ביקורת ספרותית על שירו של אכילס מאת מדלין מילר
ספר טוב

---

עוד חלוקה אפשרית של ספרי העולם היא לפי התאמתם לרוח הזמן: ספרים שאיחרו את זמנם, ספרים שהגיעו בדיוק בזמנם וספרים שהקדימו את זמנם. אבל בשנים האחרונות הולכת ומתהווה קבוצה חדשה שפעם היא הייתה אנקדוטיאלית ועכשיו היא כבר עומדת בזכות עצמה: ספרים שהקדימו את זמנם אבל כשזמנם הגיע צפו מחדש. כזה הוא הספר המצוין "שירו של אכילס". הוא יצא ב-2011 וכבר אז זכה להצלחה בזכות עצמו, אבל בשנה-שנתיים האחרונות הוא זוכה לפופולריות עולמית שעשויה לעורר פליאה. מה פתאום ספר מלפני עשר שנים פתאום נכנס לטבלאות רבי המכר? התשובה היא הרשתות החברתיות. בשנים האחרונות בני דור ה-Z (וגם ה-Y, לא מעט) בנו קהילות שוקקות של בלוגרי ספרות שמצלמים יפה את ספריהם המצטלמים יפה ומעודדים את קריאתם ובעיקר את רכישתם של התגליות החדשות וחדשות-ישנות.

אבל המקרה של "שירו של אכילס" קצת יותר מעניין מזה. הפופולריות החדשה שלו לא צמחה בבלוגים ספרותיים "סתם" אלא בתת הז'אנר הפורח שלהם, עמודי הספרות הגאה לנוער. מדובר בעמודים חיים מאוד, פעילים מאוד, ויפים מאוד, בהם מככבים בעיקר ספרים אמריקאיים בעלי כריכות משגעות העוסקים בחייהם של בני נוער המשתייכים לכל הקשת הלהטבפא"קית ולעיתים קרובות ישנן גם סוגיות של שיוך אתני, גזענות, בריונות, התעללות ומחלות נפש. מאחר שכבר נכוויתי על ידי סדרת קומיקסים שאותה קהילה גמרה עליה את ההלל למדתי לא ללכת שולל בקלות אחרי הבאזז, ולכן כש-"שירו של אכילס" החל לצוץ באלפי סטורי ופוסטים לא מיהרתי לבדוק אותו וייתכן שלא הייתי קורא אותו אלמלא K. לא הייתה ממליצה לי עליו.

הספר – להפתעתי הרבה – מתרחש ביוון העתיקה של הומרוס ומספר את סיפור אהבתם של אכילס, הגיבור המהולל, ופטרוקלוס, העדין והמופנם המשמש לנו מספר, מאז היותם בני נוער ואל תוך מלחמת טרויה העקובה מדם. מיותר לציין שכבוגר מערכת החינוך הישראלית בפריפריה, בגיל שלושים אני עדיין לא יודע כלום על המיתולוגיה היוונית ולכן לא רק שלא הכרתי את הזוג אלא גם לא הכרתי את סופם הטרגי. שניהם מתים בסוף, כמובן. רק לנו הבורים המידע הזה עשוי להיחשב כספוילר. אבל דווקא בגלל שהגיבורים חיים ביוון העתיקה, בה פועלים עדיין האלים, הסוף הטרגי ידוע גם לגיבורים עצמם ומוסיף לספר עניין מסוג חדש – איך מתנהלת מערכת יחסים שהסוף שלה ידוע מראש? הדטרמיניזם הזה מטופל יפה אצל מילר שמצליחה להדגים איך ידיעת הסוף דווקא טוענת את העלילה במתח ומסתורין.

בכלל, מילר עושה עבודה נהדרת. אצלנו בארץ, בגלל שנות השלטון של עוז ויהושע וגרוסמן, טועים לחשוב שכתיבה טובה היא עניין של שפה, של פלפול העברית, של דיוק הדימוי, של הסתרת האלגוריה, של רצינות תהומית. אבל ככל שאני קורא ספרים ככה אני יותר בטוח שכתיבה טובה נמדדת בשימור ערנותו ועניינו של הקורא. בימנו הממוסכים ספרות טובה, לדעתי, צריכה קודם כל לבדר את הקורא. בידור זאת אולי לא מילה טובה, מיד מעלה בדמיון מופע סטנדאפ. בידור מבחינתי הוא השכחת הצרות. ספר טוב משתלט עלייך ואתה שוקע בו. את "שירו של אכילס" התקשיתי להפסיק לקרוא. כמובן שהעניין שלי הוא גם בגלל אהדתי לסיפורי התבגרות, לרומנים גאים, ליווניות קלאסית וכן הלאה, אבל הכתיבה – שאיננה חפה מפגמים ובהחלט ניכרת בה מידה של ספרות אמריקאית מסחרית – שומרת כמעט לכל אורכה על אותה נימה עגמומית ומכשפת.

ומילר מצטיינת בעוד עניין: תיאור יחסים בין גברים. זה לא עניין של מה בכך, בייחוד לא כשהכותב היא כותבת. במשך שנים גברים הומואים כתבו את בני דמותם באותו אופן מדכא ועלוב – אבל זה היה הגיוני כי במשך שנים אלו היו פנים הדברים. ככל שמצבם של הגייז משתפר במרחב הציבורי כך הוא משתפר במרחב הספרותי. אבל לנשים – כך שמתי לב – עדיין אין לרוב ראייה מציאותית של גייז. בקומיקס "עוצר נשימה" הם מתוארים באופן ווקי להחריד כחמודים מאוד וכמובן מתמודדי נפש. ברומן המהולל-משום-מה "חיים קטנים" מצטיירת אותה דמות ישנה ומאוסה של גיי קורבן אונס שאלוהים דן לחיי סבל. ב-"שירו של אכילס" אומנם לא חסרו בעיות מהבחינה הזאת (לא פעם בלטו נקודות מבט מודרניות מאוד, עם רגעים של הומופוביה ביריונית, של הורות גאה, וכו') אבל לרוב האהבה הרגישה כנה מאוד והפגמים של הדמויות נשארו הפגמים של הדמויות, בלי קריקטוריות וסטיגמות מכלילות.

בעניין הזה, לא אחת תהיתי מאיפה הגיעה ההצלחה המחודשת. כן, מדובר ברומן היסטורי מוצלח שנכתב ידענות אין קץ על ידי מרצה ליוונית עתיקה. כן, יש רומן טינאייג'רי בין שני בנים. כן, הבנים הפוכים זה לזה – והפכים מוכרים, כידוע. אבל כל אלה עשויים להסביר הצלחה של כל ספר חדש שהוא, ולא די בהם כדי להסביר את הבאזז בקהילות ספרות הנוער הגאה. עם סיום הקריאה אני חושב שזיהיתי את שתי הסיבות העיקריות.

הראשונה מביניהן היא ההומוארוטיקה היוונית. העניין הוא שסיפור אהבה גאה ביוון העתיקה איננו סתם אקזוטי ומרהיב אלא מתאים בול לתרבות הגאה. בספרו "העירום הגברי" (il nudo maschile) לאונרדו יופרידה מראה כיצד יוון העתיקה הייתה נוכחת בצילום ההומוארוטי מתחילתו ועד ימנו. הברון הגרמני וילהלם פון גלודן, למשל, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה צילם נערים סיצילאניים, לעיתים עטורי כתר של עלי דפנה, על רקעים פסטורלים שהזכירו את יוון העתיקה. יופרידה טוען שהסיבה הייתה, בין היתר, גם השאיפה לחזור לעולם בו ההומוסקסואליות איננה טאבו. בחלוף מאה שנים ההומוארוטיקה של יוון הקלאסית עדיין נוכחת בצילומי אופנה, ודוגמה אחת היא הקמפיין של הבושם ארוס לגבר של ורסאצ'ה. יותר מזה, אידיאל היופי של יוון העתיקה ממשיך להיות זה השולט והפופולרי ביותר גם בימנו והדבר ניכר גם בספר: פטרוקלס מתואר כיצור כעור ושברירי שנמשך אחרי יופיו וגבריותו של אכילס, הבנוי לתלפיות.

הסיבה השנייה, לדעתי, להצלחה המחודשת היא הרעב למודלים חדשים לאהבה גאה. כבר אמרתי שעד עכשיו הרוב הגדול של הגייז בספרות היו גברים ארורים, מכורים למין או לסבל, גלמודים או בוהמיינים, חולים בנפשם או בגופם או קורבנות להתעללות. בספרות הגאה לנוער, לעומת זאת, עולים לגדולה ספרים שמראים את גיבוריהם הגאים כנערים עתירי מעלות (או סתם נורמליים, לפעמים) שנקלעים לסיפורי אהבה גדולים מהחיים ולמערכות יחסים בריאות בדרך כלל. על רקע זה ברור מדוע סיפור אהבה כמו זה המוצג פה – מיתי, נצחי, נקי ממחלות ומסטיגמות, וכל הצרות שבו הן צרות גבריות למהדרין – זכה לכזאת היענות. אני, אגב, מברך על זה. באמת שחסרים (או לפחות היו חסרים, עד לא מזמן) מודלים כה מרשימים לאהבה גברית.

בשלב הזה אני מפחד שהרחקתי מהספר הראוי הזה קוראים שלא מעוניינים בקריאת ספרות נוער גאה. זה סיכון שלקחתי אבל סלידה מהסוג הזה – הלגיטימית מאוד, אני גם סולד מספרים על אימהות, למשל – תרחיק אנשים מספר טוב. חבל. על הסיום עצמו, אגב, אני נמנע מלהגיב כדי לא להרוס, אבל אציין רק שלמרות שאני סולד מספרים על אימהות עם סוף הספר גיליתי שלמרות הכל שוב קראתי ספר על אימהות בלי להתכוון – ונהניתי. ולכן, לסטרייטים שמפחדים מספרות גאה אני ממליץ דווקא להניח לתגיות ולבוא. באופן פרדוקסלי דווקא הספר הזה, שהפופולריות שלו חייבת הרבה לתרבות הקטלוגים של העידן שלנו, מוכיח איך ספר טוב באמת הוא בלתי ניתן לקטלוג וכל אחד עשוי למצוא בו אוצרות קטנים ומפתיעים שלא נאמרה עליהם ולו מילה, לא בסטורי ולא בכריכה האחורית.

» ביקורות נוספות של zooey glass
» ביקורות נוספות על שירו של אכילס