" אחד הספרים המשעממים והמאכזבים שקראתי"
והסיבה לכך, היא שיש מעבר חד בין הנושאים, קריאה לא קולחת והספר נמרח ונמרח בלי מסר ברור, כמו כן, כאשר דיברה על האגיפטולוגיה ואתרי קבורה במצרים, הפרקים הללו היו מעט קשים להבנה וזה גרם לעלילה ללכת לאיבוד.
מדובר בסופרת כה מוכשרת ומעניינת, אך הספר הזה הוא ההפך הגמור לסגנון הייחודי שלה.

אני כותב ביקורת זאת בכעס מסוים. כי בספרות מתפתחת סוגה (ג'אנר) חדשה שניתן לקרוא לה "ספרות מחנכת" או " ספרות "תראו איך אני יודע/ת דברים שאתם לא יודעים!!!".
זהו הספר השני שבו הסופר נכנס ל "פרדס" ויוצא אחר. הוא לוקח נושא כבד מאוד כמו פילוסופיה במקרה הקודם, אינו מטמיע אותו ומורח עמודים בלי קשר לעלילה.
במקרה שלנו , גברת פיקו למדה את תולדות מצרים הפרעונית, ההיסטוריה של גילויי הקברים במצרים התיכונה, כמו .. לא תאמינו .. את תורת הקוונטים.
איני פוסל למידה כזאת אצל סופר, אדרבא ואדרבא. אם הסופר היה מטמיע זאת במוחו ובעיקר בנפשו, וחוזר להיות סופר שמספר לנו עלילה שבדרך אגב נשענת על נושא כבד אחד, לא שניים.
התוצאה בספר זה היא נחמדה בחלקה, הספר מלא ציורי הירוגליפים.
הקריאה בספר, היא כמו מה שקורה לצפרדע שהוכנסה לסיר שמתחמם לאט. בהתחלה זה נחמד לראות חצי עמוד כתב הירוגליפים כשהסופרת מדגישה כי הכתב פונה לכיוון מסוים בארון וזה סימן ל.. פילגש מול הפרשנות כי מדובר בבתו של המלך. ואני הקורא תקוע בבעיה לאיזה קו בדיוק הכוונה. אבל אם מדובר בעמודים רבים, זה הופך לחוסר טעם.
זה עוד כלום מול העיקרון הקוונטי של התאבכות ופיצול, (אתם רואים , גם אני יודע לקשקש בקומקום), שבו אם אתם רואים מת, הרי ביקומים אחרים.. הוא/היא מחכים לכם.(כדאי להיזהר!!).
המוטיב הבסיסי של הסיפור הוא נפלא.
כמו במיתולוגיה היוונית שיש תאומים עם תכונות הפוכות, כמו : פרומתאוס (הרואה קדימה), ואחיו אפימתאוס(הרואה בדיעבד), קיים הצמד אוזיריס - נות, במיתולוגיה המצרית. אוזיריס , אלת השמש מלאה שמחת חיים ותכונות טובות מתחברת בלילה לגופה של נות עם תכונותיה המרושעות וצוברת אנרגיה ליום המחרת.
הדואליות הזאת מצויה גם בנו, בני האדם. יש לנו חיים גלויים וחיים סמויים.
דואליות הזאת היא חלק מחייה של דון עם וייאט במצריים בחפירות בעמק המלכים במצריים, מול החיים עם בראיין בעלה הרשמי ומרט בתה המתבגרת.
את הסיבוכים נתן להשלים במקצוע שבו היא בוחרת לעסוק "דולה למוות". לא התבלבלתם דולה היא תומכת לידה וכאן מדובר בתומכת בתהליך הגסיסה של האדם. אחת הבעיות הקשות במקצוע היא .. איזה תעריף לנקוב, אם זה סכום קבוע כי המוות קרוב, או לחייב לפי הוצאות ושעות עבודה במקרים של גסיסה מתמשכת.
אין ספק, המוות יכול לעשות ייסוריי מוות ל "דולת מוות".
ואסיים בהקבלה נפלאה שמצאתי בספר: "אני נזכרת עכשיו שכשמרט הייתה קטנה היה לה משחק: משטח ממוסגר של חלקיקי מתכת שאפשר להזיז באמצעות עיפרון מגנטי. אחרי שציירה את מה שרצתה, היא יכלה למשוך ידית וכל החלקיקים היו צונחים לתחתית המשטח ומשאירים לוח נקי. אבל אחרי כמה חודשי שימוש, נותרו צללים שחורים מעורפלים שנשארו מציורים קודמים... גם כשהיא ציירה מעליהם, המשכתי לראות את רוחות הרפאים של דמיונה."
ואולי זו הדיכוטומיה של חיינו.