קצת לא יודעת איך לתאר את הספר. בגדול, נהניתי ממנו. מצד שני, סיימתי לקרוא אותו לפני פחות משבועיים והרושם ממנו כמעט והתפוגג לגמרי.
הספר מסופר מנקודת מבטה של פליטווד בשנת 1612. היא נערה בת 17 ונשואה לגבר עשיר המבוגר ממנה בכמעט עשור (שזה יחסית הפרש קטן מאוד). היא גבירת הבית, אבל היא לא מרגישה ככה, בעיקר כי היא לא מצליחה להביא ילד לעולם. היא כבר איבדה שלושה הריונות. בתחילת ההיריון הרביעי היא פוגשת ביער אישה צעירה. האם היא מרפאה? האם היא מכשפה? נפשן נקשרת זו בזו והן עוזרות אחת לשנייה לשרוד את החיים האילו באנגליה של לפני כל כך הרבה שנים. אליס, האישה מהיער, היא מיילדת ויש לה ידע עצום על צמחי מרפא. פליטווד, לעומת זאת, היא אישה עשירה וככזו היא בעלת השפעה רבה (ככל שהיא יכולה להיות באנגליה של המאה ה 17).
מצד אחד הספר היה מעניין, לא קראתי הרבה על התקופה הזאת, על משפטי המכשפות מפנדל. מצד שני מהר מאוד הלכתי לאיבוד בין הדמויות. הקריאה לא היתה חלקה כי כל הזמן ניסיתי להזכר מי זה מי.
בנוסף היה דגש חזק מאוד בספר על ההתנהלות ה"לא בריאה" של פליטווד בזמן ההיריון... היא כל הזמן שתתה סוגים שונים של אלכוהול כדי להרוות את צימאונה (כי היא בהיריון וצריכה לשתות הרבה), היא אכלה בשרים נאים וכו'. ברור לי שכל זה נכתב כדי להדגיש לקורא שהידע הרפואי שקיים היום לא היה קיים אז. אבל הרגשתי שהדגש על כך גדול מדי (מה שכן, גרם לי לתהות שעם כל ההתנהלות הזו של נשים בהיריון - ומדובר באישה בעלת אמצעים, מה היה אצל העניות? זה יפה שהמין האנושי הצליח לשרוד). הרגשתי שניתן לזה דגש רב מדי בספר, ביחס לשאר העלילה.
כל הזמן ניסיתי להזכיר לעצמי שמדובר בילדה בת 17. אמנם כשמדובר בתקופה ההיא מדובר באישה בוגרת לכל דבר, אך היא בסך הכל בת 17. היא בהריון רביעי, היא רוצה ללדת תינוק חי. אבל בכל זאת היא ממשיכה לצאת לרכיבות ארוכות, להתמודד מול בריונים וליפול מסוסים. נכון, הריון זו לא מחלה. והיא בסך הכל ילדה בת 17, אבל אני חושבת שזה משהו אינסטנקטיבי, כאם, כאישה- להגן על הבטן ועל העובר הקטן שנמצא בתוכה. נראה לי שזה משהו שמובנה בנו, להתנהל יותר בזהירות כשאנחנו מגדלות חיים בבטן- וזה היה רחוק שנות אור מהתנהגותה של פליטווד.
בכל אופן, לדעתי ספר נחמד. לא מעבר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
