהארתא ועתה ממתינים לי דמיאן ונרקיס & גולדמונד. אז לכל מי שאוהב ספרים שהם קצת פילוסופיים אני ממליץ בחום על כתביו של הרמן הסה ובהם יש לסידהארתא מקום של כבוד. 5 כוכבים בסולם גורן.