ביקורת ספרותית על שלושה סיפורים [מאת א. ברש, י. בורלא, ס. יזהר] מאת מחברים שונים
ספר בסדר

---

ממבט ראשון, הספר הזה נראה לי כמעט חסר ערך. הוא יצא על-ידי "המחלקה לחינוך חברתי", ורחמי נכמרו על הילדים שנאלצו לקרוא בו. אך לאחר הרהור נוסף הרגשתי שהקריאה בו לא היתה לשווא.

משרד החינוך פרסם כמה וכמה ספרונים שנתיים עבור ילדי חטיבות הביניים, כמה - לא הצלחתי לברר. הספרון הזה שהתגלגל איך-שהוא לספריה שלי, יצא ב-1968 ומקבץ שלושה סיפורים של סופרים ילידי הארץ: יהודה בורלא (1969-1886), איתמר בן חור (1981-1912) ומשה בן-שאול (2007-1930).
שלושת הסופרים שסיפוריהם מופיעים בקובץ היו ילידי ירושלים, ושלושת הסיפורים הנבחרים מספרים על ההווי הירושלמי בתקופות שונות:
הסיפור של בורלא, שכונת הבוכרים "רחובות" - מספר על יחסי הקרבה שנוצרו בין עילוי בתורה ממוצא ספרדי ובין בני העדה הבוכרית שהקימו את השכונה "רחובות". הסיפור מסתיים בפתאומיות בגירוש הקהילה הבוכרית עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, וגיוסו של הגיבור לצבא התורכי.
הסיפור השני נכתב על-ידי בן חור (מויקיפדיה התברר לי שהוא היה שנים הבוס של סבא שלי, שהיה מורה בביה"ס החדרתי "אור לטף", אותו ניהל בן חור במשך כעשרים שנה). "שער היה בירושלים", הוא סיפור חייו של רבי שמחה מנדלבוים (1930-1869), שהבית שהקים היה ידוע בשמות "שער מנדלבאום" או "מעבר מנדלבאום", כאשר הפך ב-1948 למעבר היחיד בין ירושלים המערבית ובין ירדן, עד לאחר מלחמת ששת הימים. זהו סיפור ביוגרפי על פילנטרופ ואיש חסד אהוב שהסופר היה אסיר תודה לו (בן חור התייתם מהוריו בגיל 6, עקב ה"מגפה הספרדית" שפרצה בעולם בסוף המלחמה הגדולה, ואחד מאחיו למחצה נישא לאחת מבנותיו של מנדלבוים).
הסיפור של בן-שאול, "העז הלבנה", הוא סיפור ילדים על ילדים. הסיפור מעלה על נס דו-קיום באמצעות סיפור ילדותם וחברותם האמיצה של קבוצת ילדים בשכונת "אוהל שלמה" בירושלים, שאחד מהם הוא ילד ערבי משכונת אבו-טור, שעבר להתגורר בשכונה עם אביו, זבל שדות. הימים - ימי טרום מלחמת השחרור, ובן-שאול מתאר באמצעות סיפורה של עז אחת לבנה, את המתיחות הלאומית בין הערבים ליהודים, ואת הכמיהה הנאיבית לשלום של הילדים היהודים ושל הילד הערבי עבדול חאמיד.

בסופו של דבר, לא מדובר בספרות גדולה, ולא בסופרים מרכזיים בספרות העברית. בורלא ובן-חור משתקפים מבעד לסיפורים הנ"ל יותר כאנשי חינוך ופחות כאנשי ספרות, וגם סיפורו החמוד והנוגע ללב של בן-שאול, "העז הלבנה", הוא דידקטי יותר, ופחות בעל איכויות ספרותיות יוצאות דופן.
בכל זאת, יש בספר הזה משהו מעניין. אמנם זה לא עגנון, אבל אוהבי ירושלים וסיפוריה עשויים להנות ממנו. זהו ספרון קצר, נחמד ונגיש, שמעביר את ההוויה הירושלמית של תושביה בני היישוב הישן בתחילת המאה ה-20.

» ביקורות נוספות של קרן
» ביקורות נוספות על שלושה סיפורים [מאת א. ברש, י. בורלא, ס. יזהר]