ביקורת ספרותית על על החיים ועל המוות מאת יורם קניוק
ספר בסדר

---

סיימתי לקרוא את החיים ועל המוות של קניוק.
בגדול, הספר אכזבה עבורי.
זה קשור לציפיות. כל דעה ואפילו רוב ההרגשות, קשורות לציפיות המקדימות אותן.
מקניוק היו לי ציפיות, כי שמעתי אותו מדבר פעמיים לפחות בבית ביאליק, בערבי ספרות לכבודו או שהוזמן אליהם, והוא הקסים אותי, במונולוגים המצחיקים עד דמעות שנשא, וברגש הטהור שעלה ממנו, מעבר למסיכות שבחר ללבוש (והוסיף קריצה עליהן, בלי לקחת עצמו יותר מדי ברצינות) – כמו מסיכת הילד הדחוי שלעולם לא הזמינו אותו לבית ביאליק, גם כשביאליק עוד גר שם (אמנם, לפי חישובי קניוק היה בן ארבע וחודשיים כשביאליק נפטר, ברביעי ביולי 1934. קניוק סיפר שהיה משחק כילד בחצר ביתו של ביאליק).
ואיכשהו לא יצא לי מעולם לקרוא ספר שלו, חוץ מ"אדם בן כלב" שקראתי כשהייתי צעיר מדי ולא הבנתי כלום מהחיים שלי, ולכן גם מהספר, שבכל זאת נשאר בזכרוני מאז.
אז היו לי הרבה ציפיות. והספר - יש בו קטעים מקסימים, אבל לרוב זרם התודעה הזה היה שבור מדי עבורי, לא הכיל בדלי סיפורים והכיל יותר מדי חזרות והתחכמויות או דיבורים סמי פילוסופיים שאינני אוהב. בתוך הזרם הזה שלא נפסק עד לסוף הספר שהוא שונה (ואדבר עליו בהמשך) - קטעים מסוימים היו כאמור יפים מאד, כמו למשל בעמוד 9:
והנה אני מדמם בתוך ראשי וחוזר מן האין , אבל קודם שזה באמת קרה וכאשר כמו אידיוט חיפשתי מברג ומצאתי מפה, ירד עלי גשם שבא בעתו, ועמדתי רועד מן הרוח שנשב מן הים והתרגשתי, אבל אינני זוכר מפני מה. אולי מפני שגדלתי ארוג לתוך הים הזה והניגון היה בי. הייתי יושב בחושך במרפסת, אז קראו לה בלקון, וכמו רוב תושבי עירנו מציץ לחלונות של השכנים כדי לראות איך הם מייצרים את החיילים העבריים העתידים. זה שנים, הרבה לפני שחליתי והועברתי לצד השני, שנים שאני חולם להזדקן ולמות מול הים, עם הריח החזק וטעם המלח בפה, כי זה מה שהיה כאן תמיד, העתיד הכי בטוח היה הים.
רוב הזמן פסיפס הדמויות והמצבים לא התחבר לי, למרות שבדרך כלל אני אוהב כתיבה בזרם תודעה, והרגשתי חיבור מיוחד אל האדם הזה, שכותב:
"סוטין היה הדוגמה שלי לאמן אמיתי. הוא ניסה לצייר כמו רמברנדט ונכשל. ומהכשלון הזה נברא סוטין. ... [אבל] לא כל מי שלא הצליח להיות רמברנדט נהיה סוטין. אני ניסיתי אבל לא הצלחתי.
כתבתי כמו שאחרים לא רצו לכתוב, ולא ידעתי איך לכתוב כמותם, כלומר כמו שנחוץ. "

נראה לי שעריכה מאסיבית היתה משפרת הרבה את הספר.
הסוף כאמור שונה : יש שם פרק נפרד שנקרא "שימון", והוא מספר על התקופה שאחרי האשפוז והמוות הקליני שחווה קניוק. הוא כתוב בצורה מאד בהירה, ומתאר באופן יפיפה ואוהב-אדם את מערכת היחסים של קניוק עם שימון, העובד שמלווה את יורם שנותר נכה אחרי האשפוז, בטיולו היומי בשדרת רוטשילד. רק בשביל הפרק הזה היה שווה להוציא את הספר. פנינה אמיתית, בעיני, והיא עשויה לענין את כל מי שהסתובב פעם בשדרת רוטשילד על שיינקין, ותהה למשל מדוע קיוסק הסנביצ'ים שעל שיינקין מצליח כל כך ותאומו במרחק כמה צעדים משם לא עומד ריק כמעט...

» ביקורות נוספות של suddenh
» ביקורות נוספות על על החיים ועל המוות