• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מאז שהלכת

מאז שהלכת

מאת ליאת לוינהר

הביקורת של rea

תמונה של rea
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
מאז שהלכת

מאז שהלכת

מאת ליאת לוינהר

הביקורת של rea

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של rea
הוצאה לאור:שתים
שנת הוצאה:2022
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
dina
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 3 שנים

“"החוסר הזה תמיד נוכח. בכל יום טוב, בכל רגע מאושר. משבצת ריקה של אין ששום דבר לעולם לא יצליח למלא."”

3/3
ביקורות על מאז שהלכת
הבאה
אין ביקורת הבאה

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 3 שנים•1 דקות קריאה

ליאת לוינהר כותבת בספר זה על מותו של בעלה שי באסון התאומים ב2001 אחד עשר בספטמבר.
בימים שלאחר התמוטטות המגדלים יוצאת ליאת כל לילה לחפש את בעלה שי שגופתו עדיין לא נמצאה. לאחר שנמצאו שרידים של שי ונקבע מותו היא מתמודדת עם האובדן ומתארת לילות לבנים וימים מעורפלים והרגשה גרועה. לליאת ושי יש תינוקת ספיר אשר בגיל שישה שבועות מאבדת את אביה.
הספר הוא ממואר שובר לב המתאר את ייסוריה של אלמנה צעירה בת 28 שכל עולמה חרב עליה. ליאת חוזרת לארץ ומקבלת הרבה עזרה ממשפחתה ומחברים. הגעגועים לשי והכאב הגדול גורמים לה להבין ששום דבר לא מובן מאילו בחיים. היא מבינה שמעתה ואילך יש חיים לפני האובדן ויש חיים אחרי.
גם לאחר שהזמן עובר והשנים עוברות היא לא מוצאת מנוחה למרות שלכאורה היא חוזרת לחיים רגילים של שגרה ועבודה.
הספר מעורר הזדהות ומעביר בכתיבה צלולה ופשוטה את הטראומה של מוות אדם אהוב.
הסיפור האישי של ליאת הוא מרגש, אמתי ונוגע ללב ובהחלט כדי לקרוא אותו.
מומלץ.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של Mira
Mira
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של מלכה לוין
מלכה לוין
תמונה של תמי
תמי
תמונה של dina
dina
תמונה של דן סתיו
דן סתיו
18קוראים|גיל ממוצע61|50%נשים

על המבקר

תמונה של rea

rea

ותיק
חבר מזה 9 שנים
345 ביקורות•1 נבחרות•5,654 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•קובצי סיפורים - אנתולוגיות
תמונה של rea
rea
ותיק
חבר באתר מזה 9 שנים
ביקורות345
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל5,654
דירוג ממוצע4.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית185ספרות מתורגמת118קובצי סיפורים - אנתולוגיות8

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של rea

ברוקלין

ברוקלין

יעל בארי

סיימתי את "ברוקלין" של יעל בארי בערב אחד, ומאז אני חושב על כמה קל ללכת לאיבוד בתוך חיים שאתה בעצמך בחרת. הספר הזה זרק אותי בבת אחת לתוך החורף הניו-יורקי הכי בודד שיש. לא הבדידות הרומנטית הזו מסרטים הוליוודיים, אלא הבדידות המצמיתה, היומיומית, שחונקת אותך לאט בדירה קטנה מעבר לים כשהבנזוג שלך נמצא בכלל בישראל. מה שיפה פה זה שבארי לא צריכה דרמות ענק או פיצוצים. היא לוקחת שגרה פשוטה של לימודים, קור מקפיא וטיולים ברחוב, ומזקקת מהם תחושה חריפה של זרות. הניסיון הזה "להרגיש אמריקאית" אבל לחשוב ולכתוב בעברית, מייצר מתח פנימי מטורף שפשוט מהפנט לקרוא. זה לא ספר טיסה קליל. הוא אינטליגנטי, הוא חותך בבשר החי, ויש בו משהו קצת מטריד ומאיים שמרחף מעל כל עמוד, למרות שלא קורה שום אסון גלוי. אם אתם אוהבים נובלות קצרות, מדויקות פסיכולוגית, שמשאירות אתכם עם חומר למחשבה – רוצו לקרוא. קול ביכורים פשוט מעולה.

לפני חודש•
★★★★★
•rea
הָעוֹלָם אֵינֶנּוּ קוֹרֵא שִׁירִים

הָעוֹלָם אֵינֶנּוּ קוֹרֵא שִׁירִים

שמעון צימר

אחרי שסיימתי לקרוא, הבנתי שהספר הזה הוא לא רק ספרות, הוא קליניקה פסיכולוגית מבריקה ואכזרית של הגבר הישראלי הבורח מעצמו. עזבו עלילה, הנה מה שקורה שם באמת מבחינה נפשית:🔹 הגוף כזירת חרדה (היפוכונדריה כמסך עשן): הגיבורים עסוקים באובססיביות במצב הבריאותי ובכדורים שלהם. למה? כי קל יותר לפחד מהתקף לב מאשר להתמודד עם האימה האמתית: ריקנות קיומית וכישלון יצירתי. המחלה המדומה היא מנגנון הגנה שנותן להם תירוץ לא לפעול בעולם.🔹 האגו הפצוע והרעב להכרה: הכותרת המרירה אומרת הכול. הגיבורים תופסים את עצמם כגאונים, ומולם עומד עולם מנוכר שמעדיף ארוחת בוקר יקרה בבית קפה על פני שירה עברית. במקום לבדוק את עצמם, הם מסתגרים בבדידות מזהרת של "לא מובנים". קומפולסיית הבריחה: הנדודים בספר הם לא טיול, הם בריחה כפייתית מטראומות וחרדת נטישה. הם מנסים לברוח מהמחנק התל-אביבי למקומות "פראיים" כדי להיוולד מחדש, אבל המבנה הנפשי שלהם מקובע. הם משחזרים את אותו הרס עצמי בכל מקום, וחוזרים חפויי ראש.
שורה התחתונה: אצל צימר, השירה היא לא כלי לריפוי – היא עוד מנגנון הגנה מתוחכם שנועד להגן על אגו שברירי מפני מפגש אמתי עם המציאות.
מומלץ בחום למי שמחפש כתיבה חשופה בלי פילטרים.
הספר יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפני חודש•
★★★★★
•rea
מחברת פרידה | דגים

מחברת פרידה | דגים

מיטל זהר

סיימתי לקרוא אותו עכשיו, והלב שלי עדיין דופק חזק.
זה לא ספר רגיל. זה איחוד של שני יומנים אישיים, חשופים ברמות שכמעט קשה לשאת. החלק הראשון ("מחברת פרידה") מפרק לגורמים שברון לב ופרידה זוגית, לא כרומנטיקה עצובה אלא כאירוע פיזי ואלים שמפרק את הנפש. החלק השני ("דגים") נכתב שנים אחר כך, ומתעד התמודדות עם סרטן קשה במציאות ישראלית מדממת. מיטל זהר כותבת בלי שום פילטרים. אין פה סנטימנטליות, אין נחמות זולות, ואין ניסיון לייפות את הכאב או את החולי. הכתיבה שלה רזה, מדויקת וישירה כמו סכין מנתחים. היא מביטה לקטסטרופה הפרטית והציבורית ישר בעיניים, וזועקת מתוך הדפים משפט אחד שמסרב להרפות: "אני רוצה לחיות". יצאתי מהקריאה הזו מטולטל, פצוע, אבל גם מלא הערכה לעוצמה שיש במילים. ספר חובה לכל מי שמחפש ספרות אמיצה, חסרת פשרות, שנוגעת בעצב החשוף של הקיום.
הספר יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפני חודש•
★★★★★
•rea
דיה הניג

דיה הניג

אילנה ברנשטיין

לקח לי כמה ימים לאסוף את המילים בשביל לכתוב את הפוסט הזה... 💔📖יש ספרים שאתה מסיים לקרוא, סוגר את הכריכה, וממשיך הלאה בחיים. ואז יש את "דיה הניג" של אילנה ברנשטיין. הספר הזה פשוט פירק אותי, ואני עדיין מנסה לעכל את מה שקראתי. הגעתי אליו בלי ציפיות מוגדרות, ומצאתי את עצמי בתוך רכבת הרים פסיכולוגית קשוחה ומטלטלת. הספר מציג מבנה מטורף של מונולוגים וראיונות אחרי מקרה רצח במשפחה, וזה מרגיש כאילו אתה מציץ לתוך הסיוט הכי גדול של אנשים נורמטיביים לחלוטין. מה שתפס אותי חזק זו הדרך שבה ברנשטיין מתארת אלימות רגשית. בלי צעקות, בלי סימנים כחולים – רק כוחניות שקטה, מילים חדות ושתיקות שפשוט מחריבות נפש של אדם מבפנים. הכתיבה שלה היא כמו בוקס ישיר בבטן, בלי פילטרים ובלי הנחות לקורא. זה היה קריאה אינטנסיבית, לפעמים כואבת פיזית, אבל לא יכולתי להניח את הספר מהיד. הוא הולך איתי כבר כמה ימים ברצף ולא יוצא לי מהראש. בעיניי, זו יצירת מופת ישראלית מטורפת, גם אם היא רחוקה מלהיות קלה לעיכול.

לפני חודש•
★★★★★
•rea
הסטודנט - חדר עבודה

הסטודנט - חדר עבודה

מיכל בן-נפתלי

סיימתי לקרוא את הספר החדש של מיכל בן נפתלי, והוא לא מרפה ממני. הספר מורכב משתי נובלות יפהפיות ומשלימות, שכל אחת מהן תוקפת מכיוון אחר את המושגים הכי בסיסיים של החיים שלנו: הורות, היעדר, ומשפחה.
בנובלה הראשונה, "הסטודנט", אנחנו פוגשים זוג מרצים מבוגרים לפילוסופיה שבחרו לא להביא ילדים. השקט שלהם מופר כשהם "מאמצים" רוחנית סטודנט צעיר, אבל ההיעלמות הפתאומית שלו מותירה אותם עם שאלות קשות על הבחירה שלהם ועל האשמה שמגיעה אחריה. הכתיבה כאן פילוסופית, מאופקת ודוקרת.
בנובלה השנייה, "חדר עבודה", הכיוון מתהפך. הפעם מדובר בממואר אישי ואינטימי של ילדה שגדלה ממש בתוך חדר העבודה העמוס של אביה, מוקפת באנציקלופדיות ובשתיקה המורכבת של אמה. זהו ניתוח מרתק של המשפחתיות הבורגנית, ושל הניסיון של אישה למצוא את הקול שלה בתוך עולם גברי ואינטלקטואלי. בן נפתלי כותבת בסגנון המינימליסטי והמדויק שמאפיין אותה (מי שקרא את "המורה" יזהה מיד). זה לא ספר טיסה, אלא ספר שדורש קריאה איטית, כזו שמשאירה חומר למחשבה הרבה אחרי שהדף האחרון נסגר.
מומלץ בחום למי שמחפש ספרות עברית במיטבה, שלא מפחדת לגעת במקומות הכי חשופים של הנפש.
הספר יצא בהקשרים, ידיעות אחרונות, יצירה עברית. בסדרת 'חוג קריאה'.
עורך אחראי: גיא בן נון
עורכי הסדרה: יגאל שוורץ ולי ממן.
עורכת הספר: לי ממן.

לפני חודשיים•
★★★★★
•rea
בין השניה לשלישית

בין השניה לשלישית

גיא עד

בין השניה לשלישית הוא ספרה העשירי של גיא עד. הספר מציג מגוון דמויות שמתקשות להיות שייכות או להיות חלק מקבוצה.
במרכז הספר עומדת אישה יפה ובתה החכמה, ולצדן אהוב בעל מום.
נוסף להם יש כלב, וילד יחדיו הם כמעין 'משפחה', ייחודית ושולית הרוצה לחיות בשלום הרחק מהמרכז המלחיץ.
הנובלה הזו היא מופת של כתיבה ישראלית. היא דוחסת לתוכה את כל המרכיבים של החברה הישראלית: זוגיות, יחסי אב, אם בנים, בנות. חיכוכים במשפחה, חיכוכים בישוב וחיכוכים במדינה. גיא עד בנתה פה עולם פנימי מצד אחד, בו הדמויות נעות לפי קצב פנימי, ואינן נענות לציפיות החברה. אך מצד שני כאשר הילד שכבר הפך גבר נועד להתגייס, האב והאם שולחים אותו להגן על המדינה.
הספר הוא בעל 193 עמודים.
זה ללא ספק אחד הספרים המיוחדים שיצא לי לקרוא בזמן האחרון. המתח הפנימי של הדמויות עבר אלי, והעביר לי היטב את קשייהן ולבטיהן, של הדמויות הן הגבריות והן הנשיות.
קראתי את הספר בכמה שעות זהו ספר קיצי שמתאים לקיץ הישראלי, אך עדיין מספק בריחה מהמציאות הישראלית הקשה.
הספר יצא בהוצאת 'יצירה עברית' במסגרת 'חוג קריאה' בעריכתם של פרופ' יגאל שוורץ ודקלה קידר. הספר יצא ב'מכון הקשרים' בשיתוף 'ידיעות ספרים.'
ספר חדש יצא במאי 2026.
עורך אחראי: גיא בן נון
עורכי הסדרה: לי ממן ויגאל שוורץ
עורכת הספר: שלומית הרלינג
לסיכום. גיא עד היא סופרת ישראלית מוכשרת שכותבת פרוזה דחוסה, מצומצמת ומדויקת. המרחק בין המילים למשפטים ולפסקאות יוצרים אצל הקורא, חוויה משמעותית ומיוחדת, וללא ספק הספר הזה עוד ילווה אותי ימים רבים.

לפני חודשיים•
★★★★★
•rea
אובססיה : דו"ח מעקב

אובססיה : דו"ח מעקב

ליאת פלדמן

השבוע סיימתי לקרוא את 'אובססיה' של ליאת פלדמן, ספר שפשוט לא נתן לי להניח אותו מהיד וקראתי אותו בנשימה אחת ביום אחד.
הספר כתוב בצורה ייחודית – כדו"ח מעקב יבש לכאורה,
אבל כזה שמלא ברגש מתפרץ ואובססיבי. הוא עוקב אחרי אישה שלא מצליחה להשלים עם סיום הקשר שלה, ומתחילה 'לבלוש' אחרי האקסית שלה ברחובות תל אביב.
מה שכל כך חזק בספר הזה הוא הגבול הדק שפלדמן משרטטת בין שברון לב לגיטימי לבין אובדן שפיות. מצד אחד, קל לשפוט את הגיבורה על המעשים הקיצוניים שלה, אבל מצד שני, מי מאיתנו לא הרגיש פעם את הצורך הבלתי נשלט הזה לדעת 'מה הצד השני עושה עכשיו?'.
הכתיבה של פלדמן ישירה, חשופה ולפעמים כואבת מאוד. זה לא ספר מתח רגיל, אלא מסע פסיכולוגי לתוך הנפש של מישהי שפשוט מסרבת להגיד 'זה נגמר'.
לסיכום: ספר מטלטל, קצבי וחשוף. מומלץ לכל מי שאוהב ספרות שחופרת עמוק בתוך מערכות יחסים ולא מפחדת להראות את הצדדים הפחות יפים שלנו."

לפני חודשיים•
★★★★★
•rea
הזדמנות לפני אחרונה

הזדמנות לפני אחרונה

דרור משעני

כולנו מכירים את התחושה הזו של פחד לאבד משהו טוב שקרה לנו. ב"הזדמנות לפני אחרונה", דרור משעני לוקח את הפחד הזה לקצה הכי אפל שלו.
אלי, הגיבור, הוא לא רוצח ולא נבל. הוא בסך הכל אדם שבור שרוצה לאהוב שוב. אבל כשהוא פוגש את ליה, הוא עושה טעות אחת קטנה – שתיקה אחת במקום הלא נכון – שהופכת לכדור שלג של שקרים.
מה ששבר אותי בספר זה לא ה"מתח" הבלשי, אלא הבדידות. אלי נמצא ליד ליה, מחבק אותה ומנחם אותה, כשבפנים הוא נושא סוד שמרעיל את הכל. משעני מצליח להפוך אירוע יומיומי כמו מציאת כלב מת למחנק בגרון. הוא מראה לנו איך ברגע אחד של חולשה, אנחנו יכולים להפוך לאנשים שאנחנו הכי מפחדים להיות – אלו שבוגדים באמון של מי שחשוב להם.
זהו ספר על אשמה שאין לה לאן ללכת. הוא שואל שאלות קשות: האם אנחנו באמת מכירים את מי שישן לצידנו? והאם "כוונה טובה" יכולה לכפר על שקר כל כך עמוק?
סיימתי את הספר עם תחושה חזקה שגם אם האהבה מקבלת הזדמנות נוספת, הצלקת של חוסר האמון תמיד תישאר שם. ספר חכם, כואב ובעיקר אנושי מאוד.

לפני חודשיים•
★★★★★
•rea
אמא מתה

אמא מתה

איציק יושע

בספר "אמא מתה", איציק יושע מנפץ את אחד הטאבוים הגדולים בחברה הישראלית – חובת הסליחה והגעגוע להורים. דרך סיפורם של שלושה אחים הנפגשים להלוויית אמם, יושע פורש יריעה חשופה ומטלטלת של ילדות בצל התעללות פיזית ונפשית קשה. הכתיבה שלו אינה מנסה להתייפות או למצוא חן; היא ישירה, דחוסה ורוויה בכעס מוצדק שנותר בוער גם עשורים לאחר מכן.
מה שהופך את הספר למרתק במיוחד הוא הדינמיקה בין האחים, שכל אחד מהם נושא את צלקות העבר בצורה אחרת, והאומץ של המספר להצהיר בקול רם שהמוות הוא לעיתים שחרור ולא רק אובדן. זוהי בדיה אוטוביוגרפית שמרגישה כמו עדות חיה, המעניקה לגיטימציה לכל מי שחווה הורות פוגענית להפסיק להרגיש אשם על חוסר האהבה שלו. למרות הנושא הקשה, הספר נקרא בנשימה אחת בזכות קצב מהיר וכנות נוקבת, והוא מותיר את הקורא עם המחשבה המנחמת שלעיתים התיקון האמיתי נמצא דווקא ביכולת להביט לאמת בעיניים ולומר אותה ללא פחד.

לפני חודשיים•
★★★★★
•rea

ביקורות נוספות על "מאז שהלכת"

מאז שהלכת

מאז שהלכת

ליאת לוינהר

רוצות לשמוע בדיחה שחורה? שאל הבחור במטוס, בדרך ארצה.
הן לא רצו ממש אבל בכל זאת...
מה שרו במגדלי התאומים? רד אלינו אווירון.
מה שהוא לא ידע זה שהיושבות מולו הן ליאת שבעלה היה באותו יום בעבודתו במגדל הצפוני ואמא שלה.
היום בו השתנה הכל. העולם לא יחזור להיות כשהיה עבורה ועבור אלפים. גם לא עבור העיר ניו יורק. האבדן הבלתי ניתן לעיכול, איך יום אחד הכל נגמר וצריך לאסוף את השברים ואיכשהו להתחיל מחדש עם תינוקת בת פחות מחודשיים. יום ארור בספטמבר 2001 בו נהרגו כמעט 3000 איש כשמגדלי הענק קרסו בענני אבק ואש הגיהינום וריסקו חלק מהנשמה האמריקאית ותחושת הביטחון. איננו חסינים. אנשים מוכי הלם גודשים את הרחובות, תולים את תמונת יקירם ושמו ונאחזים בתקווה שאולי שרד.
ליאת מביאה את סיפורה האישי באומץ. חושפת את עצמה, את התחושות והקושי לקבל. איך תסביר לספיר הקטנה שאין לה אבא, אמא לא מתפקדת ואינה מסוגלת רגשית להכיל את הרכה הנולדת. איך מסתכלים על האסון במבט לאחור. איך בכלל ממשיכים כשהאב והבעל שי טמון באדמה בקושי בן שלושים- הגיל בו יישאר לנצח . הסביבה העוטפת שגם יכולה להיות חטטנית – נו, אולי צריך למצוא מישהו...את צעירה. גם בשביל הילדה. מתארת את השנים שיבואו בהן תדע גם שמחה. ספיר גדלה ויש לה שאלות לא קלות בצד תמימות של ילדה.
אודה, התחברתי פחות לסגנון הכתיבה שיש בו מרכיב ענייני ואולי טכני למדי, אם כי זהו ממואר ומטבע הדברים צריכים להיות פרטים כאלה ואחרים. תאריכים, קרובים וחברים, החזרה ארצה אחרי האסון. ההלוויה. השלושים. המבנה של פרקים קצרצרים הנוסכים תחושת סוג של יומן.
גם הרחוב בו נקנתה השמלה, נורות הפלורסנט וכסאות לא נוחים במפגש קבוצת תמיכה בהרצליה . ההליכה לטיפול בבניין זה וזה בכפר סבא. חמשת שלבי האבל של הפסיכולוגית קובלר-רוס והקורסים באוניברסיטה. התחושה היא של עובדות שחלקן סתמיות בצד החשיפה האמיתית והכואבת, המועקה, הצורך לחרוק שיניים ולהמשיך גם כשעמוק בפנים מרגישים הכי זיפת שאפשר כי החיים ממשיכים ולא מחכים לאיש.
מעין דואליות שחלקיה מתערבבים זה בזה ויוצרים מארג לא מושלם.
אהבתי את הסיום עם סגירת מעגל דרמטית.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•ראובן
מאז שהלכת

מאז שהלכת

ליאת לוינהר

"החוסר הזה תמיד נוכח. בכל יום טוב, בכל רגע מאושר. משבצת ריקה של אין ששום דבר לעולם לא יצליח למלא." (עמ' 104)


בסופו של יום, ועוד יותר- בסופו של ספר, כל שאני רוצה זה לא לשכוח את הטעם שהספר השאיר בי. את ההתרגשות שהוא עורר בי. את המסלול שעשה בי, אשר נע על כל מנעד הרגשות. כי דמויות מיטשטשות, פרטים מהסיפור מתפוגגים, אבל החותם שהותיר בי - זה הדבר הכי טוב שאפשר לבקש. יש לי כמה כאלו בארסנל, והספר הזה הולך להיות אחד מהם, אם לא ה...

והספר הזה הוא דוגמה מצוינת לספר ממואר טוב. הוא צריך להיות סיפור אישי המעוגן בסיפור רקע בעל זיכרון קולקטיבי. כזה שכל קורא יוכל למצוא בו נקודת אחיזה והזדהות. כי ממואר שנשען רק על סיפור אישי, עם כל הכבוד, וכן, לצערי, הוא לא תמיד מעניין למעט את המקורבים לסיפור עצמו.

הרבה נכתב על אירועי האחד-עשר בספטמבר, היום בו הטרור עלה מדרגה ושבר את כל שיאי הרוע האנושי. אבל אם לוקחים את הדבר הגדול הזה, ומפרקים אותו לחתיכות קטנות, מתגלה פסיפס צבעוני ואנושי של 2977 קורבנות, שהם 2977 סיפורים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו.

שי לוינהר עבד בחברת קנטור פיצג'רלד. חברה שמנתה 662 עובדים, ומתוכם שרדו רק ארבעה. בכתיבה ישירה וכנה, ומאוד חשופה, מביאה ליאת לוינהר את סיפורה האישי. החל מרגע ההתרחשות בו היו משפחה צעירה, הורים לספיר בתם השישה שבועות ועד לימינו אלה.

ולא, אל תגידו "די, למי יש כוח לקרוא על זה, כבד ועצוב." כי הוא לא כזה. הוא מורכב מכל כך הרבה דברים חוץ מעצב, שגם הוא כמובן נוכח פה, אבל הוא לא התבלין העיקרי. אֲבָל - ותתפלאו, מה שיש בו, והרבה , זה אופטימיות, תקווה, והרבה הרבה טוב. הרבה אנשים טובים ובעיקר מרגשים שפגשה לאורך הדרך.
כמעט לכל אורך הסיפור מצאתי את עצמי משתנקת ועם עיניים דומעות, ולא, לא רק מעצב. יותר מגילויי הטוב ונדיבות הלב של אנשים. לקרוא על טוב לב, לפגוש בתכונה הזו ביום יום - תמיד זה מרגש אותי. ובסיפור הזה כל אותם אנשים ריגשו אותי במיוחד.

אנג'ל השוער בבניין בו גרו שי וליאת, המחווה שעשה לזכרו של שי במשך שנים, הפקיד מחברה קדישא, ועוד אנשים שריגשו, אבל לא רוצה לספיילר. האנשים שזכרו את שי, שנתנו לו מקום בליבם.

הפרק החותם את הספר, ולפני רשימת התודות, נקרא אפילוג - אחרי 20 שנה, הוא מרגש, והוא הכי מלמד שיעור באופטימיות, שכמו שהזכרתי כבר, שזורה בספר לכל אורכו.

ואם כבר אופטימיות, היא מובילה אותי לדבר הבא שאי אפשר לסיים סקירה בלעדיו: הכריכה. גם שם הספר, וגם איור הכריכה משדרים אופטימיות, והרבה ממנה.
קודם כל, זו אחת הכריכות היפות בעיניי. שני המגדלים, כשמסביב הכל חשוך, כזו אפלה שחורה. אבל בין שני המגדלים יש אלומת אור החוצה את שניהם, ובתוך אלומת האור הזו רואים דמות. אני ראיתי באלומת האור הזו את התקווה. את קרן האור באפלה, את העתיד. גם הדמות שבתוכה היא תקווה, והיא עם הפנים קדימה. אני אוהבת את אלו המאוירות. הכריכה הזו לא רק יפה, היא גם מאוד מאוד חכמה. אפשר לראות את תשומת הלב והאהבה בה היא נעשתה, ובעיקר את ההליכה העדינה הזו בין שני העולמות. העבר והעתיד, החיים והמוות, שלעולם יהיו כרוכים זה בזה.
ת
גם שם הספר מוצלח. צמד המילים מהם הוא בנוי מרמז על פרידה אומנם, אבל גם כזה שנותן פתח לעתיד. יש הבטחה שטמונה שם. שמשחררת את ההבנה שמאז שהלכת קרו דברים. השתנו דברים. "אז אתה שומע, מאז שהלכת קרה כך וכך..."


תודה לך ליאת, שהוצאת את הסיפור הזה לעולם, וששיתפת אותנו במסע שלך בן העשרים שנה, שהיה כאוב, אבל גם מלא בחוסן נפשי והרבה אופטימיות שהצלחת להעביר בכתיבה המרגשת שלך.


ותודה להוצאת שְׁתַּיִם, שמצליחה ללקט בעין בוחנת את הסיפורים היותר מרגשים, כשהספר הזה, לטעמי האישי, הוא בין הטובים שיצאו בהוצאה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•dina