ביקורת ספרותית על ללמוד לדבר עם צמחים מאת מרתה אוריאולס
ספר מעולה

---

כבר עברו מספר ימים מאז שסיימתי לקרוא את הספר הכל כך יפה הזה, ומשהו בי מתקשה לשחרר אותו. ואם תשאלו למה, אגיד לכם שזה הקסם הזה האינטימי שנוצר בין הכותב לקורא. מכירים?

אז כזה!

כשפאולה, רופאת ילודים במחלקת טיפול נמרץ בבית חולים בברצלונה, פוגשת את בן זוגה לחיים-מאורו, בעל הוצאה לאור, במסעדה על חוף הים לארוחת צהריים, היא לא יודעת שאחרי הארוחה הזו חייה יתהפכו על פיהם.

באותו היום איבדה פאולה את מאורו פעמיים. פעם אחת לטובת אישה אחרת, ופעם השנייה, לטובת המוות.
האֵבֶל הוא כפול. האֵבֶל על הפרידה הכפויה, והאֵבֶל על המוות, ועל הסופיות שבדבר.

אבל אם המוות הוא סופי ומוחלט, הכאב לא. הוא, יש לו מחזורי חיים משלו שאינם מתכלים, והם מתעוררים ונעים בגוף ובמחשבה שוב ושוב.
וזו התמודדות בכמה חזיתות. זה להרים את האגו הפצוע שחטף מכה רצינית מהבגידה, ומצד שני זה לקום ולנסות להתהלך מבין הריסות החורבן שהביא המוות.
והכי גרוע- אין עם מי להתעמת, עם מי לריב, במי להטיח האשמות. זה להישאר עם כל המשא הזה בינך לבין עצמך, ולנסות איכשהו לנתב את עצמך מבין כל תהומות הצער, העצב, הכעס, ואולי ברגעים מסוימים גם שנאה.

"השנאה והאהבה נאספות לעיתים בתוך גוש בודד אחד, כמו טיפות של כספית, ומתוך הסגסוגת הזאת צומח רגש מכביד ורעיל ולמרבה ההפתעה גם כזה שכמהים אליו." (עמ' 54)

בכתיבה יפה ונקיה, וכזו שלא נופלת אל תוך קלישאות, מספרת מרתה אוריאולס סיפור על התמודדות עם בגידה, התמודדות עם אבל, וההתמודדות של האיסוף העצמי וההישארות במגרש החיים, למרות הכל.

ולא,
על אף הנושא, הכתיבה היא לא כזו שהולמת בקורא בתועפות של צער ורגשנות מאולצים, אבל היא כן כזו שעוטפת את הקורא עם כל מילה ומילה, וזה המקום להודות על עבודת התרגום המדויקת שנתנה לי להרגיש את הכוונה של כל מילה, וכל משפט.

בכריכה האחורית רשומה אזהרה: "הספר שבידך יעטוף אותך וילכוד אותך לאט ובעדינות." וזה בדיוק מה שקרה. הסיפור, והדמויות, לכדו אותי, ואני אפילו לא חיפשתי להשתחרר.
הסיפור דורש קריאה איטית, אבל הוא חודר ויודע לגעת יופי ברגש.


נפלא ומומלץ מאוד.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על ללמוד לדבר עם צמחים