#
חלק משמעותי מהסיבות להנאה מקריאה, הוא הרמת-מסך שמרים ספר כלשהו לקורא כלשהו. פתאום משהו שהיה מעורפל מקבל בהירות, קול, שם, מלים. זה לא קורה בכל ספר שקוראים, למעשה זה קורה במיעוט שבמיעוט מהספרים. אבל כאשר זה קורה – ההנאה מהקריאה, ידידַי, היא בלתי ניתנת לתיאור.
הספר הזה ביצע עבורי הרמת מסך מהסוג הזה. קראתי בוודאי כמה מאות – אולי יותר – ספרי מתח העוסקים בציד-תפיסת פושע-הצלת קורבן. קראתי מאות או יותר תיאורים של מי שאחראי לתפיסה הזאת. אותו מספר, או יותר, של תיאורים יותר ופחות מצמררים, יותר ופחות מדממים של פעילות הפושע. הספר הזה, בנגיעות מרומזות מאפשר לדמיונו של הקורא להשלים את הרוע, בלי להתעסק ברוע עצמו. הוא מנסה להתחקות על שורשי הרוע ולהסביר למה ככה? מה גורם לבני אדם לחרוג באופן מהותי מהשורה ולהיות אלימים? להפוך סכנה לבני אדם אחרים? לזוז מהנחיית ה DNA המקורית ולגרום לנזקים עד מוות לחפים מפשע? בקיצור, הוא מנסה להבין את הבחירות, לא את המעשים, ובמובן הזה קוקפקה היא סופרת נדירה ובחירתה מקורית ומועילה לקורא(ת).
זה לא בדיוק ספר מתח. הפושע נתפס, כלוא, וממתין לעונש מוות – הכל קרה לפני שהתחלנו לקרוא את הספר. גם פשעיו משורטטים בקוים מעורפלים, בלי פירוט. קוקפקה מתרכזת במה שקרה לפני, במה שגרם לבחירה בכל הצטלבות, בתוצאה של מעשים – לא רק של מי שמקבל עליו את התוצאה, גם של אחרים. רוב הספרים על פשיעה שקראתי מתרכזים בשיפוט על המבָצע ובהאדרת הרודפים אחריו. לא קראתי עד כה ספר כה לא שיפוטי, שמאפשר לקורא להבין עד כמה שברירי הוא אדם ועד כמה בחירותיו, הנראות הכרחיות בזמן שנבחרו, ישפיעו על חייהם של אנשים רבים, שאינם מוכרים כלל לאותו מתנהג.
אנחנו שומעים היום המון הערכות של "פסיכופט". לרוב על מי שאינו אהוב עלינו. לרוב על ידי מי שאינם מוסמכים לאבחן פסיכופטים. לרוב הם טועים... [סינוואר, דֶף וכל ראשי החמאס הם פסיכופטים, לא? כנראה לא. אפשר להיות רשע בלי להיות פסיכופט. אפשר גם להיות פסיכופט בלי להיות רשע...]
התפעלתי מהספר, הוא ריתק אותי. בניית הסיפור והכתיבה טובה מאד. הלוחש לסוסים – בזכותו הגעתי לספר - כתב עליו "ספר פשוט נפלא. פשוט תקראו" וזה מה שעשיתי. תודה מקרב לב.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
