העיר קורדובה בספרד, אוקטובר 1995.
אני עדיין לא יודע את זה, אבל בעוד שבועיים וחצי אעמוד 90 מטר
מראש ממשלת ישראל בעת שיהודי דתי ירצח אותו בשלושה כדורים אל גבו ויקבור סופית
את המיזם הציוני.
בינתיים אני יושב 90 מטר מהזירה.
זו הפעם הראשונה (ובדיעבד האחרונה) בה אני יושב בקורידה.
לוקח הרבה זמן עד שמתחילים ואני שותה כבר בקבוק שלישי של סן-מיגל ומהרהר בפרדיננד.
זה היה אחד מהספרים האהובים עלי כילד.
כ

מי מכם לא הרגיש בשלב מסוים שהוא שונה? שדרכו חריגה משל חבריו וסביבתו? מי מכם לא הרגיש שהוא כלל לא מובן בעיני הסובבים אותו ואף מהווה מושג ללעג?
לאורך ההיסטוריה וגם בימינו תמיד היו וישנם אנשים שירגישו שהם עוף מוזר, שונים, מוזרים ועוד כהנה וכהנה כינויים שהיופי מאיתם והלאה.

שנים רבות חשבתי שמוזר זה רע, שמוזר זה נורא, שצריך לנסות ולהתאים עצמך לחברה שבה אתה מסתובב, אבל בסביבות גיל 12 נפל לי האסימון:

ספר קליל וכפי
מסר וביקורת חינוכית חברתית
אנטי מלחמתית ובעד אינדיווידואליזם.
איורים מקסימים.
מוצלח, טוב מאוד:)

אחד מן הספרים שגיליתי בזכות ילדיי (רואים, משתלם להיות הורים) ונשביתי לחלוטין בקסמו. מוכיח שאין הבדל בין "ספרות ילדים" ל"ספרות מבוגרים" אלא בין ספרות טובה לספרות שאינה כזאת. זהו ספר מקסים מאין כמוהו על שור פציפיסט שפשוט לא מעוניין להילחם בזירה, אלא רוצה לשאוף את ריחם הטוב של הפרחים וליהנות מן החיים. משל פציפיסטי משמח ביותר מלווה באיורים מקסימים. וידוי, אני שוקלת בכובד ראש לגנוב אותו מהספרייה...