“2 סיפורים ראשונים אפשר לוותר.
שאר הסיפורים ואחרית הדבר טובים.
הסיפורים נכתבו בתנאי מחתרת בכיבוש הנאצי של צרפת.
הם כתובים אודות וכנגד הכיבוש הנאצי והשואה.
ביקורת כלפי החברה הצרפתית.
הסיפורים נוגעים ללב ומכמירי לב.
שפה יפה, ותרגום מוצלח, כל הכבוד לארזה.”

“לז'אן ברולר, הוא "ורקור", שמור בצרפת מקום של כבוד ברשימה ההולכת ומתרחבת, כך נידמה ובניגוד לכל הגיון, של יוצרים שהתנהלותם "בימים ההם" כאילו מלבינה את מעשיה של האומה הצרפתית, בטח את מצפונה, בבחינת - "כולנו רזיסטנס"... כן, בטח : גם על קברי בני משפחתי (אלה המעטים שגופותיהם זוהו) בשטרסבורג, נחקק - "מתו למען צרפת", כאשר לכל ידוע ללא צל של ספק, מיהם השכנים שהלשינו על מקום מחבואם ומי מהם אף השתתף בחיסולם המיידי בחשכת היער הסמוך... "למען צרפת" עלק.

בקיצור, ז'אן ברולר אכן מוקיע בריש גלי ובזמן אמת (חשוב להדגיש) את הכובש הגרמני ובעיקר את משתפי הפעולה עמו; אלה שראו את עצמם כ"בני אומה ייחודית, שוחרת חופש וחירות", אך בפועל התנהגו כאחרוני האספסוף והשליכו לפח האשפה את כל הערכים שבהם התבשמו במשך שנים כה רבות - שנייה אחרי שמגפיו של החייל הגרמני הראשון טינפו את שדרות האליזה...

אלא מה ? אלה המסוגלים לקרוא בין השורות ועוד יותר אלה המבינים את המושגים המיוחדים בהם נעשה שימוש בשפת המקור, אינם יכולים להתעלם מהטון הפה ושם סלחני של ורקור, המסוגל עדיין לשייך את "חלק" מהגרמנים לקבוצות "עמי התרבות", הצורכים ספרות ושירה ומוסיקה קלאסית ושקפדנותם בעניינים של ניקיון אישי ונימוסי שולחן - היא ללא תחרות.

יתרה מזאת - ורקור טורח -כמו רבים ומרגיזים לפניו- להבדיל בין חיילי 'הוורמאכט' (הצבא הגרמני הסדיר) ובין אנשי 'היחידות המיוחדות', שעסקו בפועל בחיסול יהודים, צוענים וכל מי "שלא נראה להם" למעשה, כאילו שתכנית "הפיתרון הסופי" יכולה הייתה לצאת לפועל ללא השתתפותו הפעילה של הצבא... והוא נפטר ב-92, ורקור, לא במהלך המלחמה.
למשל - בסיפור הראשון, "שתיקת הים", מתאר ורקור את התחבטויותיו של חייל גרמני, קצין, מרגע שהבין מממוניו, שמטרת כיבוש צרפת היא שבירת רוחה הייחודית של האומה הצרפתית ולא -כפי שסבר הקצין תחילה- איחוד בברית הנישואין (!) של זוג אוהב (!)... ומה אני ההדיוט אמור להסיק מזה ? שהאופציה "המקורית" טובה יותר ?!...

בשורה התחתונה : ספר יפה, כתוב בסגנון מיוחד, כמעט קצרני, והזכיר לי באהבתו הרבה לצרפת, לפריז, לאתרים ספציפיים בעיר הבלתי-נגמרת הזו, את עצמי בגילאים 6-11... הייתה לי איזו דמעה בזווית העין, אני לא מכחיש... א-ב-ל - מומלץ לקראו אחרי שיודעים היטב-היטב את ההסטוריה ולא בונים על הספר כתחליף.”

“שתיקת הים הינו רומאן היסטורי הבוחן את יחסי צרפת - גרמניה בתקופת הכיבוש הנאצי בצרפת.
על פני השטח נרקמת עלילה בין קצין נאצי לבין בעל אכסנייה בה הנאצי מתמקם, ובת אחיו של בעל האכסנייה.

דרך מונולוג של בעל האכסנייה, ודיאלוג חד צדדי בין הקצין הנאצי לבעל האכסנייה ובת אחיו (אשר שותקים כאשר הנאצי מדבר אליהם בקצרה ערב ערב), אנו נחשפים לדברים העוברים על שני הצדדים, אך בראש ובראשונה על הקצין הנאצי.

הספר פורסם על שם ארגון מרי צרפתי שפעל במחתרת תחת איומי מוות. כתב את הספר הקצר הזה ג'אן ברולר, (ספרון בן 52 ע"מ), ןהןא לא מנסה להסתיר את הסמליות בין הדמויות לבין ארצותיהם ותרבויותיהם.
הנפש הצרפתית תוהה על קנקנה של הנפש הגרמנית לאורך הסיפור. החל מהשוואות בין עולם הספרות והפילוסופיה העשיר של צרפת לבין קשר המלחינים הגרמניים וכלה בכיסופי הקצין הגרמני לצרפת, החולם על חתונה רוחנית בין השניים.

הקצין הנאצי מצוייר כטיפוס בעל נפש עדינה ותרבותית, רומנטיקן אם תרצו. לקראת סוף הסיפור, מדבר הקצין בבעתה על מה שחבריו מתכננים לעשות עם צרפת (להפכה "לכלבה כנועה" כפי שהיא בעצם מתנהגת כלפי כל תרבות אלימה הפולשת אל קרבה עד היום) ועל כניעתו למוות הקרב ובא בחזית הבאה.

ייתכן יש בספר הזה איזשהו מבט אחורה כלפי גרמניה תרבותית, אולי אפילו זו מלפני מלחמת העולם הראשונה, זו שעוד לא פרצה בה המפלצתיות הכל כך אופיינית לגרמנים.

את צלמה של גרמניה האיומה והברוטאלית מגלמת דמותה של ארוסתו לשעבר של הקצין הנאצי, אשר ממנה ברח הקצין בשל אכזריותה לזבוב אשר תפסה. הקצין מבין שכשם שזו תלשה בהנאה את כנפי ורגלי היתוש, כן יעשו הנאצים לצרפת.

ברולר מצייר בפנינו את סיפור קנאתה של גרמניה מוכת האלם התרבותי, לחופש מחשבתה והבעתה של צרפת הדעתנית כתמיד.

"שתיקת הים" מציע לנו חלון להצצה נדירה אל נפשו של הגרמני, ואם תרצו גם הצרפתי במידה מסויימת, בתקופת מלחמת העולם השניה.”