“הספר כולו הוא מכתבים בין העשיר הגרוש לבין אשתו לשעבר, בנם ובעלה, כשכל אלה גם מתכתבים עם עורך דינו של העשיר הגרוש.

הרעיון טוב ועם פוטניצאל. אני אומרת 'עם פוטניצאל' כי הסוף איכשהו מתפספס.
הכתיבה מעולה (אם כי לעיתים דילגתי על מלל תיאורי. טעויות הכתיב של הילד פשוט מצחיקות זה גאוני).
סהכ ספר בסדר, לא הייתי ממליצה עליו מראש אבל גם לא לגמרי משעמם.”

“בעודי משוטט ב ‘סימניה’ נתקלתי במספר ביקורות על הספר, וזו הייתה תקופה בה סיימתי את ‘כה אמר וינסנט החתול הטיפש’ (ואולי אין חתולים טיפשים, לדברי שונרא), ולא הונחו ספרים חדשים על המדף, אז ניגשתי לחלק של עמוס עוז בספרייה – יש לו כמה ספרים אשר ליוו אותי בתקופות שונות, ונטלתי את הספר הדק והנוח הזה – צורת הספרים של עם עובד היא פשוט המצאה גאונית, הבטתי מעט בכריכה המדברית עם נווה המדבר הממתין לו, העומד לו נינוח וההרים המשתפלים, והתחלתי לקרוא. הספר כתוב כחלופת מכתבים. אני אוהב את הז’אנר של חלופת מכתבים. יש בו משהו מאתגר בחשיפת הדמויות בשמירה על המתח בעלילה ויש בו משהו ישן נושן – חלופת מכתבים, מי שמע היום על כזה דבר?!
אילנה נשואה למישל - להם ילדה אחת משותפת יפעת, גרושה מגדעון – להם יש ילד משותף בועז – ככל הנראה, ויש את רחל אחותה של אילנה ובעלה, ואת עו"ד זקהיים, אביו של גדעון ועוד דמויות שניצתות להם פה ושם. חלופת המכתבים מתחילה מאילנה שכותבת לגדעון לקבלת עזרה, לאחר ניתוק טוטאלי בין השניים. מקווה שהוא יקרא את המכתב ולא ישמיד אותו מייד. מבקשת עזרה לבנה בועז. וכך, גדעון עונה ומשיב בממון – כפיצוי וכעזרה, ואט אט גם כותב לאילנה והרגשות מתחילים להיפרש. אז הייתה - עדיין? - אהבה גדולה בין אילנה וגדעון, שהקורא מתחיל להתוודע אליה ככל שמתקדמת העלילה, ונראה כי אילנה התחתנה בשנית כנחמה, כחיפוש אחר משהו יציב ואחר אך הדברים הרבה יותר מורכבים מכך.
קופסה שחורה היא אוסף של רכיבים היכולים לתעד, להקליט. רישום ותיעוד. אולי מפני מוות. טעות אנוש. לחקור ולבדוק את שקרה לפני המוות (תודה לויקיפדיה שחידדה את העניין. אולי גם בגלל זה עטיפת הספר – נווה מדבר בתוך מדבר?!). ונראה שהתיעוד הולך וגובר, שההתכתבות הולכת וגוברת ונפרשת, וגם הדמויות השונות, בעיקר גדעון שנראה כי לא ישיב בכתב, מתחיל לכתוב ולחשוף את דמותו הוא ואת מחשבותיו ורגשותיו. למעשה חקירת חיי הנישואים, אהבתם ושנאתם של אילנה וגדעון.
בתחילה הסטריאוטיפיות ניכרת: מישל הצרפתי יהודי דתי, מזרחי, אשר רוצה לגאול את הארץ מהערבי על ידי אדמות, איש תאב בצע, איש נקם וגדעון, פרופסור, אישר צבא לשעבר, חילוני, אינו מאמין, ירד מהארץ, אדם שקול ומחושב, השיג הרבה כסף בחייו – בין אם בכוחות עצמו ובין אם בעבודתו, ומישל הוא זה הנוטל את כספו של גדעון לטובת הבן הסורר בועז, להצילו מדרכו הסוררת. אז בהתחלה זה ככה. ומעניין לראות שאצל עוז הדמויות הגבריות יותר רציונאליות – שקולות – מחושבות - לעומת הדמויות הנשיות. וככל שמתקדמת הקריאה בספר הדמויות הינן מורכבות יותר, עגולות ולא שטוחות. אהבה, שנאה, קנאה, בין הדמויות, ניבטת וניכרת. למעשה הספר מגולל את סיפור אהבה – שנאה – קנאה בין הדמויות. וגדעון המאופק והמחושב, מאבד קצת מקור הרוח שבו.
עוז כותב בצורה מופלאה, אי אפשר להניח את הספר מהידיים והתיאורים, את הדמויות, את המסביב, כמו מצע המאפשר הכרה טובה יותר את הדמויות. כתיבה רגישה.
לסיום: השיר הפותח את הספר הוא ‘הבכי’ של נתן אלתרמן (לא מצוטט כל השיר אל חלק ממנו), שיר שנמצא בתוך היצירה ‘שמחת עניים’ - מסגרת היצירה היא עיר הנתונה במצור שאזרחיה עלולים למצוא את מותם, ושיבתו של המת על מנת לשוב ולהתאחד עם אשתו – מתבררת בחלק מן השירים. ונראה שיש שיח בשיר בין אוהב שאינו בין החיים לאהובתו החיה. והאם גדעון איבד את חייו באובדן אהבתו לאילנה? הם גדעון מוצא משמעות באהבה? משמעות מפני המוות? האם מישל מוצא משמעות באהבה יותר כתחליף לגאולת קרקעות? האם אילנה מוצאת משמעות וגאולה?
מומלץ לקריאה.
חג שמח”