ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שבת, 4 במאי, 2024
ע"י Assaf Adiv
ע"י Assaf Adiv
"נידונה לחיים" של אביהו רונן הוא ספר קשה לקריאה. אבל מי שימצא את הכוח הנפשי, הריכוז והענין לצלול לתוכו, ימצא בו מסמך אנושי נדיר. הביוגרפיה של חייקה קלינגר, מתארת אשה מדהימה שסיפור חייה משולב באסון של יהדות פולין. במובן מסוים זה גם סוג של אוטוביוגרפיה של בנה של חייקה, ד"ר אביהו רונן, מחבר הספר. מצד אחד, סיפור מאד אישי, ומצד שני, תיעוד דקדקני של פרק אפל ופחות ידוע בתולדות מלחמת העולם השנייה, של השמדת קהילת בנדין בפולין, בין השנים 1939 עד 1943.
חייקה קלינגר שהיתה שותפה למרד נגד השלטון הנאצי וניצלה בנס מהגורל הנורא של בני משפחתה וחבריה לקחה על עצמה את משימת התיעוד. היומנים שלה שהם הבסיס לספר הפכו לסיבת קיומה אחרי ההשמדה ומכאן לפי הבנתי שמו של הספר "נידונה לחיים". דר' רונן פותח ביראת קודש את היומנים. נפגש פנים אל פנים עם החברים המעטים שנותרו בחיים. בודק כל פרט וכל משפט. מתמקד בשאלות שהשומר הצעיר העדיף לטשטש.
לצד התיאור המצמרר של מהמאבק בכיבוש הגרמני, הספר מכיל סיפורים מרתקים של ההצלה של חייקה מהתופת, הברחת הגבול עם חלק מחבריה שנותרו בחיים, הפגישה עם פעילי השומר הצעיר, הפגישה עם בן זוגה לעתיד בניטו בסלובקיה, הנסיעה לפלסטינה, המפגש הטעון עם הנהגת השומר הצעיר, והנסיון ליצור מחדש חיים ומשפחה בקיבוץ העוגן ועד לרגע בו שמה קץ לחייה.
יהדות פולין והקהילה של העיר בנדין בדרום מערב פולין, שהושמדה לחלוטין על ידי הגרמנים, מוצגות כאן באופן דינאמי ומוחשי עד כאב. במשך כמעט ארבע שנים של שלטון גרמני, נמצאים חברי תנועות הנוער של בנדין בתוך טרוף מערכות. בהתחלה השלטון הגרמני מתנהג כשלטון כיבוש אכזרי, אבל מאפשר קיום של חיים כלשהם. הספר מתאר את יחסי הגומלין בין השלטון הגרמני, לאנשי היודנראט, שמשמשים כמתווכים בין הקהילה היהודית לכוח הכובש. בהמשך מתואר היום בו נדרשים תושבי העיר היהודים להתאסף במגרש מרכזי ומשם הם עולים על רכבות ישירות לאוושויץ ולמשרפות שלה – מרחק של 50 ק"מ בלבד.
אביהו רונן היה ילד בן 9 כאשר אימו סיימה את חייה בצורה טרגית. למרות הקושי המובן הוא מצליח לתאר באופן מאוזן ואם אפשר לומר אובייקטיבי את הפעולה שלה ושל חבריה. לא מעלה ולא מוריד. בדיוק מה ואיך שהם היו. עם הגבורה וההתעלות האנושית שלהם, ועם הכשלון הארגוני והצבאי. היאוש והתסכול הנורא וההתלבטויות של צעירים בשנות העשרים הראשונות שנתקלים בדילמות ששום בן אנוש לא נכון שיעמוד מולן.
אחת השאלות הקיומיות שעולות מתוך הספר היא שאלת המקום של הציונות והפתרון הציוני מול ההשמדה. חייקה שחוותה על בשרה את הרצח וההשמדה של הוריה, אחיותיה, האחיניות הקטנות שלה, חבריה הקרובים בן הזוג שלה דוד, מאתגרת את מאיר יערי, המנהיג הנערץ של השומר הצעיר. עם הגעתה לפלסטינה היא מציגה מולו את השאלות הקשות בנוגע לתפקיד שלו ושל התנועה ברגע המכריע של השמדת העם. היא מתריסה / שואלת את יערי, איפה הייתם שעה שאנחנו עמדנו בפני רצח והשמדה? באיזה מידה הקיבוצים שבניתם בפלסטינה רלוונטיים למשימה של הצלת יהדות פולין? איך יכול להיות שנוכח ההשמדה השיטתית של קהילת מליונים בפולין ובאזורי אוקראינה והמדינות הבלטיות השכנות כבר אלף שנה – נוכח הקטסטרופה הזו לא רק שלא היתה לכם תשובה אלא שנותרתם במידה רבה אדישים?
הדיון הזה לא מגיע לכלל מיצוי בספר. חייקה שרק מזל הביא לכך שלא נשלחה גם היא לאושוויץ, רואה עצמה כניצולה שחובתה לתעד. מהרגע שהיא מגיעה למחבוא שאפשרה לה ולחבריה משפחה פולנית (משפחת קובילץ שבניה הוכרו כחסידי אומות העולם) היא מתמסרת למשימת הכתיבה. עם זאת ברור שהיא מתלבטת האם להשאר בפולין הכבושה ולמות יחד עם העם שנכחד. או לחילופין להענות לקריאות של ההנהגה בפלסטינה ולברוח מהתופת. לבסוף היא מחליטה לצאת. דומה שההחלטה לעבור את הגבול ולשים את הפרק הפולני מאחוריה היא תוצאה של מצבה הגופני הירוד אחרי עינויים וסבל פיזי ונפשי וגם מתוך הבנה שהתיעוד של מה שקרה חייב לצאת ולהגיע לעולם.
בחורף סוף שנת 1943 עוברת לבסוף חייקה את הגבול לסלובקיה בדרך לפלסטינה כשאשר המחברות שלה עם התיעוד המפורט בתיק שלה. מייד אחרי שהמבריחים הפולנים המסורים מביאים אותה ואת חבריה לעיר מיקולאש בצפון סלובקיה היא נפגשת שם לראשונה עם פעיל המחתרת הציונית שם בניטו. התאור של המפגש שהפך בהמשך להיות קשר של אהבה ושותפות שנמשך על התאבדותה של חייקה הוא תאור מצמרר.
כשהיא מגיעה בהמשך לפלסטינה בשנת 1944 היא מבינה די מהר שכדי לשרוד כאן תצטרך לקבל את המנהיגות של יערי ואת האג'נדה שלו. לפי הבנתי היא עושה זאת גם מתוך הסכמה רעיונית עמוקה איתו שחוסה בצל של מה שנראה אז כנצחון המתקרב של "שמש העמים" – ברית המועצות של סטלין. התפקיד המרכזי של המעצמה הקומוניסטית בהבסת החיה הנאצית – סמל הרע האולטימטיבי - מגמד ויכוחים "קטנים" על תפקידה של הציונות.
בניטו וחייקה בונים יחד בשנים הבאות של ביתם בקיבוץ העוגן שם נולדו שלושת בניהם – השני ביניהם אביהו. כאשר צבי – בנם הראשון – עוד לא בן שנתיים הם יוצאים לשליחות לצ'כוסלובקיה כדי לסייע בגיוס וחיזוק הפליטים היהודים שנותרו ולשכנעם להגר לפלסטינה. העובדה שהשלטון הקומוניסטי החדש של צ'כוסלובקיה כולל בשורותיו בעמדות מנהיגות והשפעה קבוצה גדולה של פעילים יהודים מרתקת בפני עצמה וממחישה עוד יותר את השותפות של אנשי השומר הצעיר של אז עם התנועה הקומוניסטית העולמית שנראתה אז כמי שהולך להצעיד את האנושות לעתיד נפלא...
זה לא נמשך זמן רב.. האידיליה הזו מתנפצת בספר כאשר השלטונות הסובייטים גם בברה"מ וגם בצ'כוסלובקיה הופכים את עורם 180 מעלות ובתוך ימים הופך כל מי שמזוהה עם יהדות או עם הקשר לישראל כבוגד ומרגל שיש להוציאו להורג או לכלאו.
לא ברור אם התאבדותה הטרגית של חייקה קשורה לעול הנורא שהיא סוחבת איתה מההשמדה של יהדות בנדין ורצח חבריה ומשפחתה, או מהתסכול נוכח העבים שמתקדרים על אורה של שמש העמים של סטאלין או לדכאון הלידה שפוקד אותה עם הלידה של שני בניה בלי שמישהו כאן ידע להתמודד עם התופעה. אולי זה שילוב של כל הדברים יחד.
מעורר השראה ומרשים ביותר בעיני הוא האופן בו מציג המחבר את ההתמודדות של המשפחה והכניסה של מלכה – בת זוגו החדשה של בניטו – לתוכה.
חוויה אנושית ותרבותית והסטורית יוצאת דופן. תודה לאביהו על הספר המיוחד הזה
6 קוראים אהבו את הביקורת
6 הקוראים שאהבו את הביקורת
