ביקורת ספרותית על אנחנו לא בקונצנזוס - כרם שלום,קיבוץ קטן ופרוע על גבול רצועת עזה,1968-1978 מאת אביהו רונן
ספר טוב

---

כרם שלום - הקיבוץ האחרון

ספרו של ד"ר אביהו רונן על כרם שלום ומה שסימל הקיבוץ המיוחד הזה על גבול עזה, מאפשר הצצה נדירה לדור של צעירים מרדנים שצמח בישראל על רקע וכנגד האופוריה של הנצחון ב-67. סמלי שהספר יצא לאור ממש אחרי ה-7 באוקטובר 2023. שוב, כמו ב-1973, חזינו באסון שהיה כולו תוצאה של ההיבריס הישראלי – אז היו אלה דיין וגולדה, ועכשיו - נתניהו. רונן יודע לצייר דמויות עם עומק ומתאר תקופה יפה שאיננה עוד. אבל גם אחרי 50 שנה הוא מסרב להכיר בכשלון הנסיון הזה. הכתיבה שלו חפה מציניות ויאוש ובזה כוחה, אבל גם לוקה בהעדר ביקורת ודיון על הסיבות לכשלון.

קיבוץ כרם שלום הוקם מיד לאחר מלחמת ששת הימים, בפינה מרוחקת – מטרים ספורים מגבול עזה – ושימש במשך עשור מעין מעבדה חברתית ופוליטית של השמאל הישראלי. עכשיו הוא זוכה לעדנה מאוחרת בספרו של ד"ר אביהו רונן. שם הספר "אנחנו לא בקונצנזוס" משקף בהחלט את הרוח של המקום. רונן, שהיה אחד ממייסדי הקיבוץ וכיהן בתפקידים מובילים בו, מספר על עצמו ועל חבריו במעין יומן חיים.

המחבר מצליח לקרב אל הקוראים את הדמויות שהרכיבו את הפסיפס האנושי של כרם שלום בעשור שבין 1968 ל-1978: עשרות רבות של צעירים, נשים וגברים, שעברו במקום המרתק הזה ויצרו יחד וכל אחד לחוד, ניסיון חברתי ששווה לבחון אותו וללמוד ממנו. לצד גרעיני נח"ל של בני קיבוצים ושמאל תל אביבי, היתה גם שורה ארוכה של אמנים, עיתונאים וסתם הרפתקנים, מהארץ ומהעולם, שהגיעו לקיבוץ כדי לחוות מקרוב את החיים, במה שהתפרסם כבועה של דמוקרטיה, חופש מיני, שוויון, ושבירת מוסכמות.

רונן עצמו משתייך לקבוצת בני הקיבוצים שהקימה את כרם שלום, ונקראה "גרעין גילת". את ההחלטה להקים את כרם שלום הוא מסביר כצעד של מחאה נגד ההסתאבות של הקיבוצים הותיקים והמגמה של מנהיגי מפ"ם – בראשם יעקב חזן – להתיישר עם הקונצנזוס הלאומי. חלק נכבד מהספר עוסק במפגש המאתגר של הקיבוצניקים שמורדים בממסד הקיבוצי, עם הצעירים שהגיעו מ"תיכון חדש" התל אביבי, והיו מאורגנים בגרעיני נח"ל "שלום" ו"אבשלום". אלו הביאו לכרם שלום את הרעיונות שאפיינו את תנועות השלום ברחבי העולם בתחילת שנות ה-70, את המרד הפוליטי, השחרור המיני והכמיהה לחופש אישי.

פרק נרחב בספר מוקדש למלחמת ההתשה, ולביקורת על זחיחות הדעת והיהירות של משה דיין וגולדה מאיר, שהובילו לאסון של יום כיפור. כמה סמלי שהספר יצא לאור ממש אחרי ה-7 באוקטובר , ששוב, כמו ב-1973, היה תוצאה של ההיבריס הישראלי – אז היו אלה דיין וגולדה, ועכשיו - נתניהו. רונן כותב על חבריו שנהרגו במלחמת ההתשה ויום כיפור, וגם על עודד ויוכבד ליפשיץ מקיבוץ ניר עוז, שנחטפו לעזה עכשיו.

היכולת של רונן לשקף את הדיונים הפנימיים והרוח המיוחדת של כרם שלום, הופכת את הספר למסמך היסטורי בעל ערך. כהיסטוריון, יש לו יכולת לראות דברים באופן מאוזן וחף מיומרה אישית. הוא אינו מסתפק בתיאור האנשים אלא מביא גם את הרקע המשפחתי והרעיוני ממנו צמחו, וכך מייצר עומק והבנה של הדמויות הפועלות ומאפשר לקוראים להבין טוב יותר את הוויכוחים שליוו את התקופה.

לפני זמן לא רב, בעקבות ביקור בפולין ופגישה עם חוקר השואה פרופ' דניאל בלטמן (גם הוא "בוגר" כרם שלום),, התוודעתי לספר נוסף של אביהו רונן "נדונה לחיים". רונן ערך תחקיר מקיף על הפעילות של אמו, חייקה קלינגר, וחבריה למחתרת האנטי נאצית בתקופת השואה. הקריאה בספר וההכרות האינטימית עם הסיפור המשפחתי הטראגי של רונן, יצרו אצלי ענין מיוחד בקריאת ספרו על כרם שלום.

אני מודה שניגשתי לקרוא את הספר על כרם שלום עם דעה קדומה. בין השנים 1973 ו-1976 הייתי בכרם שלום במסגרת "גרעין בנים" של הנח"ל, שיועד להצטרף לקיבוץ עם תום השרות הצבאי. התקופה של כרם שלום הותירה בי חותם והרבה זיכרונות טובים וגם אחרים פחות טובים. אביהו רונן של אז נותר חרוט בזכרוני כאיש הממסד של הקיבוץ הצעיר, וכמי ששיתף פעולה עם יעקב חזן ואמרי רון מהנהגת הקיבוץ הארצי ומפ"ם בסילוקנו משם על רקע "פעילות פוליטית שאינה מתיישבת עם עקרונות הקיבוץ". אולי זאת הסיבה לכך, שהספר מכיל רק התייחסות מינורית לגרעין בנים ולא.נשים המיוחדים שהרכיבו אותו. אציין עם זאת שהאזכורים הקצרים של פרשת "גרעין בנים" בספר מאוזנת ואין בה טינה או חשבונות עבר.

הביקורת העיקרית שלו על הספר קשורה לעובדה שאין בו התייחסות לכך שמדובר בניסיון מרד שנכשל. אני זוכר שקראתי את הביוגרפיה של פידל קסטרו מאת איגנסיו רמונט, וגם שם צרם לי הסרוב של קסטרו לבדוק את הנסיון הקובני. אפילו כאשר הוא נשאל על הפעולה ההרפתקנית והכושלת שלו ושל חבריו בהתקפה על מונקדה התקשה המנהיג המהפכני הזה להגיד מילה של ביקורת.

הביקורת שלי אינה באה לבטל או להפחית בחשיבותו של המרד של כרם שלום נגד ההנהגה הוותיקה של מפ"ם, שחברה אז למפלגת העבודה במסגרת המערך. מול ההתקרנפות של הקיבוץ הארצי ניסה כרם שלום להציג מודל אלטרנטיבי, רדיקאלי בועט וקצת פרוע. אבל האופן הנוסטלגי משהו, שבו מצטייר הקיבוץ שהיה ואיננו עוד, לא תורם להבנת הכשלון של הנסיון הזה. מדוע האנשים האיכותיים שהקימו את כרם שלום, כולל רונן עצמו, עזבו בסופו של דבר את המקום?

אינני מתיימר להציג אלטרנטיבה מלומדת לניסיון של כרם שלום. אבל אני משוכנע שדווקא אחרי ה-7 באוקטובר אסור לנו – אנשי שמאל ישראלים ופלסטינים - לדבוק באמיתות ישנות באופן דוגמטי. אם אנו רוצים לייצר חלופה דמוקרטית וליברלית לכוחות הקיצוניים הדתיים והלאומניים שהשתלטו על שני העמים, חובה עלינו לחשוב מחדש על כל מה שהיה. היעדר הדיון בסוגיה הזאת, פוגע בערך ההיסטורי של הספר ובתרומתו לעתיד השמאל בישראל.

ואחרי שאמרתי את כל זה, אני רוצה להזכיר ריאיון שהעניק רונן לעיתון "הארץ" לאחר פרסום הספר, שבו הוא מתגלה כבעל איתנות ערכית, שלא עזבה אותו מאז ועד היום. כאשר הוא נשאל האם החטיפה של עודד ויוכבד ליפשיץ, אינה מצריכה התפכחות של השמאל, הוא ענה: "עודד ליפשיץ שנחטף מקיבוץ ניר עוז עם עשרות מחבריו, לא נחטף מפני שהיה תמים, מפני שלא ידע באיזה שפה הערבים מדברים. הוא כן ידע. הוא נחטף משום שהממשלה שלנו לא השכילה במשך עשרות שנים למצוא הסדר מדיני עם אנשים שחיים מעבר לגדר".

אני מסכים בהחלט לאמירה הזו ומודה לאביהו על האפשרות לצלול חזרה להסטוריה. תקוותי היא שהעניין שעורר הספר והדיון שנפתח סביב הניסיון של כרם שלום, יעשירו את השיח החיוני כל כך על החלופה הראויה שחייבים לבנות כאן לממשלת נתניהו ההרסנית וכל מה שהיא מייצגת.

» ביקורות נוספות של Assaf Adiv
» ביקורות נוספות על אנחנו לא בקונצנזוס - כרם שלום,קיבוץ קטן ופרוע על גבול רצועת עזה,1968-1978