“לפני כמה ימים קראתי ספר – ישראלי, מהשנים האחרונות – שאכזב אותי נורא. הוא אכזב אותי לא בעלילה ולא בכתיבה, אלא במקום שבו האכזבה מספר היא הכי עמוקה – כשברור לי שאני והכותב חווים ומבינים אחרת את העולם, או כשלצד כל הכישרון – הוא פשוט לא מצליח לגעת לי בקרביים. ברגעים כאלה, מתחזקת התחושה שספרות מצליחה לרגש ולהשפיע ולטלטל באמת כשלסופר אין רק כישרון, אלא כשיש לו נפש לירית – לא פחות מכך – והיא מה שמאפשר את הערך המוסף בכתיבה.
אז עשרה קבין של ערך-מוסף-בכתיבה ירדו לעולם, תשעה נטל קנז, וכשקוראים אותו כמעט שוכחים שיש אי-שם עוד איזה קבין, מסתובב, מתגלגל לו, כי הכישרון שלו הוא הרבה מעבר ליכולת ספרותית – הוא תבונה, הוא רגישות, הוא עומק – הוא אותה נפש לירית שמטילה ביצי זהב פעם אחר פעם.
כאן, ביצי הזהב הן עשרה סיפורים קצרים, לא פחות ממושלמים. הם מענגים, נבונים, מרגשים, שגומעים אותם בזה אחר זה ובדיוק כשחושבים שיותר טוב מזה כבר לא יכול להיות – מגיע עוד אחד, ואז עוד אחד, ולא רוצים שזה ייגמר אבל בכל זאת חוטפים את הבא בתור, והם כל-כך חזקים ועוצמתיים דווקא בגלל העידון והפשטות והצניעות שהם כמו מים שקטים שחודרים עמוק, והם נוגעים בשלל דמויות ובשלל תמות ובשלל נושאים, מבלי להיות רברבניים וארוכים ונפוחים מחשיבות עצמית, אלא קיימים שם רק ברמיזה, בפתיחה של וילון, או באור שנדלק רגע מאוחר מידי, או בכריך שנאכל בחטא.
כשקוראים את רצף הסיפורים הזה – כמו כשקוראים את קנז בכלל – התחושה היא שמחזיקים קופסת נעליים סגורה שיש בתוכה מתנה עלומה, רק מקנז אליך, ועל פניו הקופסה הזו פשוטה ולא יומרנית ונחה על הברכיים בשלווה, אבל ככל שאתה מחבק אותה קרוב לחזה ולבטן אתה מרגיש שמתרוצץ בתוכה כדור טניס אחוז טירוף, מוטח בפראות בין קירות הקופסה, וכל זה לא נראה מבחוץ אלא קורה רק בפנים, כמו מי-תהום של ידיעה שקנז מנסח עבורך, ואז הידיים רוצות ללפות חזק בדיוק בחיבור של המכסה מבלי להרפות לעולם, כי זה לא עוד סיפור על אהבה או על מוות או על עצב, אלא על טעם הלוואי הזה של החיים, ובכל סיפור מחדש מרגישים את הקתרזיס בדמות הכדור המתרוצץ הזה, שקנז התכוון שנרגיש בדיוק אותו, ואז עוצמים עיניים ומהנהנים בחיוך ובעונג ומודים לקנז שוב, ושוב, ושוב, ושוכחים כליל מהקבין העשירי.”
