ספר מתעתע, שלכאורה מספר את קורות חייהם של אכילס ובן זוגו פטרוקלוס, אבל בעצם מעביר ביקורת סמויה על המלחמה שבין יוון וטרויה.
אכילס הוא בנם של מלך ונימפת ים. ככזה הוא זוכה בכוחות מיוחדים, שהופכים אותו ללוחם הטוב ביותר בין בני האדם. פטרוקלוס הוא נסיך שהוגלה מארצו של אביו, בעודו ילד, אחרי שהרג בשוגג ילד אחר שהתעמת אתו. השניים נפגשים בארצו של אכילס ולא נפרדים עד המוות.
מלחמת טרויה התחילה בגלל כעסו של אגממנון היווני על חטיפתה של אשת אחיו, בחזרה לארצה. מלחמה שנמשכה כ 20 שנה, ורק הדגישה את טירופו של אגממנון, פעם אחר פעם. לי קשה עוד יותר להבין את כל אלה שהלכו אחריו, אלא אם נקבל את ההסבר שמופיע בספר, שזאת הפעם הראשונה שבה כל היוונים מתאחדים במקום להילחם האחד בשני.
האיחוד הזה הוא גם הסיבה שאכילס מצטרף לקרבות, למרות שהייחסים בינו לבין אגממנון גרועים. וכשאכילס נלחם חברו עוסק בריפוי.
אבל כמו בכל שדה קרב - גם אם המקום הפך במשך השנים שלסוג של עיר - מלאך המוות מרגיש נפלא.

עוד חלוקה אפשרית של ספרי העולם היא לפי התאמתם לרוח הזמן: ספרים שאיחרו את זמנם, ספרים שהגיעו בדיוק בזמנם וספרים שהקדימו את זמנם. אבל בשנים האחרונות הולכת ומתהווה קבוצה חדשה שפעם היא הייתה אנקדוטיאלית ועכשיו היא כבר עומדת בזכות עצמה: ספרים שהקדימו את זמנם אבל כשזמנם הגיע צפו מחדש. כזה הוא הספר המצוין "שירו של אכילס". הוא יצא ב-2011 וכבר אז זכה להצלחה בזכות עצמו, אבל בשנה-שנתיים האחרונות הוא זוכה לפופולריות עולמית שעשויה לעורר פליאה. מה פתאום ספר מלפני עשר שנים פתאום נכנס לטבלאות רבי המכר? התשובה היא הרשתות החברתיות. בשנים האחרונות בני דור ה-Z (וגם ה-Y, לא מעט) בנו קהילות שוקקות של בלוגרי ספרות שמצלמים יפה את ספריהם המצטלמים יפה ומעודדים את קריאתם ובעיקר את רכישתם של התגליות החדשות וחדשות-ישנות.

אבל המקרה של "שירו של אכילס" קצת יותר מעניין מזה. הפופולריות החדשה שלו לא צמחה בבלוגים ספרותיים "סתם" אלא בתת הז'אנר הפורח שלהם, עמודי הספרות הגאה לנוער. מדובר בעמודים חיים מאוד, פעילים מאוד, ויפים מאוד, בהם מככבים בעיקר ספרים אמריקאיים בעלי כריכות משגעות העוסקים בחייהם של בני נוער המשתייכים לכל הקשת הלהטבפא"קית ולעיתים קרובות ישנן גם סוגיות של שיוך אתני, גזענות, בריונות, התעללות ומחלות נפש. מאחר שכבר נכוויתי על ידי סדרת קומיקסים שאותה קהילה גמרה עליה את ההלל למדתי לא ללכת שולל בקלות אחרי הבאזז, ולכן כש-"שירו של אכילס" החל לצוץ באלפי סטורי ופוסטים לא מיהרתי לבדוק אותו וייתכן שלא הייתי קורא אותו אלמלא K. לא הייתה ממליצה לי עליו.

הספר – להפתעתי הרבה – מתרחש ביוון העתיקה של הומרוס ומספר את סיפור אהבתם של אכילס, הגיבור המהולל, ופטרוקלוס, העדין והמופנם המשמש לנו מספר, מאז היותם בני נוער ואל תוך מלחמת טרויה העקובה מדם. מיותר לציין שכבוגר מערכת החינוך הישראלית בפריפריה, בגיל שלושים אני עדיין לא יודע כלום על המיתולוגיה היוונית ולכן לא רק שלא הכרתי את הזוג אלא גם לא הכרתי את סופם הטרגי. שניהם מתים בסוף, כמובן. רק לנו הבורים המידע הזה עשוי להיחשב כספוילר. אבל דווקא בגלל שהגיבורים חיים ביוון העתיקה, בה פועלים עדיין האלים, הסוף הטרגי ידוע גם לגיבורים עצמם ומוסיף לספר עניין מסוג חדש – איך מתנהלת מערכת יחסים שהסוף שלה ידוע מראש? הדטרמיניזם הזה מטופל יפה אצל מילר שמצליחה להדגים איך ידיעת הסוף דווקא טוענת את העלילה במתח ומסתורין.

בכלל, מילר עושה עבודה נהדרת. אצלנו בארץ, בגלל שנות השלטון של עוז ויהושע וגרוסמן, טועים לחשוב שכתיבה טובה היא עניין של שפה, של פלפול העברית, של דיוק הדימוי, של הסתרת האלגוריה, של רצינות תהומית. אבל ככל שאני קורא ספרים ככה אני יותר בטוח שכתיבה טובה נמדדת בשימור ערנותו ועניינו של הקורא. בימנו הממוסכים ספרות טובה, לדעתי, צריכה קודם כל לבדר את הקורא. בידור זאת אולי לא מילה טובה, מיד מעלה בדמיון מופע סטנדאפ. בידור מבחינתי הוא השכחת הצרות. ספר טוב משתלט עלייך ואתה שוקע בו. את "שירו של אכילס" התקשיתי להפסיק לקרוא. כמובן שהעניין שלי הוא גם בגלל אהדתי לסיפורי התבגרות, לרומנים גאים, ליווניות קלאסית וכן הלאה, אבל הכתיבה – שאיננה חפה מפגמים ובהחלט ניכרת בה מידה של ספרות אמריקאית מסחרית – שומרת כמעט לכל אורכה על אותה נימה עגמומית ומכשפת.

ומילר מצטיינת בעוד עניין: תיאור יחסים בין גברים. זה לא עניין של מה בכך, בייחוד לא כשהכותב היא כותבת. במשך שנים גברים הומואים כתבו את בני דמותם באותו אופן מדכא ועלוב – אבל זה היה הגיוני כי במשך שנים אלו היו פנים הדברים. ככל שמצבם של הגייז משתפר במרחב הציבורי כך הוא משתפר במרחב הספרותי. אבל לנשים – כך שמתי לב – עדיין אין לרוב ראייה מציאותית של גייז. בקומיקס "עוצר נשימה" הם מתוארים באופן ווקי להחריד כחמודים מאוד וכמובן מתמודדי נפש. ברומן המהולל-משום-מה "חיים קטנים" מצטיירת אותה דמות ישנה ומאוסה של גיי קורבן אונס שאלוהים דן לחיי סבל. ב-"שירו של אכילס" אומנם לא חסרו בעיות מהבחינה הזאת (לא פעם בלטו נקודות מבט מודרניות מאוד, עם רגעים של הומופוביה ביריונית, של הורות גאה, וכו') אבל לרוב האהבה הרגישה כנה מאוד והפגמים של הדמויות נשארו הפגמים של הדמויות, בלי קריקטוריות וסטיגמות מכלילות.

בעניין הזה, לא אחת תהיתי מאיפה הגיעה ההצלחה המחודשת. כן, מדובר ברומן היסטורי מוצלח שנכתב ידענות אין קץ על ידי מרצה ליוונית עתיקה. כן, יש רומן טינאייג'רי בין שני בנים. כן, הבנים הפוכים זה לזה – והפכים מוכרים, כידוע. אבל כל אלה עשויים להסביר הצלחה של כל ספר חדש שהוא, ולא די בהם כדי להסביר את הבאזז בקהילות ספרות הנוער הגאה. עם סיום הקריאה אני חושב שזיהיתי את שתי הסיבות העיקריות.

הראשונה מביניהן היא ההומוארוטיקה היוונית. העניין הוא שסיפור אהבה גאה ביוון העתיקה איננו סתם אקזוטי ומרהיב אלא מתאים בול לתרבות הגאה. בספרו "העירום הגברי" (il nudo maschile) לאונרדו יופרידה מראה כיצד יוון העתיקה הייתה נוכחת בצילום ההומוארוטי מתחילתו ועד ימנו. הברון הגרמני וילהלם פון גלודן, למשל, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה צילם נערים סיצילאניים, לעיתים עטורי כתר של עלי דפנה, על רקעים פסטורלים שהזכירו את יוון העתיקה. יופרידה טוען שהסיבה הייתה, בין היתר, גם השאיפה לחזור לעולם בו ההומוסקסואליות איננה טאבו. בחלוף מאה שנים ההומוארוטיקה של יוון הקלאסית עדיין נוכחת בצילומי אופנה, ודוגמה אחת היא הקמפיין של הבושם ארוס לגבר של ורסאצ'ה. יותר מזה, אידיאל היופי של יוון העתיקה ממשיך להיות זה השולט והפופולרי ביותר גם בימנו והדבר ניכר גם בספר: פטרוקלס מתואר כיצור כעור ושברירי שנמשך אחרי יופיו וגבריותו של אכילס, הבנוי לתלפיות.

הסיבה השנייה, לדעתי, להצלחה המחודשת היא הרעב למודלים חדשים לאהבה גאה. כבר אמרתי שעד עכשיו הרוב הגדול של הגייז בספרות היו גברים ארורים, מכורים למין או לסבל, גלמודים או בוהמיינים, חולים בנפשם או בגופם או קורבנות להתעללות. בספרות הגאה לנוער, לעומת זאת, עולים לגדולה ספרים שמראים את גיבוריהם הגאים כנערים עתירי מעלות (או סתם נורמליים, לפעמים) שנקלעים לסיפורי אהבה גדולים מהחיים ולמערכות יחסים בריאות בדרך כלל. על רקע זה ברור מדוע סיפור אהבה כמו זה המוצג פה – מיתי, נצחי, נקי ממחלות ומסטיגמות, וכל הצרות שבו הן צרות גבריות למהדרין – זכה לכזאת היענות. אני, אגב, מברך על זה. באמת שחסרים (או לפחות היו חסרים, עד לא מזמן) מודלים כה מרשימים לאהבה גברית.

בשלב הזה אני מפחד שהרחקתי מהספר הראוי הזה קוראים שלא מעוניינים בקריאת ספרות נוער גאה. זה סיכון שלקחתי אבל סלידה מהסוג הזה – הלגיטימית מאוד, אני גם סולד מספרים על אימהות, למשל – תרחיק אנשים מספר טוב. חבל. על הסיום עצמו, אגב, אני נמנע מלהגיב כדי לא להרוס, אבל אציין רק שלמרות שאני סולד מספרים על אימהות עם סוף הספר גיליתי שלמרות הכל שוב קראתי ספר על אימהות בלי להתכוון – ונהניתי. ולכן, לסטרייטים שמפחדים מספרות גאה אני ממליץ דווקא להניח לתגיות ולבוא. באופן פרדוקסלי דווקא הספר הזה, שהפופולריות שלו חייבת הרבה לתרבות הקטלוגים של העידן שלנו, מוכיח איך ספר טוב באמת הוא בלתי ניתן לקטלוג וכל אחד עשוי למצוא בו אוצרות קטנים ומפתיעים שלא נאמרה עליהם ולו מילה, לא בסטורי ולא בכריכה האחורית.

הספר מאוד מרשים, מאוד נהניתי מהפרטים הקטנים שבאים לידי ביטוי בהמשך, ואת סגירת המעגל של הדמויות בגרסה הזו של הסופרת, אך אהיה כנה ואגיד שאני גוררת את הספר איתי מאז תקופת מהסגר הראשון של הקורונה, ורק עכשיו הצלחתי לסיים אותו; בין אם כי היה לחץ ולא היה זמן לקרוא ולהנות כמו שצריך מהספר, ובין אם העשירו אותי בגורל הדמויות של המיתולוגיה שגרם לי אפילו להתאכזב ולא לרצות להמשיך אותו עם הסוף המר.
אך השחיטות שגדלה מפרק לפרק הייתה זו שגרמה לי באמת לא לחבב את הדמויות ולהיות יחסית אדישה לסופם, ובמיוחד להיות מיוגע מהבירוקרטיה והפוליטיקה שהתנהלה בשליש האחרון של הספר.
אך בין כה וכה אני מאוד נהניתי מהתוכן המרכזי של הספר, אהבתי את התיאורים ואת העולמות השונית שהיו שם, ובנוסף קצת יותר לגלות על המיתולוגיה, ולא סיימתי את הספר עם טעם רע למרות האדישות, לכן אני בכל זאת נותנת ניקוד טוב לספא

רומן היסטורי זה ולמעשה כל רומן היסטורי חייבים להכיר את התקופה המדוברת, אני שייך לדור שקראו והתענייינו במיתולוגיה יוונית ובקלאסיקות אחרות. אחרץ יהיה קשה להבין ולהכנס לעלילה, קשה יהיה להנות מהספר. עלילה הכוללת אלים ומלכים, עלילה הנוגעת בחלק מסיפורי המיתולוגיה ומעשירה את החלק השני. טוב עשתה מדלין מילר בכתיבת ברומן הזה הוא יפתח לדורות בצעירים צהר לתקופה במדוברת ולמיתולגיה יוונית.

אכילס כמשל לגיבור ואדם

כשחיפשתי יופי נשגב, עלתה בעיני רוחי דמותה של ונוס, של בוטיצ'לי העירומה העולה מתוך הצדף, כשדמיינתי את היפוכו של היופי, הכיעור במלוא התגלמותו, ראיתי בעיני רוחי את מדוזה של קאראווג'ו, זאת שנחשים משתלשלים מראשה ומעיניה הפוזלות נשקפת חרדה מבעיתה.

כזהו אכילס, דמות מהמיתולוגיה היוונית, חצי אל חצי אדם, לוחם לא מנוצח, לכאורה בלתי פגיע, אך יש לו נקודת תורפה אחת, המצויה בקצה עקביו, פגעת בה, נטלת את כוחו. ברקע הסיפור שלו, מרחפת השאלה, מתי יגוז כוחו של הגיבור, והוא יפול ממעמדו כחצי אל למותו כאחד האדם ?

סיפרו של אכילס מתחבר לאפוס מכונן בתרבות האנושית, יציאתה של יוון למלחמה בטרויה, בעקבות חטיפת הלנה, היפה בנשים מספרטה. היציאה למלחמה היא מסע אליו יוצאים לוחמים, כמחויבות גברית, ורצון להשיג תהילת עולם, המסע מעמיד בפני משתתפיו מבחנים ומציב אותם אל מול גורלם.

הניסיון לספר מחדש את סיפורו של אכילס, הוא אתגר משמעותי, המחייב עיבוד ומתן פרשנות מודרנית לקלאסיקה של הומרוס, משימה אותה לקחה על עצמה מדלין מילר, היסטוריונית המתמחה בתולדות יוון העתיקה, בספרה הראשון.
באו ונצא לאגדה ... כפי שמסופרת על ידי מילר, המבצעת טוויסט בעלילה.

פטרוקלוס המספר, מייצג גבר המודע לנשיותו, שהוגלה בגלל רצח בן אצילים בשגגה, הוא בן לוויה, חברו הקרוב של אכילס, בניהם מתקיים סיפור אהבה מרגש. מילר מעניקה לקשר פרשנות ארוטית, יש ויאמרו יחסים הומוסקסואליים, מונח מודרני להגדרת יחסים, שהיו שונים בעת העתיקה. גם בהיסטוריה שלנו הקשר בן דוד ויהונתן מפורש מדי פעם באופן דומה.

את העלילה מאכלסים שלל דמויות המיתולוגיה היוונית, יצורי הכלאיים, הקנטאור, מדריכו של אכילס, גופו סוס וראשו אנושי, ותטיס אימו של אכילס הנימפה, יפיפייה בעלת יכולת שינוי צורה, מילר מעניקה לה קול נשי אימהי ייחודי, היא ממקמת את גיבוריה בעולם של סמלים ומטפורות, בו חיים לצד האלים בני האדם, נסיכים, מלכים, לוחמים, ושפחות המנוצלות מינית בידי הגברים, כולם יחד מעניקים קסם ומבט שונה לאתוס אכילס וטרויה הקמים לתחייה מחודשת.

בדרמה יוונית גדולה, עולה שאלה הרת גורל, האם ניתן להימלט מהגורל. אכילס מנסה, הוא מתחפש לאישה, ובכך הוא נותן ביטוי לדעתו לנסיבות האנושיות של מלחמת טרויה, שהן ממש עלובות, אגו גברי של מלך מקורנן מאישה שעזבה במסווה של חטיפה, תאוות בצע לשלל מלחמה, הבטחה שקרית למלחמה קצרה ומכרעת, וכמובן מוניטין גברי מנופח המיוחס ללוחמים. אלה שיקולים אנושיים לא משכנעים בכדי להסתכן במוות ולגרום לסבל ומוות לאחרים.

בפני אכילס מוצבת דילמת האלים, אם הוא יצא למלחמה, נגזר גורלו למות בה, ולהפוך לחלק מהזיכרון הנצחי, אם הוא יסרב, כוחו האלוהי יקמול, והזיכרון שיוותר ממנו יהיה של דמות אומללה ונשכחת. אכילס יוצא לקראת גורלו למלחמת טרויה, כמכונת הרג משוכללת, ומכאן העלילה מנסה לענות לשאלה, האם לגיבור חופש בחירה, למי שגורלו נקבע מראש ?

מילר מציגה את מלחמת טרויה כביטוי לעולם גברי אלים, בו הפצועים גוועים למוות, ההרס יוצא משליטה, הנשים ניתנות כפרסים לחיילים, או מועלות כקורבן לריצוי האלים. במקביל לעולם בני האדם, מתקיים עולם האלים, למרות מעמדם הרם, הם רודפים, כבני אדם אחרי היוקרה והתהילה. עולם כאוטי, בו בני האדם נוהגים כאלים והאלים כבני אדם.

למילר עצמה סיפור מעניין, כילדה הקריאו לה את האילידה של הומרוס, היא ראתה באגדות ילדותה צו גורלה, עיסוקה הבוגר בחיי היונים הקדמונים. הספר הזה הוא כמו הגשמת חלום. מילר גורמת לסיפורו של אכילס להיות מסופר באמצעות פרשנות אנושית, מנקודת מבט נשית מקורית ומפתיעה. בספר לא תמיד קיימת אחידות, ההתחלה שלו איטית, וההמשך קצבי, ספר מעניין ומרתק לאפוס מהמיתולוגיה היוונית, והיותו משל לגדולת ושפלות בני האדם.

כמו אכילס שעולמו דואלי, כך אפוס אכילס וטרויה של מילר הוא עולם של גבריות ונשיות, אנושיות ואלילות, ולעתים העולמות או הזהויות מתערבלים האחד במשנהו.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אתרי אינטרנט
1. תמונת ונוס של בוטיצ'לי http://www.xnet.co.il/PicServer2/pic/20122005/17318/ven_735.jpg
2. תמונת מדוזה של קאראווג'ו http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/0/00/Medusa_by_Caravaggio.jpg
3. אכילס תבליט מהלובר http://www.mlahanas.de/Greeks/Mythology/Images/AchillesLouvreMa2120.jpg
4. אכילס – תבליט מהלובר http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/5/5f/Achilles_Lycomedes_Louvre_Ma2120.jpg

---

"אלות הגורל מבטיחות תהילה, אבל עד כמה?" (עמוד 162)


אכילס.
עקב אכילס.

אם תחשבו על זה, אכילס נזכר עד ימינו אנו בעיקר בזכות נקודת התורפה שלו ולא בזכות החוזקות שלו (אם כי אלו שני צדדים לאותה המטבע).

לפי המסורת, אימו של אכילס, נימפת הים תטיס, הטבילה אותו בנהר השאול סטיקס , (או משחה אותו באמברוסיה והעבירה אותו באש לפי סיפורים אחרים) וזאת על מנת לגונן עליו ולהעניק לו חסינות אלוהית.
מאחר ואחזה בעקבו, עקבו נשאר חשוף והפך לנקודת התורפה שהביאה בסופו של דבר למותו כבן אנוש.

אצל הומרוס, המוקדם יותר, אין לאכילס חסינות שכזו וברוח זו, המוקדמת יותר, בחרה מדלין מילר לספר את סיפורו.
בסיפור זה, מתערבבים החלקים האלוהיים עם האנושיים, הגבולות מטשטשים, וכשניתנת לאכילס הבררה לתהילת עולם לאחר מותו בצעירותו, לעומת אלמוניות וחיים ארוכים ושלווים, אכילס עושה את הבחירה שהכתיבה את גורלו.

"היא משכה את האלוהי שבו, מרחה אותו כשמנת על כל פיסה מעורו, ועזרה לבנה להפיק את המיטב מתהילתו שנקנתה במחיר כה כבד" (עמוד 183)

גם בגרסה זו, אכילס ניגף בשל נקודות התורפה האנושיות שלו ובסופו של דבר הנבואה מתגשמת.

הסיפור של אכילס בגרסה של מילר, מסופר דרך עיניו של פטרוקלוס (גם לאחר מותו של פטרוקלוס, כרוח האמונה בתקופה המתוארת, בה נפש האדם עוברת, או לא, לעולם התחתון) המלווה את אכילס לכל אורך חייו כבן לוויה, כחבר, כאהוב וכמאהב. בהתאם, אנו נחשפים לאכילס דרך עיניו האוהבות ברגעיו היומיומיים כמו ברגעיו הגדולים שעיצבו את תהילתו (ומפלתו).

המתח הזה בין אנושי לאלוהי, למרות הגבולות המטשטשים בין שני הצדדים, עומד בבסיס הגרסה הזו של מדלין מילר לסיפור. דרך אותו סיפור קלאסי, המהווה חלק מהתשתית לתרבות המערבית לדורותיה, מילר מראה לנו כי בעצם דבר לא השתנה וכי אז כמו היום, הגאווה, הכבוד והיהירות מחד והאהבה מאידך, מכתיבים סדרי עולם. גם אם הטכנולוגיה השתנתה וכלי הנשק השתכללו וגם אם כבר לא מקריבים היום קורבנות אדם (האומנם?... לפחות לא פיזית...), השיקולים היום דומים מאד. וגם ההשלכות.

על הכריכה אנו רואים עץ תאנה ופריו ודמות ירוקת עיניים מציצה בין ענפיו. לפי אחת הגרסאות בתלמוד, פרי עץ הדעת הוא תאנה ולא תפוח כמקובל. ומהו פרי עץ החיים? האם תהילת עולם היא היא האלמוות?
ואולי הרחקתי לכת בפרשנותי, אולי זה פשוט ציטוט ויזואלי מהספר ...

אתם מוזמנים לקרא ולהביע את דעתכם.
אם אתם מחובבי המיתולוגיה, זה ספר חובה.


ואם בחולשות אנוש עסקנן, אני מכה על חטא ומוסיפה באיחור מאד לא אופנתי את תודותי לרץ שבזכות הביקורת המצויינת והמקיפה שלו נחשפתי לספר הזה.
תודתי וסליחתי מלופפות יחדיו.

---

ספר שהוא שיר.
כולנו מכירים את המושג " עקב אכילס", והיותו גיבור.
יופיו של הסיפור הוא בפשטותו.
הספר מלווה את אכילס מנערותו ועד מותו.
הסיפור מובא בעיניים של פטרוקלוס , חברו ומאהבו של אכילס.
הספר " הנער הפרסי" של מרי רנו ,מביא את סיפורו של אלכסנדר מוקדון מבעד לעיניו של משרת פרסי.
הסיפור שם , גברי , מעריץ , ומתאר תהליך למידה של התרבות היוונית כפי שמשתקפות בעיניים פרסיות.
הספר הזה מביא רומן, על כל משמעויותיו בין שני יוונים שעולם הערכים שלהם זהה.
יופיו של הספר הוא ההיצמדות ל"עובדות" של המיתולוגיה היוונית.
הסופרת הרחיבה בכישרון רב את הרקע הסיפורי והחייתה את מלחמת טרויה.
אכילס מוצג כאדם בעל עקרונות: הוא לא יהרוג את הקטור נסיך וגיבור טרויה מבלי שהשני יפגע בו.
הדבר לא מפריע לו לשחוט ולהרוג אנשים (איכרים, משפחות תמימות )וחיילים טרוינים פשוטים.
המוסר נשמר על ידי האלים , הם בעצם " השופט רוזן" של התקופה , אסור לפגוע בהם .
קראתי את הספר במתח, למרות שתוצאות מלחמת טרויה ידועות מראש.
מה שהפריע לי בקריאת הספר הוא הצגת היחסים ההומוסקסואליים בין אכילס לפטרוקלוס כשלילים בעיניים של בני התקופה.
בדיקה של הערך בויקיפדיה ,אימתה ידיעה מוקדמת שלי כי היחסים הללו היו נורמה, ניתן לראות זאת גם בפסלים ובציורים של התקופה, וזאת בדרך הצגת העירום הגברי והנשי.
בעיה אחרת שהפריעה לי היא, הרצח או הקורבן של איפיגניה באאוליס.
לא בטוח כי אכילס נכח בזמן העלאתה של איפיגניה כקורבן כפי שמתואר בספר.
ולמרות כל זאת , ספר מומלץ.
לאלו שלא קראו, אני ממליץ לקרוא גם את הספר " הנער הפרסי " של מרי רנו.

את "שירו של אכילס" רציתי לקחת מהספרייה כבר הרבה זמן. המון זמן, אם מודדים את זה בספרים. בזמן בני אדם זה היה בערך חודש או חודשיים. אולי יותר.

"אבא, נכון אתה גאה בי? אני קוראת ספר שהוא לא ספר פנטזיה!"
"אז איזה ספר?"
"על המיתולוגיה היוונית..."
"אותו דבר."
(אבי, גבירותיי ורבותיי, שלמד יוונית עתיקה, ופאנבוי של מאיר שלו.)

אני לא יודעת אם יש לי הרבה מה להגיד על "שירו של אכילס". רק אומר שלמרות שידעתי את הסוף (-הסיפור של אכילס הרי ידוע.), קיוויתי שפטרוקלוס לא... שאכלס לא... שלא יקרה מה שקרה.
חוץ מהעלילה המסועפת שהייתה מחולקת נהדר, הייתה המון קיטשיות. לא מאשימה- כשמדברים על זוג כמו פטרוקלוס ואכילס, שאין הרבה זוגות כמוהם בספרות, חייבים לשים קיטש.
ביצוע נהדר לרעיון מופלא. לא הייתי יכולה לדמיין את העלילה הזאת בביצוע אחר.
ובקיצור- אחלה ספר.

הספר הזה מוצא חן בעיני. שפת התרגום עדינה ועתיקה, וניתן גם לומר כי עגומה מעט. אף על פי שהספר תורגם לפני כשנה, השפה בו לא פשוטה לאלה שלא נוהגים לקרוא ספרים. הכריכה מאוד מושכת לדעתי. העלילה גם תורמת לעגמה שהרגשתי במהלך הקריאה, אך אני לא חושב שהספר נחשב לעצוב, אלא יותר מתאר סיבות מעשיות למעשים שבוצעו במהלכו. אני אהבתי.