את הספר הזה של צוויג, כמו קודמו וכמו כן גם הבא שלאחריו, גמעתי במהירות. את הספרים קראתי בתקופה אישית לא פשוטה עבורי, והספרים של צוויג היו מפלט עבורי לבריחה מהמציאות. דמיינתי לעצמי, שסטפן צוויג וודאי היה יכול לכתוב ספר על דמות ראשית שעוברת את הטלטלות ואת סערת הרגשות שאני עובר בחיי האישיים. כן, בהחלט, היה מתאים לו לכתוב ספר שכזה.
במהלך הקריאה, סערת הרגשות שלי השתלבה בסערת הרגשות של דמות הגיבור בספר, ויצרה סערת רגשות גדולה מאין כמותה.
יש כאן תיאור אוטופי של אהבה. טוב, לא בדיוק אוטופי - המרחק הרב של האוהבים בשל משימה אליה נשלח הגבר, מלחמת העולם שהופכת את החיים לקשים ומקשה גם על סיפור אהבתם, עצם זה שהאישה מבוגרת מהגבר בשנים רבות ונשואה לבוס שלו - אבל האהבה, הו האהבה, הגבר אוהב בטוטאליות רבה את האישה, האישה אוהבת בטוטאליות את הגבר. אמנם כן, הכל נעשה בסתר, ובחלק מהפעמים גם במרחק באמצעות מכתבים, והייתה הרגשה שנוכח הנסיבות לא ייצא מזה קשר זוגי של ממש, אבל כמה רגש האהבה חזק ונוכח כאן! סיפורים כאלה, על אהבה ממש כמו באגדות, עם רגשות חזקים ועוצמתיים, כשאני נמצא במשבר בחיי האהבה שלי עצמי ובקשר הזוגי שלי, בודד רק אני והספר והמחשבות המציקות... אין מרגש מזה! וגם כואב ולא נעים, אם צריך להודות.
אבל לא משנה איזה רגשות חשתי, שליליים וחיוביים כאחד - אם יצירה ספרותית גורמת לך לסערת רגשות, מבחינת הסופר שכתב אותה הוא כבר עשה את העבודה שלו (גם אם הספר רחוק מלהיות מושלם).


















