ביקורת ספרותית על רשימות על הוצאה להורג מאת דניה קוקפקה
ספר בסדר

---

****




מה להגיד, רציתי לאהוב את הספר הזה, היה מתבקש לאהוב את הספר הזה, אבל יצא שלא התחברתי אליו ממש כבר מהמילים הראשונות, והעובדה המצערת שלקח לי משהו כמו שלושה שבועות לקרוא אותו (כולל אפוקליפסה בהתהוות ותשוקה עזה ולא ממומשת לאסקפיזם) כבר אומרת הרבה.

כשניסיתי תוך כדי קריאה לנסח לעצמי מה בדיוק לא מצליח לשכנע אותי, אף על פי שכנראה לראשונה אני נתקל בסיפור על רוצח סדרתי שרק חושב שהוא חכם יותר מכולם אבל תכל'ס הוא אדם די ממוצע רק דפוק למדי ומחוסר עכבות מוסריות אמיתיות, הבנתי שלמרות הניסוחים הפואטיים והמפותלים, הקונספט והמבנה המקוריים, הדימויים העשירים (לרוב, או לכאורה) והדמויות הככה-ככה-עגולות נגיד, אני נשאר אדיש, כאילו הספר הזה מאתגר אצלי אך ורק את המוח השמאלי, האנליטי, המחושב, המעריך-ספרות-יפה ורהיטות, אבל מצד שני המוח הימני, הרגשי שלי נותר מובטל ומשועמם. אני לא מרגיש דבר ולא מתרגש מכלום (ולא שאין כאן ניסיון לעשות את זה). אם זה ספר מתח, אני לא מתוח, ולא מפחד, ולא מצפה, ואפילו לא סקרן - ולא רק כי הכול פתור כאן מראש מאחר שהרוצח הסדרתי האכזר מצפה למותו בתא הנידונים למוות וכל הרגשות האלה מתייתרים מאליהם. מעבר לזה, לא השתכנעתי בנחיצות שפע הדמויות הנשיות הכאילו עוצמתיות שלוקחות חלק בעלילה. מיעוטן טובות, אבל חלקן נראו לי "פילריות", מונפצות או חסרות הצדקה אמיתית.

מאידך, גם אם זה לא בדיוק ספר מתח פר-סה אלא ספרות המתכנה "יפה" והכוונה הייתה בין השאר לפרסם כאן סוג של מניפסט או אפילו לנסח מין אמירה חברתית-ספרותית על רוע, על גבולות הסליחה והמוסריות, או על חלוקת העבודה בין גורל לבחירה חופשית - הרי שקיבלתי את כל אלה אבל במין שוויון נפש משרדי, כאילו קראתי משהו שנכתב על ידי רובוט חכם במיוחד, GPT-8, שיודע ללחוץ על כל הכפתורים הנכונים אבל משאיר את הקורא ב-uncanny valley, הלך הרוח המטריד שתוקף בני אדם כשהם נתקלים ברובוט דמוי-אדם או אפילו צופים אחוזי בחילה לא מוסברת בדימוי סינתטי ועשוי לעילא שנוצר על ידי תוכנת אינטיליגנציה מלאכותית. גם כאן בספר, יש אינטיליגנציה רבה, רק שהמלאכותיות ניבטת אלי בין השורות ומחזירה אותי לעובדה הבלתי-נסבלת שאני קורא ספר עכשיו ואני לא רוצה לקרוא ספר, אני רוצה לעבור חווייה רגשית. משפטים כמו "הוריה של הייזל חיכו למטה, שערו המקשיש של אביה הזדקר לכל עבר כמו עלבון"... (רגע רגע, מה? השיער [המקשיש?] הזדקר לכל עבר כמו... עלבון? מוח, תגיד בבקשה "יאללה יאללה" ותשלח פקודה לגלגל עיניים), גורמים לי להרגיש שאני מוסלל ליפול שדוד עכשיו לנוכח הלהטוטנות המילולית והוואסח האינסופי של הכתיבה המודעת לעצמה - ולא בא לי להיסלל. אני יכול להבין *איך* זה יכול להרשים, ואיך יש לא מעט אנשים שמרעיפים על הספר הזה סופרלטיבים למכביר, כי הוא לא באמת רע (אולי רע לתפארת), אלא שאותי הוא בעיקר עייף. ואולי זה רק אני.

****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על רשימות על הוצאה להורג