ביקורת ספרותית על פסנתר בחורף - ספריה לעם #573 מאת אילת שמיר
ספר טוב

---

לאחר שסיימתי לפני מספר ימים את "אפריקה בלוז" הנפלא, ספרה החדש של אילת שמיר, הרגשתי אני חייב לקרוא משהו נוסף מכתביה. הבחירה נפלה על פסנתר בחורף, ספרה הראשון של שמיר משנת 2007, ספר שגם זיכה אותה במועמדות לפרס ספיר.

אתחיל מהסוף ואומר כי מדובר בספר טוב מאוד ושווה קריאה, מאוד שונה מספרים אחרים שקראתי. גדולתה של אילת שמיר היא בתיאור הדמויות עליהן היא כותבת. את כל אחת מהדמויות (המרתקות יש לומר) היא מפרקת לגמרי ומתארת את עברן בצורה כזו שבכל אחת מהן יש משהו אתו יכולתי להזדהות ואם לא להזדהות, אז לבטח לפתח אמפתיה.

סיפור העלילה כולו מתרחש בלילה אחד. ששה עובדים במשרד רואי חשבון, שיצאו ל"ערב חברה" מגבש במסעדה צפונית, נוסעים ביחד בג'יפ המפואר של אברי, כריש הפיננסים הצעיר והשאפתן. בדרכם חזרה למרכז הארץ הם מחליטים לעצור לשתות משהו ונכנסים לפיאנו-בר של ג'ו אוחנה, שבו נמצאים גם הפסנתרן גדי ועובד המטבח הערבי פאדיל. סיפור העלילה אינו רק הדינמיקה הנוצרת בין תשעת גיבורי הסיפור בשעות שהם יושבים ביחד בבר, אלא גם סיפוריהם האישיים של כל אחד ואחד מהם, וכולם שרוטים ומצולקים בצורה כזו או אחרת מאירועים שונים בעברם. האחד נושא את צלקת התערבותו לטובת אסיר שחור בדרום אפריקה של האפרטהייד, אחר נושא את צלקת נטישתה של האישה שאהב שנשאה ברחמה את בנם המשותף, ויש גם את הנער הטבח ושוטף הכלים הערבי, שנושא צלקת כפולה: את התנכרותה של משפחתו ושל בני כפרו, שמענישים אותו על כך שהוא עובד אצל יהודים, והצלקת שמותיר בו המקום שבעבורו היה מוכן להסתכן. האחרים מצולקים מבדידות, מהעדרה של אהבה בחייהם, מחרדת כשלון, מהצורך להפעיל הרבה מרפקים כדי לשרוד במקום העבודה שלהם וגם מוויתור על החלומות שרקמו והחיים אלצו אותם לנטוש. במידה רבה זהו סיפור על החיים ועל הבחירות שהחיים מכתיבים לנו או לחילופין מאלצים אותנו לעשות.

בפרומו של עם עובד לספר נכתב כי מדובר ב"דרמה כמעט קולנועית" ואכן הסצנות המתוארות בבר, הזכירו לי בחלקן את "החיים על פי אגפא" של אסי דיין המנוח.

הכתיבה של איילת שמיר נהדרת בפרט כשהיא מתארת את הדמויות השונות. אני חייב לציין כי הסיפור עמוס מאוד בפרטים מה שגורם לכך כי הקריאה מתקדמת לאט משהו. אין לי ספק כי אקרא עוד מכתביה.

» ביקורות נוספות של בנצי גורן
» ביקורות נוספות על פסנתר בחורף - ספריה לעם #573