ביקורת ספרותית על שירת הטבועים - המלנכוליה של הריבונות העברית בשנות החמישים והשישים מאת מיכאל גלוזמן

---

המורה שלי להיסטוריה בתיכון היתה מתעלפת לו היתה רואה את הסקירה הזאת, או בכלל את תחומי העניין שלי מאז השבעה באוקטובר. המורה לספרות לא היתה מתעלפת, כי היא חשבה שאני מאז ומתמיד מתעניינת בספרות, מה שלא בהכרח היה נכון, אבל כאשליה זה העניק לי ציון מגן טוב.

מה שקרה זה שפתאום הבנתי שבעוד אנחנו המשכנו קדימה, הכרזת עצמאות, מלחמה קשה לאורך שנה וחצי, ניצחון, הסכמי שביתת נשק, גירוש ערבים, קליטה של מאות אלפי עולים מארצות האיסלאם, מעברות ויאללה קדימה, השכנים שלנו לא. מבחינתם המלחמה ההיא, מלחמת 48, מעולם לא הסתיימה. מה שאצלנו זה היסטוריה עתיקה, אצלפ חי וקיים. אז לנוכח האילוצים התחלתי לקרוא יותר על התקופה הזאת, של תחילת הייסוד מחדש של מדינת ישראל.

מיכאל גלוזמן קרא לספר שלו "המלנכוליה של הריבונות העברית בשנות החמישים והשישים" ולא טרח לכתוב שמדובר בביקורת שירה, ולא מעבר לזה, אפילו לא ספרות. המונח "שירת הטבועים" הוא מונח של המשוררת דליה רביקוביץ במאמר שכתבה בשנת 1963, והוא אמור לייצג את התזה המרכזית בספר. נקודת המוצא של גלוזמן היא התפיסה השגורה לפיה את הטונים של השירה המז'ורית והמגוייסת של משוררי קום המדינה, בעיקר אלתרמן ושלונסקי, החליפה גישה אחרת, מלנכולית ומינורית. את הזוהר של ההקמה החליפה האפרוריות של הצורך להפשיל שרוולים ולנהל מדינה, פקידות, בירוקרטיה, ניהול ספר חוקים ועיסוק בהובלת מים וביוב. כל זה דומה היה שהשתקף בשירים, אלה הפכו, תחת ניצוחו של נתן זך, להיות אישיים יותר, כתובים ב"אני" ולא ב"אנחנו". גלוזמן למעשה רוצה לסתור את ההנחה הזאת, ולומר שהמקור לשירה האישית בישראל של שנות החמישים הוא החנקה גדולה של זוועות אישיות, ולמעשה אין שום זהות מאחורי ה"אני" שבשירים, אלא מחיקה והעמדת אני פלקטי שיודע איך הוא צריך להרגיש ולא איך הוא מרגיש.

פרקי הספר מוקדשים כל אחד למשורר אחר, בפרק הראשון מדובר על נתן אלתרמן והדרך שבה התקבל הספר שלו עם שירי קום המדינה "עיר היונה" שיצא כנראה מאוחר מדי ולא תואם הלכי רוח. הפרק השני מוקדש לשירי נתן זך, ולטענתו של גלוזמן זך הוביל כמעט בכפיה ובכוונה דרך אחת ויחידה לקריאה בשיריו, ולקריאה של כל משורר אחר לאור הקריאה הזאת בשיריו. לעומת הפרק על אלתרמן שנקרא "בעצבות לא נשקע כי אין טעם" נקרא הפרק על זך "עצב אינו בא כך סתם". הפרק השלישי מוקדש לפואטיקה של אבות ישורון, החמישי לדן פגיס והשישי לדליה רביקוביץ'. למעשה, אומר גלוזמן, התהליך שהחל ב-1948 הסתיים ב- 1963 עם משפט איכמן, ולמעשה הוא ניסיון של בניית אדם "נקי", חלק, נטול טראומות של שואה והשמדה. ניסיון שלא צלח. בתוך ניתוח השירים משבץ גלוזמן המון עיסוק פסיכולוגי במושגים שונים כמו הדחקה, טראומה, שבר ועוד. הוא גם מספר על האירועים שקרו בסצנת המשוררים הישראלית, ובעיקר התל אביבית - המלכת המלכים, התעלמות מבעיות בולטות לעין כמו אלכוהוליזם קשה, הדרה של מי שאינו הולך בתלם ושובינזם.

כל זה היה מעניין במידה, אם כי קצת סבוך למי שאינו מצוי בחקר הספרות ובתזות שאותן גלוזמן מנסה לסתור. הספר נקרא "שירת הטבועים" ובהתאמה התגלגל לספריית הרחוב אחרי שדומה כי טבע במים ויובש, או שמא הגשמים בספריה עשו זאת. דפים מגולגלים ונוקשים יצרו בלי שום כוונה של הכותב או של ההוצאה לאור צומ"ת - צורה מתאימה לתוכן. לא יודעת אם אני ממליצה, כי נישתי מדי, אבל לי נתן היבט נוסף על שנות החמישים של המאה העשרים

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על שירת הטבועים - המלנכוליה של הריבונות העברית בשנות החמישים והשישים