ביקורת ספרותית על חול טובעני - ספריה לעם #744 מאת סטיב טולץ
ספר לא משהו

---

****




"שבריר" היה גאוני. הוא היה מופרע במובן הכי טוב של המילה. כשקראתי אותו לפני תשע שנים אני זוכר שהרגשתי שאף פעם לא קראתי משהו דומה לזה. מנוע שיוצר דימוי מקורי אחרי דימוי מקורי, ששומט את הקרקע מתחת לאינספור מחשבות שכבר היו נטועות לבטח באדמת המובן מאליו.

מאז שראיתי איפשהו שיצא לסטיב טולץ ספר חדש, סימנתי אותו בידיעה שזה משהו ששווה לקרוא. אם רק הוא יהיה דומה אפילו בקצת ל"שבריר", חשבתי, שיחקתי אותה.

אז "חול טובעני" דומה בהרבה יותר מקצת ל"שבריר", והיה אמור להיות בדיוק הבינגו שחיפשתי לחופשה החלקית במקדוניה, אבל מה שהוא הצליח לעשות בחמישים או מאה העמודים הראשונים חוץ מלעורר אצלי כמה חיוכים וכמה פיהוקים, זה בעיקר לעלות לי על העצבים. סיפור בלתי אפשרי שתלוי כמעט לחלוטין על כתפיו הצרות של אחד, אלדו בנג'מין, "איוב מודרני", כאמור, שהוא מין המצאה ספרותית קלושה, תירוץ להעמיס עליו את כל הדאחקות, ההברקות והתמיהות שנפלו בעריכה של הספר הקודם או שנולדו מאז שההוא יצא לאור. זה מרגיש כאילו הקורא נחטף על ידי סטנדאפיסט שלא עלה על במה כבר תשע שנים ועכשיו אותו קורא עקוד לכיסא במרתף של הקומדי קלאב, וצורחים עליו במגאפון (סליחה) את כל החומרים החדשים והישנים לבדוק מה עובד. ואם לא עובד, מילא. ייתכן שחלק מהרעיונות ממש טובים, אבל אלוהים, כמה אפשר לחייך, לגחך, להתרשם מהתעוזה? גם אם טולץ מנסה להניח פה ושם גם איזה סיפור ברקע, שחלקו אפילו קצת עגום או מתיימר לעורר מחשבה, בלתי אפשרי לתת עליו את הדעת כי אם רק תיכנס לשם, מיד יישפך על ראשך עוד דלי של קונפטי מטורלל, חצוצרת ליצנים תיתחב אל תוך האוזן, ומגרפה שתגיע מתוך האפלה תדגדג אותך בעל כרחך תחת בתי השחי.

מתישהו הבנתי - אם לא הבנתם - שאני לא כל כך נהנה. הפסקתי את החגיגה, למרות שכל כך הייתי זקוק לספר לקרוא, ואני לא מרגיש שהפסדתי משהו. מי שלא קרא את "שבריר", אולי ימצא כאן יצירה פרועה ומרתקת. מי שכן... וואלה, אולי גם הוא. בשבילי זה היה יותר מדי.

****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על חול טובעני - ספריה לעם #744