“כרם שלום - הקיבוץ האחרון

ספרו של ד"ר אביהו רונן על כרם שלום ומה שסימל הקיבוץ המיוחד הזה על גבול עזה, מאפשר הצצה נדירה לדור של צעירים מרדנים שצמח בישראל על רקע וכנגד האופוריה של הנצחון ב-67. סמלי שהספר יצא לאור ממש אחרי ה-7 באוקטובר 2023. שוב, כמו ב-1973, חזינו באסון שהיה כולו תוצאה של ההיבריס הישראלי – אז היו אלה דיין וגולדה, ועכשיו - נתניהו. רונן יודע לצייר דמויות עם עומק ומתאר תקופה יפה שאיננה עוד. אבל גם אחרי 50 שנה הוא מסרב להכיר בכשלון הנסיון הזה. הכתיבה שלו חפה מציניות ויאוש ובזה כוחה, אבל גם לוקה בהעדר ביקורת ודיון על הסיבות לכשלון.

קיבוץ כרם שלום הוקם מיד לאחר מלחמת ששת הימים, בפינה מרוחקת – מטרים ספורים מגבול עזה – ושימש במשך עשור מעין מעבדה חברתית ופוליטית של השמאל הישראלי. עכשיו הוא זוכה לעדנה מאוחרת בספרו של ד"ר אביהו רונן. שם הספר "אנחנו לא בקונצנזוס" משקף בהחלט את הרוח של המקום. רונן, שהיה אחד ממייסדי הקיבוץ וכיהן בתפקידים מובילים בו, מספר על עצמו ועל חבריו במעין יומן חיים.

המחבר מצליח לקרב אל הקוראים את הדמויות שהרכיבו את הפסיפס האנושי של כרם שלום בעשור שבין 1968 ל-1978: עשרות רבות של צעירים, נשים וגברים, שעברו במקום המרתק הזה ויצרו יחד וכל אחד לחוד, ניסיון חברתי ששווה לבחון אותו וללמוד ממנו. לצד גרעיני נח"ל של בני קיבוצים ושמאל תל אביבי, היתה גם שורה ארוכה של אמנים, עיתונאים וסתם הרפתקנים, מהארץ ומהעולם, שהגיעו לקיבוץ כדי לחוות מקרוב את החיים, במה שהתפרסם כבועה של דמוקרטיה, חופש מיני, שוויון, ושבירת מוסכמות.

רונן עצמו משתייך לקבוצת בני הקיבוצים שהקימה את כרם שלום, ונקראה "גרעין גילת". את ההחלטה להקים את כרם שלום הוא מסביר כצעד של מחאה נגד ההסתאבות של הקיבוצים הותיקים והמגמה של מנהיגי מפ"ם – בראשם יעקב חזן – להתיישר עם הקונצנזוס הלאומי. חלק נכבד מהספר עוסק במפגש המאתגר של הקיבוצניקים שמורדים בממסד הקיבוצי, עם הצעירים שהגיעו מ"תיכון חדש" התל אביבי, והיו מאורגנים בגרעיני נח"ל "שלום" ו"אבשלום". אלו הביאו לכרם שלום את הרעיונות שאפיינו את תנועות השלום ברחבי העולם בתחילת שנות ה-70, את המרד הפוליטי, השחרור המיני והכמיהה לחופש אישי.

פרק נרחב בספר מוקדש למלחמת ההתשה, ולביקורת על זחיחות הדעת והיהירות של משה דיין וגולדה מאיר, שהובילו לאסון של יום כיפור. כמה סמלי שהספר יצא לאור ממש אחרי ה-7 באוקטובר , ששוב, כמו ב-1973, היה תוצאה של ההיבריס הישראלי – אז היו אלה דיין וגולדה, ועכשיו - נתניהו. רונן כותב על חבריו שנהרגו במלחמת ההתשה ויום כיפור, וגם על עודד ויוכבד ליפשיץ מקיבוץ ניר עוז, שנחטפו לעזה עכשיו.

היכולת של רונן לשקף את הדיונים הפנימיים והרוח המיוחדת של כרם שלום, הופכת את הספר למסמך היסטורי בעל ערך. כהיסטוריון, יש לו יכולת לראות דברים באופן מאוזן וחף מיומרה אישית. הוא אינו מסתפק בתיאור האנשים אלא מביא גם את הרקע המשפחתי והרעיוני ממנו צמחו, וכך מייצר עומק והבנה של הדמויות הפועלות ומאפשר לקוראים להבין טוב יותר את הוויכוחים שליוו את התקופה.

לפני זמן לא רב, בעקבות ביקור בפולין ופגישה עם חוקר השואה פרופ' דניאל בלטמן (גם הוא "בוגר" כרם שלום),, התוודעתי לספר נוסף של אביהו רונן "נדונה לחיים". רונן ערך תחקיר מקיף על הפעילות של אמו, חייקה קלינגר, וחבריה למחתרת האנטי נאצית בתקופת השואה. הקריאה בספר וההכרות האינטימית עם הסיפור המשפחתי הטראגי של רונן, יצרו אצלי ענין מיוחד בקריאת ספרו על כרם שלום.

אני מודה שניגשתי לקרוא את הספר על כרם שלום עם דעה קדומה. בין השנים 1973 ו-1976 הייתי בכרם שלום במסגרת "גרעין בנים" של הנח"ל, שיועד להצטרף לקיבוץ עם תום השרות הצבאי. התקופה של כרם שלום הותירה בי חותם והרבה זיכרונות טובים וגם אחרים פחות טובים. אביהו רונן של אז נותר חרוט בזכרוני כאיש הממסד של הקיבוץ הצעיר, וכמי ששיתף פעולה עם יעקב חזן ואמרי רון מהנהגת הקיבוץ הארצי ומפ"ם בסילוקנו משם על רקע "פעילות פוליטית שאינה מתיישבת עם עקרונות הקיבוץ". אולי זאת הסיבה לכך, שהספר מכיל רק התייחסות מינורית לגרעין בנים ולא.נשים המיוחדים שהרכיבו אותו. אציין עם זאת שהאזכורים הקצרים של פרשת "גרעין בנים" בספר מאוזנת ואין בה טינה או חשבונות עבר.

הביקורת העיקרית שלו על הספר קשורה לעובדה שאין בו התייחסות לכך שמדובר בניסיון מרד שנכשל. אני זוכר שקראתי את הביוגרפיה של פידל קסטרו מאת איגנסיו רמונט, וגם שם צרם לי הסרוב של קסטרו לבדוק את הנסיון הקובני. אפילו כאשר הוא נשאל על הפעולה ההרפתקנית והכושלת שלו ושל חבריו בהתקפה על מונקדה התקשה המנהיג המהפכני הזה להגיד מילה של ביקורת.

הביקורת שלי אינה באה לבטל או להפחית בחשיבותו של המרד של כרם שלום נגד ההנהגה הוותיקה של מפ"ם, שחברה אז למפלגת העבודה במסגרת המערך. מול ההתקרנפות של הקיבוץ הארצי ניסה כרם שלום להציג מודל אלטרנטיבי, רדיקאלי בועט וקצת פרוע. אבל האופן הנוסטלגי משהו, שבו מצטייר הקיבוץ שהיה ואיננו עוד, לא תורם להבנת הכשלון של הנסיון הזה. מדוע האנשים האיכותיים שהקימו את כרם שלום, כולל רונן עצמו, עזבו בסופו של דבר את המקום?

אינני מתיימר להציג אלטרנטיבה מלומדת לניסיון של כרם שלום. אבל אני משוכנע שדווקא אחרי ה-7 באוקטובר אסור לנו – אנשי שמאל ישראלים ופלסטינים - לדבוק באמיתות ישנות באופן דוגמטי. אם אנו רוצים לייצר חלופה דמוקרטית וליברלית לכוחות הקיצוניים הדתיים והלאומניים שהשתלטו על שני העמים, חובה עלינו לחשוב מחדש על כל מה שהיה. היעדר הדיון בסוגיה הזאת, פוגע בערך ההיסטורי של הספר ובתרומתו לעתיד השמאל בישראל.

ואחרי שאמרתי את כל זה, אני רוצה להזכיר ריאיון שהעניק רונן לעיתון "הארץ" לאחר פרסום הספר, שבו הוא מתגלה כבעל איתנות ערכית, שלא עזבה אותו מאז ועד היום. כאשר הוא נשאל האם החטיפה של עודד ויוכבד ליפשיץ, אינה מצריכה התפכחות של השמאל, הוא ענה: "עודד ליפשיץ שנחטף מקיבוץ ניר עוז עם עשרות מחבריו, לא נחטף מפני שהיה תמים, מפני שלא ידע באיזה שפה הערבים מדברים. הוא כן ידע. הוא נחטף משום שהממשלה שלנו לא השכילה במשך עשרות שנים למצוא הסדר מדיני עם אנשים שחיים מעבר לגדר".

אני מסכים בהחלט לאמירה הזו ומודה לאביהו על האפשרות לצלול חזרה להסטוריה. תקוותי היא שהעניין שעורר הספר והדיון שנפתח סביב הניסיון של כרם שלום, יעשירו את השיח החיוני כל כך על החלופה הראויה שחייבים לבנות כאן לממשלת נתניהו ההרסנית וכל מה שהיא מייצגת.”

“*תוך כדי קריאת הספר רשמתי לעצמי כמה דברים.. לאחרונה ניסחתי אותם, לומר,
הנה חוויית הקריאה בו:

זה סיפור של אמת מתועדת , נפרשת כיריעה רחבה על פני המדינה שלנו,
אֶרֶץ מִלְחֶמֶת.. ועליה עומדים אנשים ונשים צעירים, קורותיהם ודמותם לחוד וביחד,
לפרקים בוכים לפרקים תמהים, נפגשים עם המציאות בחיוך סרקסטי, מעמיקים להבין,
רדיקלים מן ההכרח לתקן את המעוות, בחוזק ואומץ, חופשיים להתייחף, משובבי רוח,
צרובי מולדת, שופעי רעיונות, חלוצים עמלים, נאבקים, לפעמים שערוריות, מפגינים,
חורשים שדות למרחקים, מתמכרים לניחוח האדמה, זורעים ושותלים, שמחים לתלמים שהניבו,
יוצרים, אוהבים, לוחמים.. כי שוב מלחמה.. כואבים, מקווים, מישירים מבט למשברים,
אומרים נחרצות, עושים ככל הניתן להיטיב, שופטי-עצמם ללא חת,
נאספים לשיח הקבוצתי לעיתים עד עלות השחר
על אם-הדרך הנכונה להם במשימת-החיים שלקחו על כתפיהם.

הכתיבה המשולבת –היסטוריונית ופרוזאית- של אביהו רונן,
יוצרת מַאֲרָג תיעודי מרתק.
ספר נפלא, בתוכו שמורה הגחלת ..'שלא תיגמר לעולם' :

תוכנו המפורט והחי מאד -גם דרך מובאות המילים שכתבו ואמרו מייסדי כרם שלום.. והנאמר בהן,
ברובו מפתיע: מעורר מחשבה, סאטירי על עצמו.. לא מייפה את האמת.
מגלה מה שהיה (ברובו) עד כה ניסתר או נשכח מן הידוע ,

- -וככה מכניסים דפיו את הקורא, אל תוך כרם שלום 1968-1978
להכיר ולהתוודע אל כל הסוער והרוגש מאחורי הכינוי המחויך "קיבוץ קטן ופרוע" , וגם הרבה מעבר לקורותיו – זאת,
תוך שילוב ההקשרים ההיסטוריים לתכנים מסוימים (במעגלי-זמן מן העבר שלפני קום-המדינה עד ימינו בהווה 2024)
-השילוב מבהיר את הרקע למתרחש, את המושגים והרעיונות המתגבשים למעשים ;
וכן ,
שְׁזוּרָה בפרקיו שרשרת-הדורות בדמויות הצעירים ובאלו וותיקי הארץ,
(כמו שהכרנו אותה לפני ש"שינתה את פניה"..)

... תוכן-תיאורם ואזכורם של האנשים והנשים ברגישות רבה לאישיותם ולדבריהם שנאמרו או נכתבו,
הם עוד מטמון של ערך מוסף בספר, ואני רואה בו גם כהוקרה של המחבר לרבים שהיו (או שהו לתקופת מה)
באותן עשר שנים בכרם שלום , ולנוספים ממקומות וזמנים שונים..
הוקרה שכזו (בסדר גודל מרובה דמויות) אינה דבר מובן מאליו.

נראה לי כי בכוחו של הספר הזה לעורר כל מי שייקרא בו , לכדי דו-שיח פנימי ושאלות ותשובות (תוך כדי קריאה) ,
על פניה של המדינה , על עצמו וזהותו בתוך החברה הישראלית, הזדהותו או אי-הזדהותו עם האנשים וההתרחשויות העובדתיות,
ועם כל המתואר קו לקו בכתיבה צרופה ומתמסרת, ותיעודים מרובי הפתעות.

בעוד ציר-התוכן נטוע בקיבוץ כרם שלום בעשר שנותיו הראשונות, מוליכה יריעתו את הסקרנות הרחק מעבר לקיבוץ הקטן,
ומגיעה אל תוך האירועים ההיסטוריים המכוננים בארץ מאז קום המדינה,
--מלחמות 67, 68, 73, והלאה, תהליכים ומהפכות תרבותיות בעולם
שהשפיעו על החברה הישראלית,

ומישורים נוספים רב-דוריים נחשפים לעומקם:

- לא רק תיאור מקרוב של מגוון אישיותם ופועלם של צעירים נשים וגברים שהיו אז בכרם שלום,
אלא גם קורות הוריהם : ביניהם מי ששרדו את השואה, עולים משנות החמישים (מזרח ומערב), ילידי הארץ,
לוחמים וותיקים, מקימי יישובים ראשונים ;

-והעימותים הפוליטיים-חברתיים הסוערים, שקרעו את החברה בישראל...

- במיוחד העימות המהותי על פניה של המדינה שלנו.. בין המתנחלים מצדדי "א"י השלמה" ותומכיהם,
לבין הנאבקים להביא שלום בפשרה טריטוריאלית בה שתי מדינות לשני העמים,
שתביא לסיום סכסוך הדמים עם הפלסטינים..

העימות הפנים-ישראלי שנמשך עד היום, הלך והחריף ככל שהתפשטה הקיצוניות הדתית-משיחית,
הלאומנות, וזרעי הפורענות של הפשיזם שכבר החלו לנבוט אז.
רוב הציבור "השפוי" בארץ, נחרד מן המילה הזו "פשיזם" והתמגן בהכחשה והתעלמות.
יהודים פשיסטים? ועוד במדינת ישראל אחרי השואה? לא ייתכן..

אנשי כרם שלום חלוצים ופעילים במאבק נגד מדיניות ההתנחלויות והמשך הכיבוש -
הם מן המעטים באותם ימים שמעזים לומר את המילה "פשיזם"
ולהזהיר בהפגנות ומחאות כי התהליך ממשי ומסוכן וצובר תאוצה.

הם צעירים באים בימים של ארץ-טלטלות.. בין הפוגות למלחמות ..
והקמת הקיבוץ החדש שהגו עוד לפני גיוסם לצבא.
מחשבתם מוגנת בערכים כבר מגיל הילדות, אלו שמשתרגים מקדושת-החיים ..
כמו השאיפה והתשוקה לחירות מכל דיכוי, לשוויון וכבוד האדם,
לחיי שלום ובלימת כל מלחמה שאין היא הכרחית.

נעורים נלהבים מלאי תנופה לבנות קיבוץ חדש, כזה שמאפשר הרמוניה של
מחויבות הדדית בין הרצון המוסכם הביתי-קולקטיבי, לבין רצונו של אדם
עבור עצמו, (לממש את הרעיון הקיבוצי במלואו ומיטבו,
-מה שלא הושלם בידיהם של אבות ומנהיגי התנועה)
...זה חזון כל כך אידיאלי ונכון ואפשרי,

שכמעט התממש בידם של מייסדי כרם שלום.

הרי זה חזון נכון גם ליחסים בין המדינה הדמוקרטית לאזרחיה,
גם במדינה בה אנחנו כולנו "קיבוץ גלויות".

אבל.. המלחמה. מלחמה ועוד מלחמה, 75 שנות.. ושוב מלחמה, נוראה מכל.

סביר כי לולא מנהיגי-מדינה בישראל שחטאו וחוטאים בזילות חיי-אדם, ומעדיפים
את המלחמה על פני השלום , -היה אחרת.

ככה ש.. בארץ המלחמות הבלתי פוסקות..
...האם ועד כמה כוחם של צעירים וצעירות מוכשרים חפצי-חיים ושלום,
מספיק להגשמה מלאה וחסינה מהתפרקות "הבית", עד כמה כוחם אינו מתכלה-
-בעודו נאלץ להיקלע שוב ושוב למצבי-הישרדות בחזיתות מלחמה וכל השלכותיה..
(?..נראה לי שהשאלה הזו רטורית) ..

תקראו את הספר הטוב החי והסוער הזה, של אביהו רונן,
קחו אליכם מתוכו את הגחלת השמורה בו, לשאוב כוח ותקווה
תמיד..

----

[*גילוי נאות: זכיתי להיות בכרם שלום, שנתיים בלבד, עם אנשים יקרים
(בשלהי תקופת ייווסדו, 1976-78 מעט זמן מכדי לדעת את שקדם לשנתיים אלו, והספר ממלא לי את החסר) .
שם נישאתי לדודו צוק ז"ל שהיה ממייסדי הקיבוץ. הייתי מטפלת בבית הילדים, עד שנולד בננו הבכור.
מאד אהבתי להיות שם, בכרם שלום.]”