זה מאמר המתייחס לערב ההשקה של הספר של עודד ליפשיץ "עד קצה הגבול". נראה לי חשוב לשתף

בהשקה של הספר של עודד ליפשיץ היתה יותר מדי נוסטליה ופחות מדי כעס

הספר "עד קצה הגבול" שיצא לאור עכשיו, הושק באירוע שהתקיים בשבת האחרונה 25.10 במוזיאון תל אביב. את הספר ואת האירוע ארגנה הוצאת הספרים קו אדום של הקיבוץ המאוחד בשיתוף יד יערי. באירוע השתתפו משפחתו של עודד, שותפיו וחבריו, וכן רבים שהוקירו אותו ורואים בו השראה.
למרות האופי הממסדי והמכובד של האירוע, הוא פספס לדעתי את המטרה: הנצחת רוחו המרדנית ומורשת המאבק נגד השלטון של שרירות הלב והשחיתות שאותה השאיר עודד ליפשיץ. המאמרים והמסות פרי עיטו של עודד שפורסמו בספר החדש נותנים ביטוי לאדם המיוחד הזה.
אבל הערב לזכרו היה רווחי ברוח נוסטלגית. מהכרות – רחוקה אמנם – עם עודד, ואחר כך, אחרי שנחטף, מהכרות קרובה יותר עם משפחתו, ציפיתי שהמפגש יהפוך למוקד התגייסות ומפגן כוח של השמאל. ציפיתי לאסיפה שיש בה כאב וזעם, וקריאה למרד נגד השלטון שהוביל אותנו לאסון הנורא של ה-7 באוקטובר.
בימים הראשונים אחרי ה-7 באוקטובר, כשראיתי שעודד ויוכבד ליפשיץ בין החטופים, פניתי למשפחה והצעתי את עזרתי. חשבתי שאם הסיפור של עודד, איש השלום והעיתונאי הותיק, יתפרסם בעולם, ויגיע לארגוני העיתונאים בעולם זה ייצור אפקט שיזרז את שחרורו. בסופו של דבר היה קשב והיתה תמיכה גם בתקשורת העולמית וגם בקרב ארגוני העיתונאים בבריטניה ומצד ארגון העיתונאים הבינלאומי. אבל לצערנו זה לא עזר לעודד.
במהלך שיתוף הפעולה עם הנכד, דניאל, ועם ביתו שרון, למדתי לכבד עוד יותר את המורשת של עודד ליפשיץ. הערכה שגדלה עוד יותר בזכות יוכבד שחזרה מהמנהרות בעזה אחרי 17 יום.
על הבמה במוזיאון עלו אחד אחר השני עורך הספר, הסופר והלשונאי רוביק רוזנטל שהיה שותפו של עודד במערכת "על המשמר"; העיתונאי הבכיר, נחום ברנע מידיעות אחרונות שהיה ידיד נפש של עודד, איתו שירת בצבא במשך שנים; מנחת האירוע, לוסי אהריש, והשחקן ליאור אשכנזי, שקרא קטעים ממאמריו של ליפשיץ; יוכבד בת זוגו ואחרים; את כל אלו ליוו קטעי השירה של שלומית אהרון. הסך הכל שנוצר היה רווי עצב והשלמה.
רגע אחד הבליח בין כל המלים הרשמיות וה"נכונות". זה היה רגע שבו הקהל עצר את נשימתו ביראת כבוד לכבודה של יוכבד ליפשיץ. בגיל 85 אולי כבר 86 עלתה יוכקה לבמה, זקופת קומה, לבושה חולצה לבנה, והתיישבה מול מנחת הערב לראיון. למרות ההלם הבלתי נתפס שעברה בשנתיים האחרונות - הרצח וההרס של ניר עוז, החטיפה לעזה ואבדן בן זוגה ושותפה לחיים ב-65 השנים האחרונות, היא לא איבדה את העוצמה, האמונה והאופטימיות שהיא מעוררת. לשאלה – איך את ממשיכה לדבוק באמונה בשלום אחרי כל מה שעברת? היא ענתה במלים קצרות וישירות: "אני בטוחה שיש בצד הפלסטיני המון אנשים שיבחרו בחיים. אין לנו ברירה אלא לחפש את השותפות איתם. ממלכת הצלבנים התקיימה כאן מאה שנה. היא שרדה רק בזכות החרב ולכן נעלמה. לנו נותרו עוד 25 שנה להשיג שלום, אם אנחנו לא רוצים לגמור כאן כמו הצלבנים. אם לא נשכיל לעשות שלום עם הפלסטינים גורלנו נחרץ".
חסרו לי על הבמה עוד דוברים שיעבירו את המסר הזה.

"נידונה לחיים" של אביהו רונן הוא ספר קשה לקריאה. אבל מי שימצא את הכוח הנפשי, הריכוז והענין לצלול לתוכו, ימצא בו מסמך אנושי נדיר. הביוגרפיה של חייקה קלינגר, מתארת אשה מדהימה שסיפור חייה משולב באסון של יהדות פולין. במובן מסוים זה גם סוג של אוטוביוגרפיה של בנה של חייקה, ד"ר אביהו רונן, מחבר הספר. מצד אחד, סיפור מאד אישי, ומצד שני, תיעוד דקדקני של פרק אפל ופחות ידוע בתולדות מלחמת העולם השנייה, של השמדת קהילת בנדין בפולין, בין השנים 1939 עד 1943.
חייקה קלינגר שהיתה שותפה למרד נגד השלטון הנאצי וניצלה בנס מהגורל הנורא של בני משפחתה וחבריה לקחה על עצמה את משימת התיעוד. היומנים שלה שהם הבסיס לספר הפכו לסיבת קיומה אחרי ההשמדה ומכאן לפי הבנתי שמו של הספר "נידונה לחיים". דר' רונן פותח ביראת קודש את היומנים. נפגש פנים אל פנים עם החברים המעטים שנותרו בחיים. בודק כל פרט וכל משפט. מתמקד בשאלות שהשומר הצעיר העדיף לטשטש.
לצד התיאור המצמרר של מהמאבק בכיבוש הגרמני, הספר מכיל סיפורים מרתקים של ההצלה של חייקה מהתופת, הברחת הגבול עם חלק מחבריה שנותרו בחיים, הפגישה עם פעילי השומר הצעיר, הפגישה עם בן זוגה לעתיד בניטו בסלובקיה, הנסיעה לפלסטינה, המפגש הטעון עם הנהגת השומר הצעיר, והנסיון ליצור מחדש חיים ומשפחה בקיבוץ העוגן ועד לרגע בו שמה קץ לחייה.
יהדות פולין והקהילה של העיר בנדין בדרום מערב פולין, שהושמדה לחלוטין על ידי הגרמנים, מוצגות כאן באופן דינאמי ומוחשי עד כאב. במשך כמעט ארבע שנים של שלטון גרמני, נמצאים חברי תנועות הנוער של בנדין בתוך טרוף מערכות. בהתחלה השלטון הגרמני מתנהג כשלטון כיבוש אכזרי, אבל מאפשר קיום של חיים כלשהם. הספר מתאר את יחסי הגומלין בין השלטון הגרמני, לאנשי היודנראט, שמשמשים כמתווכים בין הקהילה היהודית לכוח הכובש. בהמשך מתואר היום בו נדרשים תושבי העיר היהודים להתאסף במגרש מרכזי ומשם הם עולים על רכבות ישירות לאוושויץ ולמשרפות שלה – מרחק של 50 ק"מ בלבד.
אביהו רונן היה ילד בן 9 כאשר אימו סיימה את חייה בצורה טרגית. למרות הקושי המובן הוא מצליח לתאר באופן מאוזן ואם אפשר לומר אובייקטיבי את הפעולה שלה ושל חבריה. לא מעלה ולא מוריד. בדיוק מה ואיך שהם היו. עם הגבורה וההתעלות האנושית שלהם, ועם הכשלון הארגוני והצבאי. היאוש והתסכול הנורא וההתלבטויות של צעירים בשנות העשרים הראשונות שנתקלים בדילמות ששום בן אנוש לא נכון שיעמוד מולן.
אחת השאלות הקיומיות שעולות מתוך הספר היא שאלת המקום של הציונות והפתרון הציוני מול ההשמדה. חייקה שחוותה על בשרה את הרצח וההשמדה של הוריה, אחיותיה, האחיניות הקטנות שלה, חבריה הקרובים בן הזוג שלה דוד, מאתגרת את מאיר יערי, המנהיג הנערץ של השומר הצעיר. עם הגעתה לפלסטינה היא מציגה מולו את השאלות הקשות בנוגע לתפקיד שלו ושל התנועה ברגע המכריע של השמדת העם. היא מתריסה / שואלת את יערי, איפה הייתם שעה שאנחנו עמדנו בפני רצח והשמדה? באיזה מידה הקיבוצים שבניתם בפלסטינה רלוונטיים למשימה של הצלת יהדות פולין? איך יכול להיות שנוכח ההשמדה השיטתית של קהילת מליונים בפולין ובאזורי אוקראינה והמדינות הבלטיות השכנות כבר אלף שנה – נוכח הקטסטרופה הזו לא רק שלא היתה לכם תשובה אלא שנותרתם במידה רבה אדישים?
הדיון הזה לא מגיע לכלל מיצוי בספר. חייקה שרק מזל הביא לכך שלא נשלחה גם היא לאושוויץ, רואה עצמה כניצולה שחובתה לתעד. מהרגע שהיא מגיעה למחבוא שאפשרה לה ולחבריה משפחה פולנית (משפחת קובילץ שבניה הוכרו כחסידי אומות העולם) היא מתמסרת למשימת הכתיבה. עם זאת ברור שהיא מתלבטת האם להשאר בפולין הכבושה ולמות יחד עם העם שנכחד. או לחילופין להענות לקריאות של ההנהגה בפלסטינה ולברוח מהתופת. לבסוף היא מחליטה לצאת. דומה שההחלטה לעבור את הגבול ולשים את הפרק הפולני מאחוריה היא תוצאה של מצבה הגופני הירוד אחרי עינויים וסבל פיזי ונפשי וגם מתוך הבנה שהתיעוד של מה שקרה חייב לצאת ולהגיע לעולם.
בחורף סוף שנת 1943 עוברת לבסוף חייקה את הגבול לסלובקיה בדרך לפלסטינה כשאשר המחברות שלה עם התיעוד המפורט בתיק שלה. מייד אחרי שהמבריחים הפולנים המסורים מביאים אותה ואת חבריה לעיר מיקולאש בצפון סלובקיה היא נפגשת שם לראשונה עם פעיל המחתרת הציונית שם בניטו. התאור של המפגש שהפך בהמשך להיות קשר של אהבה ושותפות שנמשך על התאבדותה של חייקה הוא תאור מצמרר.
כשהיא מגיעה בהמשך לפלסטינה בשנת 1944 היא מבינה די מהר שכדי לשרוד כאן תצטרך לקבל את המנהיגות של יערי ואת האג'נדה שלו. לפי הבנתי היא עושה זאת גם מתוך הסכמה רעיונית עמוקה איתו שחוסה בצל של מה שנראה אז כנצחון המתקרב של "שמש העמים" – ברית המועצות של סטלין. התפקיד המרכזי של המעצמה הקומוניסטית בהבסת החיה הנאצית – סמל הרע האולטימטיבי - מגמד ויכוחים "קטנים" על תפקידה של הציונות.
בניטו וחייקה בונים יחד בשנים הבאות של ביתם בקיבוץ העוגן שם נולדו שלושת בניהם – השני ביניהם אביהו. כאשר צבי – בנם הראשון – עוד לא בן שנתיים הם יוצאים לשליחות לצ'כוסלובקיה כדי לסייע בגיוס וחיזוק הפליטים היהודים שנותרו ולשכנעם להגר לפלסטינה. העובדה שהשלטון הקומוניסטי החדש של צ'כוסלובקיה כולל בשורותיו בעמדות מנהיגות והשפעה קבוצה גדולה של פעילים יהודים מרתקת בפני עצמה וממחישה עוד יותר את השותפות של אנשי השומר הצעיר של אז עם התנועה הקומוניסטית העולמית שנראתה אז כמי שהולך להצעיד את האנושות לעתיד נפלא...
זה לא נמשך זמן רב.. האידיליה הזו מתנפצת בספר כאשר השלטונות הסובייטים גם בברה"מ וגם בצ'כוסלובקיה הופכים את עורם 180 מעלות ובתוך ימים הופך כל מי שמזוהה עם יהדות או עם הקשר לישראל כבוגד ומרגל שיש להוציאו להורג או לכלאו.
לא ברור אם התאבדותה הטרגית של חייקה קשורה לעול הנורא שהיא סוחבת איתה מההשמדה של יהדות בנדין ורצח חבריה ומשפחתה, או מהתסכול נוכח העבים שמתקדרים על אורה של שמש העמים של סטאלין או לדכאון הלידה שפוקד אותה עם הלידה של שני בניה בלי שמישהו כאן ידע להתמודד עם התופעה. אולי זה שילוב של כל הדברים יחד.
מעורר השראה ומרשים ביותר בעיני הוא האופן בו מציג המחבר את ההתמודדות של המשפחה והכניסה של מלכה – בת זוגו החדשה של בניטו – לתוכה.
חוויה אנושית ותרבותית והסטורית יוצאת דופן. תודה לאביהו על הספר המיוחד הזה

כרם שלום - הקיבוץ האחרון

ספרו של ד"ר אביהו רונן על כרם שלום ומה שסימל הקיבוץ המיוחד הזה על גבול עזה, מאפשר הצצה נדירה לדור של צעירים מרדנים שצמח בישראל על רקע וכנגד האופוריה של הנצחון ב-67. סמלי שהספר יצא לאור ממש אחרי ה-7 באוקטובר 2023. שוב, כמו ב-1973, חזינו באסון שהיה כולו תוצאה של ההיבריס הישראלי – אז היו אלה דיין וגולדה, ועכשיו - נתניהו. רונן יודע לצייר דמויות עם עומק ומתאר תקופה יפה שאיננה עוד. אבל גם אחרי 50 שנה הוא מסרב להכיר בכשלון הנסיון הזה. הכתיבה שלו חפה מציניות ויאוש ובזה כוחה, אבל גם לוקה בהעדר ביקורת ודיון על הסיבות לכשלון.

קיבוץ כרם שלום הוקם מיד לאחר מלחמת ששת הימים, בפינה מרוחקת – מטרים ספורים מגבול עזה – ושימש במשך עשור מעין מעבדה חברתית ופוליטית של השמאל הישראלי. עכשיו הוא זוכה לעדנה מאוחרת בספרו של ד"ר אביהו רונן. שם הספר "אנחנו לא בקונצנזוס" משקף בהחלט את הרוח של המקום. רונן, שהיה אחד ממייסדי הקיבוץ וכיהן בתפקידים מובילים בו, מספר על עצמו ועל חבריו במעין יומן חיים.

המחבר מצליח לקרב אל הקוראים את הדמויות שהרכיבו את הפסיפס האנושי של כרם שלום בעשור שבין 1968 ל-1978: עשרות רבות של צעירים, נשים וגברים, שעברו במקום המרתק הזה ויצרו יחד וכל אחד לחוד, ניסיון חברתי ששווה לבחון אותו וללמוד ממנו. לצד גרעיני נח"ל של בני קיבוצים ושמאל תל אביבי, היתה גם שורה ארוכה של אמנים, עיתונאים וסתם הרפתקנים, מהארץ ומהעולם, שהגיעו לקיבוץ כדי לחוות מקרוב את החיים, במה שהתפרסם כבועה של דמוקרטיה, חופש מיני, שוויון, ושבירת מוסכמות.

רונן עצמו משתייך לקבוצת בני הקיבוצים שהקימה את כרם שלום, ונקראה "גרעין גילת". את ההחלטה להקים את כרם שלום הוא מסביר כצעד של מחאה נגד ההסתאבות של הקיבוצים הותיקים והמגמה של מנהיגי מפ"ם – בראשם יעקב חזן – להתיישר עם הקונצנזוס הלאומי. חלק נכבד מהספר עוסק במפגש המאתגר של הקיבוצניקים שמורדים בממסד הקיבוצי, עם הצעירים שהגיעו מ"תיכון חדש" התל אביבי, והיו מאורגנים בגרעיני נח"ל "שלום" ו"אבשלום". אלו הביאו לכרם שלום את הרעיונות שאפיינו את תנועות השלום ברחבי העולם בתחילת שנות ה-70, את המרד הפוליטי, השחרור המיני והכמיהה לחופש אישי.

פרק נרחב בספר מוקדש למלחמת ההתשה, ולביקורת על זחיחות הדעת והיהירות של משה דיין וגולדה מאיר, שהובילו לאסון של יום כיפור. כמה סמלי שהספר יצא לאור ממש אחרי ה-7 באוקטובר , ששוב, כמו ב-1973, היה תוצאה של ההיבריס הישראלי – אז היו אלה דיין וגולדה, ועכשיו - נתניהו. רונן כותב על חבריו שנהרגו במלחמת ההתשה ויום כיפור, וגם על עודד ויוכבד ליפשיץ מקיבוץ ניר עוז, שנחטפו לעזה עכשיו.

היכולת של רונן לשקף את הדיונים הפנימיים והרוח המיוחדת של כרם שלום, הופכת את הספר למסמך היסטורי בעל ערך. כהיסטוריון, יש לו יכולת לראות דברים באופן מאוזן וחף מיומרה אישית. הוא אינו מסתפק בתיאור האנשים אלא מביא גם את הרקע המשפחתי והרעיוני ממנו צמחו, וכך מייצר עומק והבנה של הדמויות הפועלות ומאפשר לקוראים להבין טוב יותר את הוויכוחים שליוו את התקופה.

לפני זמן לא רב, בעקבות ביקור בפולין ופגישה עם חוקר השואה פרופ' דניאל בלטמן (גם הוא "בוגר" כרם שלום),, התוודעתי לספר נוסף של אביהו רונן "נדונה לחיים". רונן ערך תחקיר מקיף על הפעילות של אמו, חייקה קלינגר, וחבריה למחתרת האנטי נאצית בתקופת השואה. הקריאה בספר וההכרות האינטימית עם הסיפור המשפחתי הטראגי של רונן, יצרו אצלי ענין מיוחד בקריאת ספרו על כרם שלום.

אני מודה שניגשתי לקרוא את הספר על כרם שלום עם דעה קדומה. בין השנים 1973 ו-1976 הייתי בכרם שלום במסגרת "גרעין בנים" של הנח"ל, שיועד להצטרף לקיבוץ עם תום השרות הצבאי. התקופה של כרם שלום הותירה בי חותם והרבה זיכרונות טובים וגם אחרים פחות טובים. אביהו רונן של אז נותר חרוט בזכרוני כאיש הממסד של הקיבוץ הצעיר, וכמי ששיתף פעולה עם יעקב חזן ואמרי רון מהנהגת הקיבוץ הארצי ומפ"ם בסילוקנו משם על רקע "פעילות פוליטית שאינה מתיישבת עם עקרונות הקיבוץ". אולי זאת הסיבה לכך, שהספר מכיל רק התייחסות מינורית לגרעין בנים ולא.נשים המיוחדים שהרכיבו אותו. אציין עם זאת שהאזכורים הקצרים של פרשת "גרעין בנים" בספר מאוזנת ואין בה טינה או חשבונות עבר.

הביקורת העיקרית שלו על הספר קשורה לעובדה שאין בו התייחסות לכך שמדובר בניסיון מרד שנכשל. אני זוכר שקראתי את הביוגרפיה של פידל קסטרו מאת איגנסיו רמונט, וגם שם צרם לי הסרוב של קסטרו לבדוק את הנסיון הקובני. אפילו כאשר הוא נשאל על הפעולה ההרפתקנית והכושלת שלו ושל חבריו בהתקפה על מונקדה התקשה המנהיג המהפכני הזה להגיד מילה של ביקורת.

הביקורת שלי אינה באה לבטל או להפחית בחשיבותו של המרד של כרם שלום נגד ההנהגה הוותיקה של מפ"ם, שחברה אז למפלגת העבודה במסגרת המערך. מול ההתקרנפות של הקיבוץ הארצי ניסה כרם שלום להציג מודל אלטרנטיבי, רדיקאלי בועט וקצת פרוע. אבל האופן הנוסטלגי משהו, שבו מצטייר הקיבוץ שהיה ואיננו עוד, לא תורם להבנת הכשלון של הנסיון הזה. מדוע האנשים האיכותיים שהקימו את כרם שלום, כולל רונן עצמו, עזבו בסופו של דבר את המקום?

אינני מתיימר להציג אלטרנטיבה מלומדת לניסיון של כרם שלום. אבל אני משוכנע שדווקא אחרי ה-7 באוקטובר אסור לנו – אנשי שמאל ישראלים ופלסטינים - לדבוק באמיתות ישנות באופן דוגמטי. אם אנו רוצים לייצר חלופה דמוקרטית וליברלית לכוחות הקיצוניים הדתיים והלאומניים שהשתלטו על שני העמים, חובה עלינו לחשוב מחדש על כל מה שהיה. היעדר הדיון בסוגיה הזאת, פוגע בערך ההיסטורי של הספר ובתרומתו לעתיד השמאל בישראל.

ואחרי שאמרתי את כל זה, אני רוצה להזכיר ריאיון שהעניק רונן לעיתון "הארץ" לאחר פרסום הספר, שבו הוא מתגלה כבעל איתנות ערכית, שלא עזבה אותו מאז ועד היום. כאשר הוא נשאל האם החטיפה של עודד ויוכבד ליפשיץ, אינה מצריכה התפכחות של השמאל, הוא ענה: "עודד ליפשיץ שנחטף מקיבוץ ניר עוז עם עשרות מחבריו, לא נחטף מפני שהיה תמים, מפני שלא ידע באיזה שפה הערבים מדברים. הוא כן ידע. הוא נחטף משום שהממשלה שלנו לא השכילה במשך עשרות שנים למצוא הסדר מדיני עם אנשים שחיים מעבר לגדר".

אני מסכים בהחלט לאמירה הזו ומודה לאביהו על האפשרות לצלול חזרה להסטוריה. תקוותי היא שהעניין שעורר הספר והדיון שנפתח סביב הניסיון של כרם שלום, יעשירו את השיח החיוני כל כך על החלופה הראויה שחייבים לבנות כאן לממשלת נתניהו ההרסנית וכל מה שהיא מייצגת.