מרוב שהספר הזה היה מהנה, קראתי אותו לאט לאט, נהנה מהדרך ולא ממהר להגיע לתוצאה. וזה די מפתיע, כי הדירוג היחיד שלו באתר הוא של כוכב אחד, הביקורות ברחבי האינטרנט פושרות עד קוטלות ברובן, ורומן הביכורים של <mark>סטיב טולץ</mark>, 'שבריר', לא זכור לי לטובה במיוחד (אם כי יש לציין שקראתי אותו מוקדם מדי לדעתי ושאולי עשיתי טעות בתזמון).

סיבה נוספת לכך שלא מיהרתי עם הקריאה, היא שהבנתי שגם אם פתאום אמות באמצע הקריאה,

מה אני יודעת על אוסטרליה? לא הרבה. מדינת פדרציה על אי גדול או יבשת קטנה בחצי הכדור הדרומי, מקום שבעברו היה מושבת אסירים בריטית ובגלל זה מדברים בו סוג של אנגלית, האנשים בה (כלומר הלבנים שביניהם) נוטים להיות מאוד מאוד גבוהים, על אף שאבותיהם הפושעים האנגלים היו נמוכים וצנומים למדי. מה עוד? יש בה ילידים אבוריג'יניים ומגוון חיות כיס כמו קנגורו אבל לא רק. מה אני לא יודעת על אוסטרליה? אני לא יודעת אם אי

****




"שבריר" היה גאוני. הוא היה מופרע במובן הכי טוב של המילה. כשקראתי אותו לפני תשע שנים אני זוכר שהרגשתי שאף פעם לא קראתי משהו דומה לזה. מנוע שיוצר דימוי מקורי אחרי דימוי מקורי, ששומט את הקרקע מתחת לאינספור מחשבות שכבר היו נטועות לבטח באדמת המובן מאליו.

מאז שראיתי איפשהו שיצא ל<mark>סטיב טולץ</mark> ספר חדש, סימנתי אותו בידיעה שזה משהו ששווה לקרוא. אם רק הוא יהיה דומה אפילו בקצת ל"שבריר", חשבתי,

איך אפשר להתחיל לכתוב ביקורת לספר שגם אהבת וגם לא אהבת בעת ובעונה אחת? איך אפשר בכלל לקרוא ספר שלעתים מצחיק, מרגש ומרתק, אך לעתים גורם לאדישות, שעמום וריקנות? "שבריר" של <mark>סטיב טולץ</mark> גרם לי להרגיש את כל אלו בזמן הקריאה.
יכול להיות שמדובר בנוסחה מהפכנית משהו של סופר שמצליח לרתק קוראים רבים כל-כך לצלול עמו למסע שהוא החיים עצמם- לעתים מהנים ולעתים מדכאים.. אולי.. ואולי, מדובר בספר בינוני שמציג יכולת ח

הספר הכי מערער שיש. <mark>סטיב טולץ</mark> הוא גאון טראגי. משפטי מחץ מדויקים שעושים כואב בבטן, עלילה דיכאונית ודוקרת. הוא מביא את דמות האיוב לדרגה חדשה של סבל נפשי. ספר פולחן בעיני, אבל קשה לסווג אותו כסיפורת. הוא עמוס בדיאלוגים פילוסופים המורכבים ממשפטים עמוקים ומושחזים. אני מסתכל על הספר הזה ביראת כבוד, אך מתלבט עם זה ספר סיפורים.

אם הספר הזה היה מוגש כתבשיל לביקורת במסטר-שף, מה אייל שני היה אומר עליו? נראה לי שמשהו כמו (דמיינו את הקול הצרוד והטיית הראש): "התבשיל הזה הוא חמוץ, הוא מר, הוא מלוח. נח על מצע מתעתע של שוקולד קטיפתי, מנחם. התבשיל הזה הוא שקר ואמת, הוא לידה ומוות. הוא התנגשות של מרקמים-כל ביס שובר את השיניים ואז מפצה אותך במין נוזל בהיר ועוברי שמציף את חלל הפה...בלה...בלה...בלה..." ואז, כשאתה לא ממש בטוח לאן מוביל

ספר מעולה. דמותו של אלדו בנג'מין הלוזר המתוחכם מוצגת בכתיבה יוצאת מן הכלל. ספרו הקודם של <mark>סטיב טולץ</mark> "שבריר" המצוין גם כן, היה זה שסימן לי את טולץ כסופר מצוין ששווה לעשות את המאמץ ולקרוא אותו. דמותו של אלדו כפי שהיא מסופרת מפיו של חברו מהתיכון והשוטר דהיום ליאם, ואחר כך מפיו של אלדו עצמו - היא כל כך פרועה, לא דומה לשום דבר, יזם סדרתי של שטויות, מוקף בחברים תועלתניים - שוטר, רואה חשבון, עו"ד - כל מי

כמי שקורא לא מעט ספרים בג'אנרים שונים, אני שמח להודות בכך שמזמן לא יצא לי לקרוא ספר שנון כמו זה, בהתחלה מקווים שהוא לא יגמר כלכך מהר ובסוף הוא קצת נמרך אבל בגדול כייף שיש סופרים שלא רק שיודעים לגרום לקוראים שלהם להנאה רבה בקריאת ספריהם אלא גם ממש מבדרים בדרכי החשיבה שלהם (או של כמובן הדמויות אותן יצרו).

<mark>סטיב טולץ</mark>, שהוא בין השאר גם תסריטאי (כפי שנכתב אודותיו בקצרה בספר) גייס בשעת כתיבת ספר זה את

קראתי את 2 ספריו הקודמים של <mark>סטיב טולץ</mark> ןנהניתי. זה מה שגרם לי לקרוא גם את ספרו זה. הפעם נהניתי פחות - מדובר במשהו אחר לגמרי, אפילו הזוי ברמה מסוימת. חוויותיו של הפושע הזוטר אנגוס מוני שלאחר שנרצח הוא מגיע לעולם הבא ומתחיל "לחיות" שם. נפגש עם כל המתים האחרים ש"חיים" שם ומחליפים חוויות איך מתו וכו'.הוא מצטף להפגנה שהסיסמה שלה היא "תנו למתים לחיות.." הוא מתחיל לפתח רומן עם אשה שמתה ו"חיה" איתו שם. בשל