ספרו "מרד המציאות" של צווייג, הזכיר לי את ספרו של יהושע קנז "מחזיר אהבות קודמות" ולא בגלל עלילת ספרו של קנז אלא בעיקר בגלל השם. גם כאן כמו במקרים רבים אחרים, צוויג כותב על אהבה. אלא שהפעם הוא דן בנושא מכוון שונה: האם בני זוג שאהבו בכל נפשם ומאודם זה את זו אך נאלצו להיפרד בשל נסיבות החיים, יכולים אחרי שנים לחזור אל אותם רגעים בהם כל כך אהבו? כמו בעוד סיפורים של צוויג, האהבה אינה נורמטיבית לגמרי: לודוויג הצעיר מתאהב באשת מעסיקו. פרט להיותה אשת איש, היא גם מבוגרת ממנו בלא מעט שנים, אלא שהיא בהחלט מחזירה לו אהבה.

אך אז מציע לו המעסיק שהוא גם הבעל הנבגד, קידום, אך זה כרוך במעבר לארץ רחוקה, גם אם לשנתיים בלבד. היה זה בימים בהם המושג רילוקיישן טרם הומצא. זג האוהבים נפרד, אלא שאז פורצת המלחמה הגדולה אשר שנים מאוחר יותר הפכה למלחמת העולם הראשונה. השנתיים מתארכות לכדי 10 שנים אשר בסופן לודוויג שב לגרמניה ומנסה לברר מה קרה לאותה האהבה: האם ניתן עדין לממש אותה או שמא רחוק מהעין הופך בהכרח גם לרחוק מהלב? לא ניתן להימלט מהמחשבה מה היה עולה בגורלה של אותה האהבה לו היה נשאר לודוויג בגרמניה ולא יוצא בשליחות מעסיקו, אך את זה צוויג כבר משאיר לנו הקוראים.

הצורה בה מתאר צוויג את מחשבותיהם של גיבוריו, היא שעושה בעייני את ספריו לכל כך טובים. הוא כותב על חומרים הלקוחים מהחיים ויש לו את הכישרון להכניס במאה עמודים, את מה שרבים וטובים אחרים, לא יכניסו גם ב-300. זהו סיפור מצוין המעורר הרבה מחשבות גם לאחר סיום הקריאה.

התרגום של הראל קין, נפלא כתמיד.

את הספר הזה של צוויג, כמו קודמו וכמו כן גם הבא שלאחריו, גמעתי במהירות. את הספרים קראתי בתקופה אישית לא פשוטה עבורי, והספרים של צוויג היו מפלט עבורי לבריחה מהמציאות. דמיינתי לעצמי, שסטפן צוויג וודאי היה יכול לכתוב ספר על דמות ראשית שעוברת את הטלטלות ואת סערת הרגשות שאני עובר בחיי האישיים. כן, בהחלט, היה מתאים לו לכתוב ספר שכזה.
במהלך הקריאה, סערת הרגשות שלי השתלבה בסערת הרגשות של דמות הגיבור בספר, ויצרה סערת רגשות גדולה מאין כמותה.
יש כאן תיאור אוטופי של אהבה. טוב, לא בדיוק אוטופי - המרחק הרב של האוהבים בשל משימה אליה נשלח הגבר, מלחמת העולם שהופכת את החיים לקשים ומקשה גם על סיפור אהבתם, עצם זה שהאישה מבוגרת מהגבר בשנים רבות ונשואה לבוס שלו - אבל האהבה, הו האהבה, הגבר אוהב בטוטאליות רבה את האישה, האישה אוהבת בטוטאליות את הגבר. אמנם כן, הכל נעשה בסתר, ובחלק מהפעמים גם במרחק באמצעות מכתבים, והייתה הרגשה שנוכח הנסיבות לא ייצא מזה קשר זוגי של ממש, אבל כמה רגש האהבה חזק ונוכח כאן! סיפורים כאלה, על אהבה ממש כמו באגדות, עם רגשות חזקים ועוצמתיים, כשאני נמצא במשבר בחיי האהבה שלי עצמי ובקשר הזוגי שלי, בודד רק אני והספר והמחשבות המציקות... אין מרגש מזה! וגם כואב ולא נעים, אם צריך להודות.
אבל לא משנה איזה רגשות חשתי, שליליים וחיוביים כאחד - אם יצירה ספרותית גורמת לך לסערת רגשות, מבחינת הסופר שכתב אותה הוא כבר עשה את העבודה שלו (גם אם הספר רחוק מלהיות מושלם).

שלום חברים ,
רגע לפני חג הפסח והמצות, ולפני ההתקפה באיראן, אם תהיה או לא, ובין עיסקאות החטופים שעדיין לא מתממשות, ושלל אירועי המלחמה בחצי השנה האחרונה שהכבידו ושברו את ליבנו, הרשו לעצמכם להתענג על אחת הנובלות הקצרות והמשובחות של שטפן צוויג. לטעמי היפה מכולן, אם יש מושג כזה...

ממתק אמיתי, שבקלות אפשר למסגר בו כל משפט ומילה. ובכלל עשו חסד עם עצמכם ואמצו בחום את הוצאת "תשע נשמות" שמצטיינת בבחירה מדויקת של מיטב הכותבים, ומיטב המתרגמים. והיות שמדובר על נובלות קצרות, מתאפשר לקחת כל כותר בתיק קטן ולקרוא בו בכל הזדמנות...

כמי שידוע בכתיבתו כבוחן כליות ולב, וככותב שמדייק כתער ובעל יכולות מרשימות לפרוש את האדם ואת רגשותיו באיכויות של סורק תהודה מגנטי(מבלי להזריק חומר ניגוד), גם כאן בנובלה שהתפרסמה לראשונה ב-1987 צוויג מפליא להנגיש עבורנו סיפור על אהבה שהוחמצה ועל נסיבות הגורל שגרמו לאותה החמצה ועל הניסיון אולי לכפר עליה.

הוא - היה צעיר מאוד ורווק והיא - מבוגרת ממנו ונשואה-זוגתו של הבוס. והם מתאהבים. עד כאן נשמע די בנאלי. אהבה לא ריאלית אבל מלאת תשוקה כיאה לרומן שיש בו קשיי מימוש. הקשר נקטע ולאחר 9 שנים הם שוב נפגשים והפעם המפגש הוא בין שני אנשים כבר לגמרי שונים . הוא- כבר לא עני מרוד ורווק, והיא- כבר לא נשואה. האם אפשר לתקן ולשקם ולחדש את התשוקה ?

וכאן אני עוצרת .

יופי של נובלה נוקבת ומדויקת, ומעוררת מחשבה ובעיקר חודרת ללב ואפשר לומר גם מכמירה.

אז שיהיה לכולנו אביב מלא תקווה ותודה מאוד רבה מראש לכל מי שקורא אותי .

אני אגיד את דעתי, הספר הזה משעמם.
הוא רק כמעט שמונים עמודים, אבל איכשהו מצליח לשעמם מאוד בחצי הראשון שלו, ולהרגיש פחות משעמם בחצי השני, אבל עדיין חסר השפעה.
זה הספר הראשון שאני קוראת מאת שטפן צוויג, ויש הרבה רגש במילים שלו, הספר כתוב טוב.
אבל הוא ללא פרקים ככה שקריאה מרגישה נמרחת, זה לא ספר שכיף לקרוא בישיבה אחת, אבל ככה הוא בנוי, לאדם שיכול לשבת ולקרוא בלי לעצור.
אני לא הייתי מעוניינת בזה.
הייתי צריכה הפסקות, הייתי צריכה שהספר יגיד לי מתי נכון לעצור, ומכיוון שהוא פשוט לא בנוי ככה - השתעממתי.

אני יכולה להגיד על מה הסיפור אבל מה הטעם?
במשפט, זה על גבר ואישה שנפגשים שוב אחרי שנים בנפרד, היא אלמנה והוא נשוי עם ילדים.
הם עולים על רכבת, לא ברור לשם מה, פשוט מאוד נרגשים לפגוש זה את זה.

היו לי ציפיות מאוד שונות מהספר.
חשבתי שהכול היה משעמם, ששום דבר לא קרה, שאפילו שיחה טובה בין הדמויות לא הייתה כאן, רק רגש חזק שלא ברור מה לעזאזל היה הבסיס שלו.
כאילו, זה ברור, אבל זה גם לא, כי אנחנו לא קוראים על הדברים האלה, אנחנו רק יודעים שהרגשות האלה התפתחו עם הזמן שלהם ביחד.

זה לא היה הספר עבורי בכלל, ציפיתי ממנו ליותר מדי.
לא היה כאן כלום, לא דמויות שאני מחבבת ומבינה, לא סיפור שאני חושבת שהוא מעניין, ואפילו לא אהבה עמוקה.
זאת הייתה החוויה שלי.
אני מבינה למה אנשים אחרים אוהבים את זה, אבל אני גם מבינה שהאנשים האלה קוראים ספרים אחרים לגמרי מהספרים שאני קוראת, ושזה עניין של טעם.

אם זה לא היה קצר כנראה שלא הייתי מסיימת את זה.
לפחות הייתה לי תקווה שאולי בסוף יהיה איזה משהו, אבל לא, התאמצתי לעבור עמוד ועוד עמוד, בשביל כלום.
כנראה שאני צריכה ללמוד מזה שאם ההתחלה של הספר משעממת אותי, כנראה שגם הסוף שלו יאכזב אותי.

כעשור לאחר פגישתם האחרונה, נוסע לודוויג ברכבת עם אהובת לבו הנכספת כדי לממש את אהבתם. אולם המון אירע מאז – מלחמות, נדודים, והאהבה, מה איתה?

האם התשוקה יכולה לגבור על מושאה? האם אם כן, ראוי לממש אותה? וכיצד מתעתע בה הזמן?

בכתיבה ענוגה וסוחפת מתאר צווייג סיפור שעוסק בכמיהה – של לודוויג לאהובתו, אבל יותר מזה של צווייג המוגלה למולדתו, אירופה של לפני המלחמה.

צווייג מבטא את הבנתו כי הוא אינו אותו אדם, וכך גם אותה אישה-מולדת, אותה הכיר, אהב וערג לה.

מרד המציאות, האופן בו מחריבה המלחמה והשטנה האנושית את החלום.

מומלץ.

חרף הביקורות הטובות שאופפות את הספר הזה, לטעמי הוא מהפחות טובים שלו.
רק אדגיש שזה כמובן ביחס לטיב של שאר הספרים שלו (שקראתי) ומאוד אהבתי.
הסיפור מספר על מפגש בין בחור בן 23 לאשת הפרופסור המעסיק שלו(שגם יותר מבוגרת ממנו). מתפתח ביניהם משהו שלא ברור לי עצמי, ואמור להוות איזה רגש חזק ומפורט כמו שמתאים לצוויג והם מתרחקים והכל וכאילו הנקודה של העלילה זה על המפגש אהבים הזה, ואיך אהבה כזאת מחזיקה את עצמה במקרה וכל אחד מבני הזוג נמצא במרחק גדול.
מצד התבנית המוכרת, הכל מוכר וידוע, ואפילו כתוב ומתורגם כמו שצריך, רק שאת החלק העיקרי שמהווה את הקשר בין האוהבים, לא הבנתי.
הוא הרגיש לי ילדותי מדי ולא ממש אחזתי מכל הגוזמא של התשוקה הבוערת והכמיהה שפשוט הגיעה משום מקום, וגם אחרי זה המשיכה לקשר שלא הצלחתי לפענח.
וכל זה עוד לפני שאני בכלל מנסה לחשוב על איך להגדיר אהבה וכו'.
הספר הזה בעיניי פחות עובד, וגם לא כזה רע.

Widerstand der Wirklichkeit

"מרד המציאות" 1929, נובלה של שטפן צוויג- עודות "התעשיין", אשתו (צוויג לא נותן לה שם) ו"החבר הצעיר"- גיבור הנובלה לודוויג/'דוקטור', אותו מביא התעשיין לעזור לו בעסקיו (אותו הכיר דרך אשתו, שהכירה אותו לפני תשע שנים, או בניסוח צוויג- "ארבעת אלפים ימים).
העלילה מתרחשת תחילה בהיידלברג (משם התעשיין ואשתו יכחו רכבת) לחבל פרנקוניה- לכפר בוקנהיים, ערים וחבלי ארץ במערב גרמניה ליד הגבול עם צרפת.
לודוויג שולח את משכורתו לאימו ושתי אחיותיו וחי בדוחק, כל זאת לאחר שהתעשיין חלה והוא שחוק מלנהל את עסקיו הרבים וכך נוצר לו משולש האוהבים ב"מרד המציאות".

"האדון התעשיין הטיל עלי ברוב טובו משימה גדולה ורבת אחריות,וקיבלתי אותה. בעוד עשרה ימים אצא למקסיקו לשנתיים" (ע"מ 32)
""את עשרת הימים עד ליציאה לדרך חיו השניים בלהט של טירוף חושים בלתי פוסק" (ע"מ 34).
התחלתי לקרוא את הנובלה בטיסת
Connection

בין מילאנו לטנריף. ישבתי ליד החלון, אחרי 40 ע"מ נרדמתי. היום סיימתי את הנובלה במלון/קלאב בטנריף. במהלך הטיסה העלילה התיאורית האיטית של צוויג,מעט דיאלוגים והרבה נואנסים פסיכולוגים גרמה לי ל
Blackout
במהלך הקריאה, מה גם שלדעתי- "מרד המציאות " לא מהטובים של צוויג.
זוג האוהבים בתחילת הנובלה נפרד בסערה רומנטית, היא מלווה אותו לרכבת "לא יכולתי כאן, לא כאן בבית שלי,שלו. אבל כשתחזור, אז מתי שתרצה" (ע"מ 36).
לודוויג סופר את הימים420,419,418 עד שיפגש שוב עם אהובתו, בצורה סנטימנטלית אינפנטילית.
בעודו בשליחותו במקסיקו הוא אובססיבי ללכת לדואר לקרוא ממכתביה עליו.
צוויג הופך את הקערה על פיה עם פרוץ המלחמה והשליחות של לודוויג למקסיקו. המאורעות והזמן עושים את שלהם ולודוויג בונה חיי משפחה עם 'צהובת שיער ביתית באופייה'...

התעשיין שיישאר באירופה, גורלו כאנרכיסט באיילון ב12 בלילה...

"לודוויג,זה אתה?" היא אומרת לו בטלפון בסוף מלחמ"ע ה-1 והוא אומר לה שמחרתיים יבוא לפרנפורט.
"אתה נשאר בוודאי לארוחת צהריים לודוויג" (..) "נדמה היה לו שלא עזב מעולם" (ע"מ 53-52).
הטיול לאיטליה וספרד תוכנן לפני חצי שנה, אחותי התאומה גרה באוסטרליה. פרצה "הקורונה", לא חליתי למזלי. מלונות הוזמנו, טיסות כורטסו ובשבת שתי 'נפילים' פוליטים טרללו את המערכת ואיומים לשביתה כללית הוכרזו...
במה שנראה "כמרד המציאות" שאף אחד לא יכול היה לדמיין
"הקול שלה רעד בכל מילה: "למה אתה שואל אותי? עכשיו אין טעם שאגיד לך,עכשיו כשהכול כבר מאוחר מדי.(..) אף פעם לא היה בכוחי לסרב לך,הייתי שלך תמיד,מהיום שהכרתי אותך". (ע"מ 59).

בעוד שגורל האוהבים ב"מרד המציאות" עולה על שרטון, אני ואחותי בסוג של נס נפגשנו לאחר יותר משנה במילאנו, אני טסתי מתל אביב והיא הייתה' מחוסלת' אחרי טיסה דרך שלושה
Connections
מאוסטרליה למילנו. מיד נפגשנו בחדר שלה (כמובן שעם אמא שלי, והאחיין החמוד) והתדהמה והעליצות לא אחרו לבוא.

בסופו של דבר ה-
Happy-ending
של זוג האוהבים ממש אלגורי למפגש שלי עם אחותי (אושרת), ולמלון המפנק בטנריף בה אני יושב וכותב בהנאה גדולה.
מהספר פחות נהנתי, סנטימנטלי ורומנטי, אך ליד נובלות אחרות של צוויג נראה ממש כנלקחה מה
v.o.d
של כתביו ולא בחוד-החנית של יצירותיו כ"נובלת השחמט" ו"מכתב של אלמונית"
מוזמנים לחפש אותי ב
Facebook
העלתי תמונה שלי ואחותי במרפסת החדר שלה יחדיו .

האדם מתכנן ואלוהים משבש את כל תוכניותיו.
לעניות דעתי, מדובר במימרה שמעלה תחושות לא פשוטות באנשים רבים, בעיקר זכרונות לא טובים שמוצפים בנו בעל כורחנו אסוציאטיבית.
המימרה הזאת כאילו נתפרה אל הספר. ספר שתאר תוכניות גדולות שנופצו במחי יד. מפגש מחודש שנדחה שנים רבות וכאשר מתקיים סוף סוף הצפייה כבר אינה אותה צפייה. הקלילות אינה אותה קלילות.
מעטה השנים שנוספו תבע את שלו, מעין שיריון קשיח שהדמויות עוטות על עצמן ואף על פי הרצון להסירו כליל, זה לא מתאפשר, רובד הזרות שנערם במהלכן מונע זאת.

כאשר קראתי את הספר, התחוללו בקרבי רגשות רבים מכיוון שהוא נגע בנקודות מאוד אישיות וקריטיות בחיי שמשמעותן קיבלה משנה תוקף דווקא בימים אלה. גם אני, כמו הגיבור הראשי, ייחלתי למפגש עם אדם יקר שבסופו של דבר לא התרחש. נסיבות החיים הפרידו בינינו וגרמו לכך שלא נתראה שנים על גבי שנים, מלבד במקרים חפוזים אי-אילו ואחרים.
דבר שהיה לי מאוד קשה לעכלו, וגם היום, כשכבר למדוני החיים כיצד לשלב את כאב ההחמצה עם סדר היום, עם השגרה, המחשבות עודן מציפות אותי מדי לילה והתהיות לגביו נישאות על כנפי החושך ומגיעות אלי וכאשר הן מגיעות, הן אינן מרפות עד לכתי לישון וגם אז, הן נוכחות היטב בחלומותיי. הגעגועים מציפים לב חרד ודואב. חרדה לנוכחות דוממת של אדם יקר שכבר איננו חלק מחייך, שנסך בך אושר עילאי ופסק. והפחד שדמותו תימחק מזכרונך וקולו יהיה כהד מרוחק של העבר.

לצד ההתמודדות הלא פשוטה עם ניתוק קשר עם אדם שחלקו בחייך היה עז וכבד משקל, הגחתה אל שגרתנו השברירית של הקורונה. קורונה שגרמה לחישוב מסלול מחדש, לדחיית מפגשים, להתמרמרות ובעיקר תמיהה: האם הדברים יחזרו אל מסלולם הקודם? האם הרגשות הישנים יהיו כפי שהיו? זה מבחן לזוגיות ויחסים אנושיים שאיום ממשי מאיים לקרוע אותם זה מזה במסגרת הבדידות הכפויה והשינויים החלים באדם בעותות מצוקה וחירום.

לודוויג הוא בחור צעיר בן 23 שהעוני לא פסח על פתח דלתו. העוני הוא חלק מחייו בכל אספקט בחיים, הוא מעין סימן הכר משני שנתלה על צאוורו כחרב פיפיות, כמעין גרדום שמספיקה תנודה קלה שתחרוץ את דינו ותאמללו לכל החיים. העוני משתרך אחריו לכל אשר ילך והוא מצוי במאבק מתמיד עם הניסיון הנואש להשיל אותו מעליו, לאפשר לעצמו לנשום פעם אחת בחייו ולזלוג אל עתיד אחר, מזהיר יותר.
במסגרת נסיונות אלה, הוא מקבל הצעת בעבודה מהממונה עליו לשהות בביתו פרק זמן מסוים, כשנתיים, ולנהל את ענייניו. הסכמתו של לודוויג מהוססת אך לבסוף הוא מקבלה למרות אי-רצונו הגלוי. הסכמה שתשנה ללא הכר את חייו.

בביתו של אותו ממונה הוא פוגש לראשונה ברעייתו של הקשיש המזדקן, רעיה אשר הוא מתאהב בה ממבט ראשון עד מעל הראש. אהבה עזה ובעיקר בלתי אפשרית, שכן אין הוא בטוח שהרעייה אכן חשה כמוהו.
החודשים חולפים והצעה חדשה על הפרק: לעבור לארגנטינה למשך שנתיים ולפלס דרך אל הצמרת, דרך בטוחה. הצעה זו מבלבלת את חושיו של הצעיר שנקרע בין אהבתו הכבירה והיצרית לאשת הממונה לבין הקידום הנכסף. בלבול שגורם בדרך לא דרך, להתוודות האהובה על אהבתה ומימוש חלקי של היצרים בעת שנותרה.

השנתיים עוברות על הבחור בניתוק מאוהבתו וכל החודשים הללו הוא חושק בה וכמהה לשאתה לאישה, מתגעגע ושומר איתה על קשר בסודיות מוחלטת מרחוק. כאשר הזמן לשוב מתקרב, קורה דבר מה בלתי צפוי שהופך את היוצרות ומאריך את השהייה שלו לשנים רבות וגורם לו לפתוח בחיים אחרים...מלחמת העולם הראשונה פורצת ומשליכה את המוכר החוצה ומאמצת לחיקה את הזר והמנוכר....

עד שההזדמנות לחדש קשר מזדמנת שוב. האם לאחר שנים רבות הרגשות ישובו לפעפע או ההבנה שהם דעכו תעורר את הכרתם? ועל כן, כמדומני, שמו של הספר ' מרד המציאות'. הדמות הראשית משתדלת לנפץ את המציאות שנכפתה עליה, להיות רחוקה מהאהובה.

צוויג, כמיטב מנהגו, חודר אל עובי הקורה באיזמל מנתחים מקצועי- משונן וחושף בפנינו את לבטיהן של הדמויות, את התשוקות הישנות שהזדקנו עם חלוף השנים אך הגחלת הבוערת נשארה כמעין מזכרת מהדהדת, גם אם עזותה פחתה עם השנים. הרצון לשמר את שהיה, להתרפק על העבר כמות שהוא, למזג את העבר והווה יחדיו לכדי יצירת עתיד שונה- עודנו שריר וקביל.
שאלות רבות מעלה הסופר בשפתו הערבה לעין והעסיסית שגורמים לקורא להרהר ואף להזדהות, כפי שקרה לי. שאלות כגון: האם ניתן להשיב עטרה ליושנה? האם ימי הזוהר של האהבה הצעירה יכולים לחזור בגיל בוגר יותר? האם אהבה אמיתית אינה דועכת לאחר שנים? אלה שאלות שהתחברו לי גם בפן האישי שכן הרהרתי בהן לא פעם. האם רגשות ישנים עלולים לצוף מעל פני המים העכורים ולהיות זכים שוב? רגשות ששכבות האבק כיסו אותן?
מפליא עד כמה הוא מצליח לנגוע בנקודות הרלוונטיות במעט מאוד עמודים. לא פלא שרבים מאוד נוטים לכנותו אומן. הוא יודע לעקצץ את לבבות הקוראים, ולא להשאירם אדישים לתוכן, קצר ככל שיהיה. באופן מתמיד לעורר בהם תגובה וחוסר נוחות מסוים.
זו אומנות של ממש שכן צוויג כותב בצורה ייחודית לו ומצליח להשפיע ולענג את הקורא הן בכתיבת פרוזה קצרה והן בזו הארוכה. דבר שאינו מה בכך כאשר מדובר ביצירה טובה באמת. מעטות הן היצירות הקולחות שיודעות ללפות אותך ולהיטמע בתוכך ימים רבים לאחר הקריאה.

"משהו בוטח ברכותו, מרגיע ומאושר בידיעת עצמו נבע מן הפנים האלה, צלילות קרנה מן המצח הטהור, המבהיק בנערותו, שמעליו היה השיער מסורק כמו טרם זמנו בתסרוקת הרצינית של בעלת בית. "
" אך הוא רק התגונן: כלום! כלום! הקשיב עמוק יותר פנימה, אל העבר שחלף, שמא רוצה הקול הנבואי הזה של הזיכרון לדבר אליו שוב ולחשוף בפניו את ההווה בעזרת העבר."

עוד נובלה מצויינת של צווייג שיוצאת לאור בהוצאת תשע נשמות. לפי הכתוב בכריכת הספר הוצאת תשע נשמות מתכוונת להוציא לאור את כל הנובלות שכתב צווייג. אני אחכה להם בפינה בסבלנות ואקטוף אותם אחד אחד.

צווייג עושה מה שהוא עושה הכי טוב, כותב על אהבה בלתי ממומשת, רגשות ונפשות מיוסרות.

פועל במפעל מתקדם בסולם ההיררכיה ומתחבב מאוד על ידי בעל המפעל. האחרון מזמין אותו להיות יועצו האישי וסגנו. בעל המפעל הופך להיות מוגבל גופנית ומבקש מסגנו לבוא לגור אצלו כדי שיהיה יותר זמין בשבילו. הסגן מתאהב באישתו של המנהל ובין השניים נרקם סיפור אהבה אסור ובלתי ממומש שילווה אותם לכל חייהם.
סגן המנהל נשלח לשליחות ארוכת טווח באמריקה הלטינית והקשר בין השניים ניתק. שליחות של שנתיים הופכת לקרוב לעשר שנים כיוון שפורצת מלחה"ע ה-1 ולא ניתן לחזור לגרמניה. כל אותם השנים הקשר בין הנאהבים נשמר. בנתיים סגן המנהל מתחתן ונולדים לו שני ילדים. לאחר כעשר שנים הוא חוזר לגרמניה ויוזם מפגש אם אהובתו משכבר הימים. מה יעלה בגורלם? האם יממשו סוף סוף אהבתם?

העיקר אצל צווייג היא כמובן הפרוזה המהפנטת והסוחפת, אבל צווייג דואג גם לספק לנו עלילה מסקרנת ומרתקת ובכך גדולתו.
רוב הסופרים מספקים מספר מוגבל מאוד של משפטי מחץ שנשארים אתנו להרבה זמן לאחר הקריאה. צווייג מספק זאת כמעט בכל עמוד.
כתיבה מהוקצעת החודרת עמוק לנפש האדם ובכל זאת מאוד קריאה ופשוטה להבנה.
מומלץ!