בספר יש דמות מרכזית אחת, יואב שגיב,שעובד במחלקת האבידות בתחנת רכבת.
הוא עבר לגור בבית דודתו בתל אביב כדי להיות קרוב ללימודיו באוניברסיטה.מערכת יחסים יפה נרקמת לאט לאט ביניהם והיא כמו בין סבתא לנכד.
בספר יש סיפורים קטנים נוספים שבסוף מתחברים לסיפור המרכזי. המוטיבים המרכזיים בספר הם, רכבת ואבידות. יש הרבה דברים אנשים מאבדים לא רק דברים פיסיים אלא מערכות יחסים ואופציות בחיים שמפספסים.הסופר מתאר את העצב והתיסכול כאשר מאבדים דברים ואת השמחה והאושר כאשר מוצאים את האבידה וגם מצאר את מצב שבו האבידה לא תמצא לעולם.
הסיפור מתנהל בצורה איטית, כמו המחשבות ההירהורים וההתלבטויות של יואב. יואב עובר בסיפור סוג של התבגרות. המפגש עם האבידות לקח אותו ללמוד פסיכולוגי וגם למפגש עם עצמו.
מרוב המעברים לסיפורי המישנה גם אני הרגשתי שאני הולכת לאיבוד.
השפה של שיינפלד עשירה לעיתים מתפייטת ומטפורית. ביהדות עניין השבת אבידה הוא חשוב. כאן הביא הסופר שיינפלד מבט נוסף ועמוק לצורך של השבת האבידה.
האמת, הספר קצת שעמם אותי בחלקים ממנו.

בכל בית מלון, האידיאל המצוי הוא שתהיה מחלקה מסודרת העוסקת באבדות ומציאות. ברוב המקומות האחראי הבלעדי על נושא זה הוא קצין הביטחון של המלון. אני זוכר את ההרגשה הזאת בדיוק. מגיע לידי חפץ, תכשיט, לפעמים תיק, לפעמים ארנק עם כסף, ואז, תוך כדי נקיפות מצפון מתחיל תהליך הפשפוש, אם זה ארנק, פשוט מפזרים את הכול, בכרטיס האשראי יופיע בדרך כלל שמו של האורח שאיבד את הארנק כל מה שנותר זה להעלות את זה לחדר הרשום על שמו, במצלמה אבודה זה מסובך קצת יותר, צריך להסתכל בכרטיס הזיכרון, לנסות לזהות אם אולי נתקלתי בדמיות המצולמות על רקע מצדה, או העיר העתיקה.
כשמדובר בצעצוע או דובי שנמצא נטוש ומחויך אפשר לחפש ילדים בסביבה, בבתי מלון שבהם יש תיירים אין הרבה ילדים ואם הם קיימים הם עושים מספיק רעש המאפשר לאתרם.

האבדה המעניינת ביותר , וכך גם הנדירה ביותר תבוא בדרך כלל בצורת מחברת. הרבה אנשים, כך מסתבר, כותבים יומן מסע. לאחר שהייתי מוצא אחד כזה, הייתי מניח אותו על השולחן שבכניסה למלון למשך כמה ימים עד שמישהו שנכנס מזהה את זה ואוסף אותו ואולי משאיר איזה טיפ קטן. לעיתים רחוקות היה מופיע שם מייל או טלפון אשר היו מקצרים את התהליך. אבל בדרך כלל אחרי כמה ימים כשכל הקבוצות עוזבות הייתי פותח את היומן הזה, לוקח נשימה עמוקה, מסתכל לצדדים ומתחיל לקרוא כפושע.
כן אני יודע, זה פרטי, זה אסור, זה לא אתי. אבל אני מודה. זה מה שעשיתי, לא פעם ולא פעמים. אז מה היה שם?, טיוטות למכתבי אהבה, תיאורי נופים, רשימת קניות, רגשות, שרבוטים קטנים , כתב מסולסל של נערה מתבגרת , כתב מוקפד של כומר העולה לרגל, אותיות גדולות של ילד שהתרגש לרכב על גמל, פסוקים מהברית החדשה, מילים בעברית כתובות באותיות לטיניות ועוד המון אוצרות מסגנון זה.

כשפותחים את ספרו של שיינפלד אפשר לצפות למשהו דומה, או לפחות לרצות למצוא איזה יומן מסע. אך לרוב קורה הדבר הכי לא צפוי במחסן אבדות - השבת האבדה. מקרה די נדיר במציאות ההופך לפעולה כמעט שגרתית במחסן האבדות של הגיבור. כל אבדה והסיפור שלה מצליחה לפתוח ולסגור סיפור. למצוא פתרון, לעשות סוף לתעמולה. וגם לתרום בצורה כזאת או אחרת לעולמנו המוכר. לצערי לא הצליח שיינפלד להתמודד עם מחסן האבדות, להצליח לא לסור ממנו או לפחות להשתמש בכתיבה חלקית והרמזנית על הדברים אשר קורים מחוץ לו. כי האמת היא שמה שנחמד באבדה שהיא עדיין אבדה, שהיא פיסת חיים של מישהו שאפשר להנחיל עליה כל סיפור כל תעמולה, לדמיין למשל שהמצלמה שמצאתי היא של מרגל רוסי, לחשוב שאולי סיכת החולצה הזאת היא של לוחם ממלחמת העולם השנייה. שקית מלאה בכסף כשארית מעסקה בין אנשי עולם תחתון, אבל, אין יותר מאכזב מלגלות שהמצלמה הייתה שייכת לאיזו סוכנת נסיעות שכחנית שרק אולי מחבבת ספרי ריגול, וסיכת החולצה ממלחמת העולם נקנתה במדרחוב ב 10 שקלים וששקית הכסף שייכת לילד שפשוט איבד את קופסת משחק המונופול שלו.
זה בדיוק מה שהסופר עושה לאבדות החביבות שלו, הופך אותך לסופים טובים, לתקווה לעולם טוב יותר, משעמם יותר, ובטח לא לכזה שיכול להפוך את הרומן שלו למסעיר כמו שחדר אבדות אמיתי יכול להיות.

קוראי הספר אולי ימצאו סיפוקם בתיאורים המוקפדים של הדמיות, ובעלילה היחסית אמינה שעוסקת בסטודנט החביב שעומד במרכזו של הרומן, אבל מעבר לזה , סביר להניח שהספר הזה נחל פספוס קל, חדר אבדות הוא עשיר כל כך ובו יכולה להימצאות עלילה שלמה, שיינפלד לא סומך על זה וגם מי שיקרא את הספר לא סומך על זה, וכך, במקום לבלות לילה שלם במחסן אבדות מרתק, הקורא ימצא את עצמו מבלה לילה שלם בלמצוא את מה שהוא חיפש כל פעם מחדש. ללא שוטטות , אין אבדות. לפעמים אפשר לתת לקורא גם לחפש, בגלל זה אנחנו קוראים ספרים אחרי הכל, בטוח לא כדי שנמצא את הכול ברגע שנחפוץ. בכל זאת, את הספר הזה - לא כדאי לשכוח ברציף.

מרגש

מישהו כותב ברגישות מרובה על אדם ועל טבע. כותב עם המון אמפטיה ואהבה.
כאילו שיש כאן מיתר מאוהב : ) בעל קול מיוחד, הנפרט ומתנגן ~~
אפשר לחשוב שזה אולי יואב, הגיבור המתחבט, אבל אני אומרת שזה שיינפלד :)
שיינפלד מאוהב בעברית הרוקדת לקולמוסו, כמו נחש לגוף המחלל.
הוא מאוהב בטבע, רגיש לכל ניד ורחש.
מאוהב באדם , בחיים , בבריאה. (לגבי שרון אינלי מושג ;)
הגיבור שלו, כמוהו : ) מאוהב באבדות שחשפו בו רגשות ותובנות, והפכו כה אנושיות - פיסות חיים עם שם וסיפור, עד כי הוא נסער מן הרעיון להוציא את האבדות למכירה פומבית.
האבדות הביאו אותו לרקום אהבת חיים פנימית, נושמת ועורגת, שאינה מתכחשת לארועי החיים.
אהבה אנושית המעיזה לברר ולהשתקף מול כל הצבעים הנמהלים בתוכו. אלו המרצדים ונכונים ליום ססגוני, ואלו המכבים את השמש באמצע חייה ומשכיבים אותו לשבוע שלם במיטה.

שיינפלד לא המציא את האבדות. הן של האנושות, ומובאות כסמל למה שאנו מאבדים בחיים, ולכך שתמיד נבקש למצא לנו - אהבה , שמחה, בהירות, הגנה, עונג, עניין בחיים, קשרי ידידות משפחה וכו'. אבל הוא, כמו פותח דלת אל מרחב מהוסס, וצולח מסלול בשפה קולחת ונעימה, (להוציא את הדיאלוגים של החבר'ה, ובמיוחד של יואב עם שרון , שהיה שם משו קצת שטוח עד מרוח).
יש בהחלט חוט שזירה רך בין הדמויות, האבדות והמסר שלהן.

מיכאל מבעבע המון רגש בכתיבה המטאפורית שלו.
בראשונה הרגשתי שתאורי השדה אותו חוצה יואב כדרך קיצור, מופרזים, ודי להעיק עם זה בכל חציה, אך מבט נוסף הע(א)יר בי דעת ונשימה גם על המוכר והידוע : לא להשאב לשיגרה(ע).
להתרענן ולהתלהב גם מן המוכר ולשמוח בקיים.

באשר לסטודנטים שביננו, לא קשה להזדהות עם סטודנטים בשנתם הראשונה ללימודים, ולקרוץ חיוך מזוית העין לשמע האזהרה של המרצה, שלא להשליך את חומר הלימוד על עצמנו... (חחח אני זוכרת אתזה מלימודי הפתולוגיה עם ד"ר מן :))
עם זאת, קטעי הלימוד בפסיכולוגיה הרגישו לי, אמממ.. קצת פלסטיים, למרות שלכאורה הם האירו את הארוע המסופר, ואולי אף שיעשעו בהקשרם.

לטעמי, קצת יותר מדי אבדות יש בספר, עד שחלקן נספג באור חיוור. אך כנראה, שבמחסן זה כמו בחיים, יש הרבה אבדות, החמצות, ומה טוב לגלות -
שאבדה תמיד שייכת למישו , ונוגעת בו...

היתה לי חדווה בקריאת הספר, שיש בו גם עוררות למחשבות ותהיות על זכותנו להתערב בגורלם של אחרים, עד היכן, כיצד לנהוג עם המידע שברשותנו ועוד...

בשלב זה של חיי המוֹצאים אותי, אהבתי את החיפוש המובע , כתנועה בנפש.
האיזכורים הדתיים בספר הזרימו חום בעורקי...

ש נ מ צ א : )
כּנרת~~
וכמובן שנהניתי משיבוץ שירהּ של זלדה : )

ההתחלה הייתה מותחת מאוד.
הגעתי לאמצע הספר והתחלתי להשתעמם. נמרח ונמרח...
בכל זאת המשכתי לקרוא מתוך סקרנות למה שמצפה לנו הקוראים בסוף העלילה.
יואב סטודנט לפסיכולגיה עובר לגור עם דודתו המבוגרת.
הוא לא יודע איך הם יסתדרו יחד מאחר והם לא היו בקשר שנים רבות.
כמו שאומרים..אם לא מנסים לא יודעים.
החיבור בניהם היה מיוחד ולא צפוי.
במהלך נסיעתו ברכבת הוא מאבד את ארנקו.
הוא הולך למחלקת אבדות. הוא מוצא את ארנקו ואת עבודתו הלא מתוכננת שם.
מכאן מתחילות כל האבדות למינהם..
אנשים הבאים לחפש את חפציהם. נערה שאיבדה את אהבתה.
חייל המאבד את ביטחונו וכן הלאה ...

חשתי פעמים רבות עצובה בגלל הדמויות בעלילה.
כאב האובדן. הבדידות. כעסים. אי הבנות. צער רב.
ובמקביל יכולתי לחוש שמחה על שמצאו את אשר אבד להם.
היה שווה להמשיך לקרוא את הספר רק בגלל הדודה המבוגרת.
אוףףףףף כמה עצוב!!!!!

איזה ספר מעולה!!! אחד הספרים היפים שקראתי מימי, ואני מעניקה לו בכיף חמישה כוכבים וחצי. שינפלד כותב מדהים, כתיבה זורמת, קולחת, נעימה לעין ולאוזן (כן, יש דבר כזה) והספרים שלו מלאים בציורים מדויקים של בני אדם, התנהגויות, מחשבות והרגשות - בלי להכביד בכלל על העלילה. הוא מצליח לשלב בין עלילה לא שגרתית וכתיבה נפלאה עם החן המסוים ששמור רק לו.

אחד הספרים היפים והרגישים שקראתי.
לשיינפלד יש כישרון נדיר לכתיבה- בתיאור מערכות יחסים, חפצים דוממים, רגשות, מקומות... פשוט כיף לקרוא.
עלילת הספר עצמה מוצלחת ומעניינת ומלאה במשפטים שדורשים קריאה חוזרת כדי להבין את עומקם. חוץ מעניין המשבר של יואב (שפשוט לא ברור מאיפה הוא בא) הספר נקרא בלי הפסקה ומשאיר גם כמה מחשבות מעניינות.

מיקי שיינפלד כותב תחושות, ולכן אבדות לפני הכל הוא ספר של רגש. אהבה ושמחה משחקים שם תפקיד ראשי יחד עם היאוש והבדידות, ויחד יוצרים יצירה ספרותית מיוחדת במינה.

אבדות הוא לא הספר הקלאסי שנרוץ לקנות במבצע. הוא לא ספר בשביל להעביר סתם כך את הזמן- הוא ספר בשביל למלא אותו במשהו עמוק הרבה יותר.
אין הרבה ספרים שמצליחים להתמקד ברגש ובתחושות ועם זאת להשאיר את הקורא בתוך הסיפור, מצפה להתפתחויות בהמשך. שיינפלד עושה זאת בכישרון ניכר, עד כי לפעמים במהלך הקריאה אתה חש כי מה שמתחולל בתוכו של יואב ובסביבתו הנפשית היא העלילה האמיתית, והסיפור מסביב הוא רק התפאורה.

הרגש הזורם החוצה דרך הדפים לאורך כל הספר שואב אותך אל תוכו, ולמרבה הפלא כמעט ואינו מיגע, כפי שקורה לעיתים בספרות דרמה מסוג דומה. החיים של יואב, גיבור הסיפור, משורטטים בחדות ובדיקנות, הן מהפן המעשי: הלימודים, העבודה, הקשר שנרקם...והן מהצד הרגשי: מערבולות, סערות, העדינות...יואב נכתב בצורה כל-כך אנושית עד שנדמה כי הוא והסופר חברים ותיקים, או ליתר דיוק: שוכנים אחד בקרבו של השני.

ישנם כמה קטעים שיתכן והיה אפשר לשכתב. לטעמי, עודף עלילות המשנה קצת מפריע לזרימה של הסיפור המרכזי, ולעיתים אף מסיחות את הדעת. גם העובדה שיואב לומד פסיכולוגיה (ובזכות זה זכינו לשיעור מקוצר במקצוע זה לאורך הספר) יותר פוגמת מאשר מוסיפה. מוטב היה לו יואב היה בחור פשוט יותר, 'עממי' יותר. הרגש קיים גם במי שלומד הנדסת תוכנה...
מנגד, ישנם קטעים שהתענגתי עליהם כל-כך עד שחזרתי עליהם שוב, ומעל כולם סצנת הסיום של הספר, והתיאור המפעים והמרגש כאחד של הדודה שם. תענוג צרוף!

ספר איכותי מאד, מעורר מחשבה- אבל מהסוג המרגיע, השליו...מומלץ לבעלי נשמה יתרה.

ספר הכתוב ברובו בצורה מעניינת. יש בו נושא מאוד מקורי והרעיון סביבו מעורר התפעלות. כל אחד מאבד משהו, הוא בא אל גיבור הספר ובעייתו נפתרת. גם בעייתו של הגיבור יואב נפתרת

רק מה, חבל שיש בספר קטעים מייגעים הלקוחים כנראה משיעורי הפסיכולוגיה באוניברסיטה...