כריס ואמילי נולדו באותו זמן. הוריהם הם שכנים שביניהם ידידות עמוקה. רק טבעי שהילדים יהפכו לנשמות תאומות בילדותם והחל מגיל 13 תפרח ביניהם אהבת אמת.
כריס הוא אלוף בי הספר בשחיית פרפר ותלמיד מחונן. אמילי בעלת כשרון יוצא דופן בציור וגם היא תלמידה מצטיינת. ואז כששניהם עומדים לסיים את התיכון ולעבור לקול'ג
- אמילי אף נרשמת לסורבון -, נמצא כריס פצוע, ואמילי פצואה קשה כשכדור אקדח עובר מנקב את ראשה, ומתה זמן קצר אחר כך בבית החולים.
כך פותחת ג'ודי פיקו את ספרה ע"י הטלת פצצה שהופכת לסגה משפטית ( גם זה כהרגלה של ג'ודי פיקו ).
את הספרים של ג'ודי פיקו החלטתי להפסיק לקרוא אחרי הספר השלישי, כשהבנתי שהיא סופרת סדרתית - אולי זה עושה הרבה כסף - וגם לכל הספרים תפנית דומה מאד.
פשוט מצאתי את הספר בספריה הקהילתית בעוד השרון, והחלטתי לתת עוד צ'אנס.
למרות כל ההסתייגויות,לא התאכזבתי, איכות הכתיבה מעולה, והסיום כמקובל אצל הסופרת מרגש מאד ( אם כי נראה לי שלא דומה למה שקורה בבית משפט פלילי במציאות).
בגלל שנהניתי באמת נתתי את הציון 5.

החיים בתקופתנו מזמנים לנו שלל דילמות מוסריות. זה האזור בו ג'ודי פיקו כורה את העלילות לספריה. הספר הזה היה השני שתורגם לעברית מספריה, השני שלה שקראתי וגם האחרון. ולא בגלל שהנושא אינו מעניין, או שכתיבתה רעה.

הספר שיצא לאור בארה"ב ב 1998 עוסק במיגוון נושאים: אנשי הפרברים, גיל ההתבגרות, אהבה, יחסי הורים - ילדים, התאבדויות בין מתבגרים וגם מעט התעללות מינית בילדים.

הסופרת מנסה "לתפוס מרובה" ולעסוק בכל הנושאים, התוצאה - שטחית ולא מאפשרת הזדהות עם הדמויות: אישיות המשתתפים בדרמה סטיריאוטיפית: אב אחד הוא וטרינר יהודי ואדם חם, אב שני הוא רופא עיניים תוצר של החברה הבוסטונית האריסטוקראטית וכמובן קר. אם אחת היא עכברית, אפרורית, (ספרנית!) וגם צדקנית. אם אחרת היא חמה וסוערת ומוכנה להקריב עצמה לטובת בנה. גם דמויות הגיבורים שטוחות והתקשיתי להבין את מניעיהם.

ואתם ודאי שואלים - על מה נזעקתי? ספרים רבים חוטאים בשטחיות, בבניית דמויות לא משכנעת, בכתיבה פופולרית. מה שהפריע לי היתה ההרגשה, שהסופרת בוחרת את הנושאים לפי מידת הצהבהבות והמשיכה של קוראים אליהם, וזה לא שונה מהמניפולציות שעושה עיתונות צהובה, וגם עמוק כמוה.

ספר טוב!
כמה רחוק אפשר ללכת למען האהבה שלך?
איך אפשדר לפגוע בבן אדם היקר לך מכל??? ואיך אמורים להתמודד עם זה אחר כך???
ת'אמת הסיפור מזעזע, כואב, מרגש, וגם מפתיע. אי אפשר לקרוא אותו ולהשאר אדישים.
קצת התאכזבתי שהוא לא התעורר מאיזה חלום או משהו וכל זה לא קרה.
אני מאוד אוהבת את הכתיבה של ג'ודי פיקו, למרות שלפעמים מרגיש לי שזה קצת נמרח.
בשורה התחתונה אני מאוד ממליצה לקרוא את הספר הזה.
לא תצטערו!

ג'ודי פיקו מעלה בספריה דילמות מוסריות וחברתיות שונות. בספר זה על רקע טרגדיה רומנטית מוצאים עצמם בני משפחת הארט בסיטואציה בה מואשם בנם ברצח. הסיפור זורם ומעניין לקריאה. עם זאת, בקריאה של ספר עם סיטואציה מקבילה פחות או יותר, -"להגן על ג'ייקוב" נהנתי יותר בגלל שהדילמות והחידוד של הסיטואציה היה טוב וחריף יותר כמו גם הסוף. אולי דווקא סגנון הכתיבה בספר זה זורם יותר. תהנו!

זה ספר ראשון שאני קוראת של הסופרת
מאוד מרתק
אהבה יכולה להיות אכזרית שזה על בסיס
דביק במיוחד בגיל העשרה
ספר מומלץ ;-)

בשנה האחרונה יצא לי לראות די הרבה פרקים של csi miami. הסדרה, שבעברית שמה "זירת הפשע", עוקבת אחרי צוות חוקרים מבריקים ופוטוגניים במיוחד, כשהם פותרים מקרי רצח ותעלומות שונות, בדרך כלל תוך שילוב עבודת שטח ובדיקות מעבדה. את הצוות מוביל החוקר הוראשיו קיין, ג'ינג'י חכם, שלעולם לא תתפסו בלי משקפי שמש או תסריטאי צמוד. אלא שבשונה ממשקפי השמש המלבניים שלעולם לא יוצאים מהאופנה, את התסריטאי לא תראו על המסך. אתם תרגישו בו. איך? כל סצנה של הוראשיו, כמעט, מסתיימת במשפט מחץ קטלני.

אף על פי שהיא לא חוקרת משטרה, גם ג'ודי פיקו חובבת משפטי מחץ. כל דמות בספר פוצחת לפחות פעם אחת בנאום מרגש ומלא תובנות מהחיים, או מסיימת פסקה בדרמטיות. שני הדברים מתוסרטים ולא אמינים. אם רצית להיות תסריטאית, ג'ודי, אני ממליצה לך להצטרף לצוות הכותבים של csi, אבל בספרים אני מעדיפה אנשים שלא מושלמים, רצוי שגם מדברים כמו אנשים.

יש לנו כאן עלילת ג'ודי פיקו קלאסית ומעניינת, מרגשת וסוחפת. מספר לספר אני יותר משתכנעת שלהיות עורך דין זה מקצוע מעולה, כי לפחות פעם בספר הם נושאים מונולוג בפני חבר המושבעים שלא היה מבייש פוליטיקאי דמגוג במיוחד או שחקן הוליוודי בשיא תפארתו. עורכי הדין של פיקו גם מאוד מניפולטיביים. אבל אני לא יודעת איך זה להיות עורך דין במציאות.

בסך הכל, הספר הזה מאוד ריגש אותי, אבל הוא נוסחתי מדי, מתוסרט מדי ולוקה בקיטשיות יתר. אני ממליצה לקרוא אותו בתור ספר היכרות עם פיקו, אני חושבת שהוא קרוב יותר לכולנו מאשר "שומרת אחותי" וגם נוח יותר לקריאה. תיהנו.

גמרתי עכשיו לקרוא את הספר. הוא רע מאוד מבחינת המסר שהוא מעביר. כל מי שיודע על מישהו שהוא אובדני חייב לדאוג שיטפלו בו. ובשום אופן לא להגרר כביכול לעזור לו לעשות את זה בגלל שהוא אוהב אותו. כמו שמסופר בעלילה.
אני אוהבת לקרוא את גודי פיקו ואני חייבת לומר שהייתי המומה ממש מהמסר השלילי של הספר.

לדעתי הסיפור היה משעממם,בקטעים מסויימים לא אמין ומנסה לסחוט דמעות.
ג'ודי פיקו ניסתה ליכתוב ולהכניס כ"כ הרבה נושאים לתוך הסיפור,כפי שכבר כמה ביקורות ציינו,עד שהסיפור שלה נהפך ללא אחיד וגרם לי לא לחבב או לדאוג לדמויות שבסיפור.

זהירות עלול להכיל ספויילרים

אמילי הייתה הדמות הכי לא אהובה עליי בסיפור.בעיניי היא פשוט אנוכית.
נכון,ההתעללות ההיא שהאיש המוזר בסיפור שיבש לה אולי את צורת החשיבה שלה בנוגע לכל מיניי דברים,אבל אני לא הבנתי למה היא לא סיפרה לכריס על זה.אולי היא פחדה שיאשימו אותה במה שקרה לה.בעייני ג'ודי פיקו לא הצליחה כ"כ להעביר את המניעים של אמילי כ"כ טוב,אלא בצורה דיי שיטחית.היא לפחות הייתה צריכה,לדעתי,להשאיר מכתב שיהיה כתוב בו למה היא הרגה את עצמה ולא להשאיר את קרוביה בבילבול מוחלט.
אבל שיא האנוכיות שלה(אמילי)היה כשהיא ביקשה מכריס להרוג אותה! כשהיא ביקשה ממנו לעשות את זה,היא העבירה בי תחושת סלידה עמוקה יותר כלפיי אמילי.זה הוכיח לי שפשוט לא היה לה אכפת לה מכריס.יכול להיות והיא לא חשבה על זה עד הסוף,אבל זה פשוט לא מצדיק את הבקשה שלה.חוץ מזה שלהרוג את אמילי מסכן את כריס בכך שהוא ישלח לכלא וייהרוס לו את העתיד,זה גם לא מוסרי,לא חברי מצידה ואפילו אגואיסטי.

כריס היה בסדר.חיבבתי אותו,אבל הקטעים שהוא לוחץ טיפה על אמילי לעשות איתו סקס ממש עיצבנו,וכשהוא בסוף מחליט להרוג את אמילי רק כי היא ביקשה.אני חשבתי שכריס היה צריך לספר להורים של אמילי שיש לה נטיות אובדניות ואז היה אפשר לטפל בזה.מי יודע,אולי היא גם בסוף הייתה מספרת להורים שלה ולכריס מה שקרה לה.
אבל הוא היה דמות נחמדה יותר מאמילי.

ההורים של כריס ושל אמילי היו חד מימדים,ולא כ"כ מעניינים.

אני אישית פחות ממליצה על הספר,מפני שהוא מציג דמויות שטוחות עם מניעים שטוחים(או שצורת ההגשה של המניעים היא שהופכת את מניעיי הדמויות לכ"כ שטוחים) וסוף לא כ"כ אמין.

"הוא כיסה את גופה בגופו , וכשכרכה סביבו את זרועותיה, יכלה לדמיין אותו בכל גלגוליו: בגיל חמש, עדיין בלונדיני; בגיל אחת עשרה, צומח; בגיל שלוש עשרה , בעל ידי גבר. הירח התגלגל בשמי הלילה, מלוכסן עיניים, והיא שאפה לקרבה את ריח עורו. "אני אוהבת אותך," אמרה.
הוא נשק לה בעדינות כה רבה, עד כי חשבה שדמיינה זאת. אחר כך נרתעה מעט אחורה להתבונן בעיניו. ואז נשמעה יריה."
------------------------------------------------------
זהו ספר מקסים, מרתק. קראתי אותו בעקבות הספר שומרת אחותי, ולא התאכזבתי. הוא מצוין בדיוק כמוהו. אמנם , לדעתי הספר הזה היה יותר קשה, משום שדיבר בין השאר על התאבדות בקרב בני נוער. כבת נוער, היה לי קשה לקרוא על מקרה כזה. הרי כל כמה זמן, אנו שומעים על נער או נערה שהתאבדו. לא פעם עלתה בראשנו המחשבה : "למה הם עשו זאת?" , לעיתים אנו אף חושבים שהיינו יכולים לשכנע אותם לא להתאבד. פעם ראשונה שהבנתי מה באמת עבר על הדמות (אמילי) שברצונה להתאבד. אמנם לא התחברתי אליה או חיבבתי אותה, אבל הבנתי מדוע היא רצתה למות (עדיין, אני חייבת לציין שחשבתי שהיא אנוכית, לא אהבתי אותה במיוחד).
למרות שלספר כמה פגמים בולטים כמו העובדה שהמחברת הציפה אותנו בקצת יותר מידי בעיות פסיכולוגיות, השאירה די הרבה קצוות לא סגורים, נתנה סוף לא ראליסטי כדי לרצות את הקוראים (אבל מכיוון שהיא ריצתה אותי, כי מאוד אהבתי את כריס ולא רציתי שהוא יכנס למאסר עולם, די התעלמתי מהאי אמינות) והאפילוג המיותר לגמרי שלא הבנתי חצי ממנו, הספר חזק מאוד ומומלץ בהחלט.