ביקורת ספרותית על איך לדבר עם אלמן מאת ג'ונתן טרופר
ספר לא משהו

---

בעולם המעוות שלנו, לא מעט יצירות חדות ועוקצניות ממוסגרות כצ'יק ליט זול, אם נכתבו על ידי נשים; זבלון כמו "איך לדבר עם אלמן" ממוסגר ניטרלית, כ'ספר לכולם', כי כתב אותו גבר.

...לא התכוונתי להתחיל את הסקירה בכזאת מרירות. האמת היא שבחצי הראשון של הספר לא חלמתי שאני אכתוב עליו בנימה כזו. ההתחלה הייתה די מבטיחה. היה ברור שזו לא תהיה יצירת מופת, אבל צחקתי בקול בערך אחת לשני עמודים. ג'ונתן טרופר שנון, אי אפשר לקחת לו את זה, הוא כותב בכנות נוקבת, ומצליח להפתיע אותך עם אמיתות חדות שאומנם תופסות אותך לא מוכן, אבל משהו בך כבר מכיר אותן. אני אוהבת הומור כזה, וחשבתי שיתחשק לי עוד ממנו.
אבל זה פשוט לא התרומם לשום מקום.

***

הגיבור שלנו הוא דאג, אלמן טרי בן 29, והסיפור מתחיל בערך שנה לאחר שאיבד את אשתו היפהפייה בת ה-40 בהתרסקות מטוס. היילי, קראו לה.
...זהו, זה מה שאני יודעת להגיד עליה. היא הייתה יפה וסקסית וחטובה ובת 40 וקראו לה היילי. אה, והיה לה בן, נער מתבגר מעצבן בשם ראס.
"אתה מדבר איתה לפעמים?" שואל ראס את דאג באמצע הספר, ודאג עונה: "אני שומע אותה בראש כל היום," ואני ממצמצת מול הדף. באמת? אתה שומע אותה כל היום? רק, איפה בדיוק, תחזור שוב – בראש שלך? מעניין, כי אני חולקת איתך את הראש הזה כבר 150 עמודים, ולא שמעתי אותה אפילו פעם אחת.
כן, אני שומעת *עליה*. אתה *מציין* שאתה מתגעגע, אתה *מקפיד* לנקוב בשמה שוב ושוב, אבל אתה לא נותן מושג קלוש מי היא הייתה, מה חיבר ביניכם. סיפרת בקצרה איך נתקלתם אחד בשני ואיזה כיף היה הסקס הראשון, אבל על מה דיברתם? איך נשמעה השפה הפרטית שפיתחתם לעצמכם, איך נראתה השגרה הפשוטה והמאושרת?

לאט-לאט התחלתי להבין שאני לא מצליחה לכאוב עם דאג. הוא לא חולק איתנו שום זיכרון מהעבר, ובטח לא חילופי דברים דמיוניים עם החותם הדמיוני שנותר בנשמתו הַ – (לדבריו) – פצועה. הוא לא חולק איתנו את המחשבות המתוקות־מרירות, האפלות, הקשות והתובעניות שהוא יודע לדווח על קיומן במודעות עצמית כה רבה. וזה כנראה מה שהופך את הספר הזה לקליל כל כך, ממש רומן אֵבֶל במשקל נוצה, ואני חושבת: טוב, לא נורא, הוא טוב בלהצחיק, הוא גרוע בלייצר רגש, אבל זה עדיין כיף --- ואז זה מידרדר עוד יותר.

לאט לאט ההומור החינני מתחלף בקלישאות ושורות מחץ מתאמצות להחריד. חבורה שבלונית של גברים אמריקאיים שהולכים למועדון חשפנות תמיד נראית לי עצובה; כששניים מהגברים האלה הם גיסים לעתיד, זה מתחיל להטריד; כשגיבור הספר שלך בוכה בזמן לאפ-דאנס, זה כבר קרינג'.

עוד פן קשה לעיכול של הספר הזה הוא הדמויות הנשיות. באופן לא מפתיע, טרופר פשוט לא יודע לכתוב אותן. רובין מ"איך פגשתי את אמא" היא כסף קל; אם רציתם לראות פעם איך נראות נשים אידיאליות בעולם שגבר רעיל יהנה לדמיין, הרומן הזה הוא הצצה טובה:
לא, אף אישה לא מסננת נשים לפי משקל כשהיא מסרסרת באחיה התאום.
אף אישה לא אומרת בדייט ראשון: "אמרו לי שאתה גדול במיטה", גם אם מאוד חשוב לך לצייר את הגיבור שלך כאליל מין.
וזה אולי יפתיע אותך, אבל אף אישה לא תרגיש מוחנפת אם נער בן 16 יפיץ תמונות עירום וסרטונים אינטימיים שלה בין חברים שלו. (זה לא מעשה שובבות של דמות אהובה, טרופר; וזה שככה אתה מציג את זה, לא מאיר אותך באור חיובי).

נראה לי שמיציתי את רוב הארס שיש לי לשפוך, אבל נקנח בכל זאת בטעות אחת שהכאיבה לי באופן כמעט פיזי (היא מחווירה לעומת מה שכבר הזכרתי, אבל היא מטופשת במידה מרהיבה מכדי לא להזכיר אותה):
לדאג יש אחות תאומה, קלר (כן, זאת שסרסרה בו). הם בן ובת, אבל טרופר מצליח איכשהו להניח שאם הם תאומים, הם זהים גנטית. הוא ממש כותב את זה כמה פעמים: "היא מבוגרת ממני בשתי דקות, ומהווה הוכחה מהלכת לכך שהדי-אן-איי שלנו מתבטא הרבה יותר טוב בצורתו הנקבית..."
בפעם הראשונה שקראתי את ההתייחסות חשבתי שטרופר חיבב את התיאור והתקשר לוותר עליו, חסר היגיון ככל שיהיה מבחינה ביולוגית. אבל חמישים עמודים אחר כך קלר אומרת: "וזה היופי באחות תאומה, שמכירה אותך יותר טוב משאתה מכיר את עצמך. אני יכולה לדעת בשבילך. אם אתה צריך השתלת כבד או כליה, אני ההימור הכי טוב שלך, כי מבפנים אנחנו זהים."
ההחלטה לכתוב על תאומים בלי לעשות מינימום מחקר (וכשאני אומרת "מחקר" אני מדברת על חומר מהסילבוס של כיתה ו') לא חכמה במיוחד, אבל נסלחת; הייתי משלימה איתה אם היה לספר הזה היה איזשהו ערך מלבד כמה בדיחות טובות בהתחלה.
שני כוכבי תנחומים.

» ביקורות נוספות של מִשְׁאלת לֵב
» ביקורות נוספות על איך לדבר עם אלמן