הימים הקשים האלו, הנפש הטרודה והדואבת כאחד וכן סף הסבלנות שיורד אצלי בהתמדה, הביאו אותי לחשוב שבימים אלו עדיף אולי לקרוא סיפורים קצרים מאשר ספר עלילתי ארוך. הפור נפל על שירת המקהלה של קנז. אין לי ניסיון ארוך עם קנז פרט לספרו "בדרך אל החתולים" אותו קראתי לפני שנים ארוכות. היה לי קשה אז עם הספר העוסק בבעיות של הזדקנות אבל אולי עתה כאשר אני קרוב הרבה יותר לגיל זקנה מאשר אז כשקראתי אותו, שווה לתת לו צ'אנס נוסף.
קנז כותב יפה ומתאר בסיפוריו לא מעט מצבים ביזאריים, כמו למשל הסיפור על המלצר אשר בקושי מכיר את המספר ולמרות זאת מבקש ממנו את מפתחות דירתו כדי לבלות בה עם אהובתו, או הסיפור על הוגו הנעלם כדי למות בשקט. בכישרונו מצליח קנז להכניס לסיפור הזה גם את "הגלגול" של פרנץ קפקא. אז מה הבעיה בכל זאת? שכשרון כתיבה ומצבים ביזאריים (אשר דרכם כנראה חוקר קנז את נפש האדם), אינם יכולים לכפר על סיפור שאינו מענין ולדעתי כאלו הם רוב הסיפורים בספר: לא ממש מעניינים.
בהחלט יתכן כי הבעיה האי אצלי ועם תחושותיי הכלליות בימים אלו ולא אצל קנז. אני בכל אופן מתכוון לתת לו צ'אנס נוסף ולשוב אל "בדרך אל החתולים" וכן עם "התגנבות יחידים" הממתינים לי על המדף.


















