זה מאמר המתייחס לערב ההשקה של הספר של עודד ליפשיץ "עד קצה הגבול". נראה לי חשוב לשתף
בהשקה של הספר של עודד ליפשיץ היתה יותר מדי נוסטליה ופחות מדי כעס
הספר "עד קצה הגבול" שיצא לאור עכשיו, הושק באירוע שהתקיים בשבת האחרונה 25.10 במוזיאון תל אביב. את הספר ואת האירוע ארגנה הוצאת הספרים קו אדום של הקיבוץ המאוחד בשיתוף יד יערי. באירוע השתתפו משפחתו של עודד, שותפיו וחבריו, וכן רבים שהוקירו אותו ורואים בו השראה.
למרות האופי הממסדי והמכובד של האירוע, הוא פספס לדעתי את המטרה: הנצחת רוחו המרדנית ומורשת המאבק נגד השלטון של שרירות הלב והשחיתות שאותה השאיר עודד ליפשיץ. המאמרים והמסות פרי עיטו של עודד שפורסמו בספר החדש נותנים ביטוי לאדם המיוחד הזה.
אבל הערב לזכרו היה רווחי ברוח נוסטלגית. מהכרות – רחוקה אמנם – עם עודד, ואחר כך, אחרי שנחטף, מהכרות קרובה יותר עם משפחתו, ציפיתי שהמפגש יהפוך למוקד התגייסות ומפגן כוח של השמאל. ציפיתי לאסיפה שיש בה כאב וזעם, וקריאה למרד נגד השלטון שהוביל אותנו לאסון הנורא של ה-7 באוקטובר.
בימים הראשונים אחרי ה-7 באוקטובר, כשראיתי שעודד ויוכבד ליפשיץ בין החטופים, פניתי למשפחה והצעתי את עזרתי. חשבתי שאם הסיפור של עודד, איש השלום והעיתונאי הותיק, יתפרסם בעולם, ויגיע לארגוני העיתונאים בעולם זה ייצור אפקט שיזרז את שחרורו. בסופו של דבר היה קשב והיתה תמיכה גם בתקשורת העולמית וגם בקרב ארגוני העיתונאים בבריטניה ומצד ארגון העיתונאים הבינלאומי. אבל לצערנו זה לא עזר לעודד.
במהלך שיתוף הפעולה עם הנכד, דניאל, ועם ביתו שרון, למדתי לכבד עוד יותר את המורשת של עודד ליפשיץ. הערכה שגדלה עוד יותר בזכות יוכבד שחזרה מהמנהרות בעזה אחרי 17 יום.
על הבמה במוזיאון עלו אחד אחר השני עורך הספר, הסופר והלשונאי רוביק רוזנטל שהיה שותפו של עודד במערכת "על המשמר"; העיתונאי הבכיר, נחום ברנע מידיעות אחרונות שהיה ידיד נפש של עודד, איתו שירת בצבא במשך שנים; מנחת האירוע, לוסי אהריש, והשחקן ליאור אשכנזי, שקרא קטעים ממאמריו של ליפשיץ; יוכבד בת זוגו ואחרים; את כל אלו ליוו קטעי השירה של שלומית אהרון. הסך הכל שנוצר היה רווי עצב והשלמה.
רגע אחד הבליח בין כל המלים הרשמיות וה"נכונות". זה היה רגע שבו הקהל עצר את נשימתו ביראת כבוד לכבודה של יוכבד ליפשיץ. בגיל 85 אולי כבר 86 עלתה יוכקה לבמה, זקופת קומה, לבושה חולצה לבנה, והתיישבה מול מנחת הערב לראיון. למרות ההלם הבלתי נתפס שעברה בשנתיים האחרונות - הרצח וההרס של ניר עוז, החטיפה לעזה ואבדן בן זוגה ושותפה לחיים ב-65 השנים האחרונות, היא לא איבדה את העוצמה, האמונה והאופטימיות שהיא מעוררת. לשאלה – איך את ממשיכה לדבוק באמונה בשלום אחרי כל מה שעברת? היא ענתה במלים קצרות וישירות: "אני בטוחה שיש בצד הפלסטיני המון אנשים שיבחרו בחיים. אין לנו ברירה אלא לחפש את השותפות איתם. ממלכת הצלבנים התקיימה כאן מאה שנה. היא שרדה רק בזכות החרב ולכן נעלמה. לנו נותרו עוד 25 שנה להשיג שלום, אם אנחנו לא רוצים לגמור כאן כמו הצלבנים. אם לא נשכיל לעשות שלום עם הפלסטינים גורלנו נחרץ".
חסרו לי על הבמה עוד דוברים שיעבירו את המסר הזה.











