ביקורת ספרותית על מאז שהלכת מאת ליאת לוינהר
ספר בסדר

---

רוצות לשמוע בדיחה שחורה? שאל הבחור במטוס, בדרך ארצה.
הן לא רצו ממש אבל בכל זאת...
מה שרו במגדלי התאומים? רד אלינו אווירון.
מה שהוא לא ידע זה שהיושבות מולו הן ליאת שבעלה היה באותו יום בעבודתו במגדל הצפוני ואמא שלה.
היום בו השתנה הכל. העולם לא יחזור להיות כשהיה עבורה ועבור אלפים. גם לא עבור העיר ניו יורק. האבדן הבלתי ניתן לעיכול, איך יום אחד הכל נגמר וצריך לאסוף את השברים ואיכשהו להתחיל מחדש עם תינוקת בת פחות מחודשיים. יום ארור בספטמבר 2001 בו נהרגו כמעט 3000 איש כשמגדלי הענק קרסו בענני אבק ואש הגיהינום וריסקו חלק מהנשמה האמריקאית ותחושת הביטחון. איננו חסינים. אנשים מוכי הלם גודשים את הרחובות, תולים את תמונת יקירם ושמו ונאחזים בתקווה שאולי שרד.
ליאת מביאה את סיפורה האישי באומץ. חושפת את עצמה, את התחושות והקושי לקבל. איך תסביר לספיר הקטנה שאין לה אבא, אמא לא מתפקדת ואינה מסוגלת רגשית להכיל את הרכה הנולדת. איך מסתכלים על האסון במבט לאחור. איך בכלל ממשיכים כשהאב והבעל שי טמון באדמה בקושי בן שלושים- הגיל בו יישאר לנצח . הסביבה העוטפת שגם יכולה להיות חטטנית – נו, אולי צריך למצוא מישהו...את צעירה. גם בשביל הילדה. מתארת את השנים שיבואו בהן תדע גם שמחה. ספיר גדלה ויש לה שאלות לא קלות בצד תמימות של ילדה.
אודה, התחברתי פחות לסגנון הכתיבה שיש בו מרכיב ענייני ואולי טכני למדי, אם כי זהו ממואר ומטבע הדברים צריכים להיות פרטים כאלה ואחרים. תאריכים, קרובים וחברים, החזרה ארצה אחרי האסון. ההלוויה. השלושים. המבנה של פרקים קצרצרים הנוסכים תחושת סוג של יומן.
גם הרחוב בו נקנתה השמלה, נורות הפלורסנט וכסאות לא נוחים במפגש קבוצת תמיכה בהרצליה . ההליכה לטיפול בבניין זה וזה בכפר סבא. חמשת שלבי האבל של הפסיכולוגית קובלר-רוס והקורסים באוניברסיטה. התחושה היא של עובדות שחלקן סתמיות בצד החשיפה האמיתית והכואבת, המועקה, הצורך לחרוק שיניים ולהמשיך גם כשעמוק בפנים מרגישים הכי זיפת שאפשר כי החיים ממשיכים ולא מחכים לאיש.
מעין דואליות שחלקיה מתערבבים זה בזה ויוצרים מארג לא מושלם.
אהבתי את הסיום עם סגירת מעגל דרמטית.

» ביקורות נוספות של ראובן
» ביקורות נוספות על מאז שהלכת