ביקורת ספרותית על טואן - ספריה לעם #254 מאת גי דה מופסאן

---

זהו קובץ סיפורים קצרים של אחד מהידועים באמני הסיפור הקצר.
מופסאן נחשב לכותב נטורליסט המתאר את המציאות כפי שהיא ללא ייפוי. בקצרה (אולי בפשטנות) ניתן לתאר את הרעיון הפילוסופי שעומד בבסיס הנטורליזם כך: האדם הינו טרף למציאות, ואין בכוחו לשנות במהלך חייו ולא כלום. כל מה שקורה לנו הוא חיצוני מאיתנו, וגם כאשר אנו משלים את עצמנו שיש לנו ברירה, שבחרנו בצורה מושכלת בין א ובין ב, הרי שהמציאות באה וטורפת את קלפי חיינו.
קראתי כבר כמה וכמה סיפורים של מופסאן קודם לכן. חלקם הקטן מופיע בקובץ הזה וקראתי אותם שוב. יש סיפורים שאהבתי יותר וחלק פחות, אך אשתדל שלא לתאר את העלילות, למעט אחת.
האסופה "טואן" כוללת את הסיפורים:
טואן
אהבות בית-עלמין
תשוקה
המטריה
הנכה
דני
החביונה
פרידה
הטבילה
בלב-ים
הקבצן
דודי ז'יל
על המים
הזאב
אגדת מון סן מישל
החיצון


מעולם, עד לקובץ הזה, לא קראתי סיפורים של מופסאן שאתגרו את שיוכו לאסקולה הנטורליסטית. הסיפורים שלו מתארים מציאות 'מציאותית' מאוד, בדרך כלל על הסקלה שבין 'לא נעימה' ל'מכאיבה ממש': הסיפורים "אהבות בית-עלמין", "תשוקה", "הנכה", "פרידה", הם מרירים וצובטי לב; הסיפורים "הקבצן", "הטבילה", "בלב ים" ובמידה מסוימת גם "דודי ז'יל", מתארים מציאות קשה ועלובה של דמויות מתחתית החברה (מעניין להשוות את אי-התוחלת שבהם, אל מול ההירואיות של דמויותיו של ויקטור הוגו ב"עלובי החיים", המתעלות אל מעבר למעמדן החברתי); סיפורים נוספים מדברים על הקמצנות, החמדנות, העצלות, הרשעות והטפשות האנושית, המעבירים אדם על מידותיו ולפעמים - על דעתו.


אבל הסיפור שהפתיע אותי יותר מכולם, לא רק בגלל איכותו אלא בעיקר בגלל תוכנו, הוא הסיפור האחרון בקובץ, "החיצון". כבר בסיפור "על המים", הופיעה במרומז תמה שלא מצאתי קודם בסיפורים של מופסאן - העל טבעי: לא ברור לאורך הסיפור אם האימה של המספר, מקורה בעל-טבעי או בנפש של אדם עייף המפחד מהחשיכה, והשורה התחתונה של הסיפור מבלבלת את הקורא אף יותר - האם מופסאן מתבדח על חשבונו?
"החיצון", לעומת זאת, זה כבר 'סיפור' אחר לגמרי...
בסיפור קצר-ארוך הכתוב כדיווח ביומן אישי, מתואר תהליך פנימי שמקורו לא ברור, שעובר על אדם ומשנה את חייו. האם המספר נרדף על ידי ישות חיצונית? האם הכל מתרחש בראשו? האם מתואר בפנינו תהליך התפתחותה של מחלת נפש?
אף על פי ש"החיצון", בניגוד לסיפורים אחרים של מופסאן, לא בדיוק מתאר סיפור סדור וברור בצורה נטורליסטית, אני חושבת שאפשר לראות בו משל כאוב הממחיש את אותה פילוסופיה נטורליסטית: מתואר כאן אדם שטוען שישות חיצונית השתלטה על רצונותיו ומעשיו והפקיעה אותם מידיו, וכל כמה שלא ינסה לגבור עליה באמצעים ערמומיים אך אנושיים עד דכא, הדבר לא יצלח.
הסיפור הזה עשוי להזכיר לקוראים סיפור של נטורליסט אחר בן התקופה, "הנזיר השחור" של צ'כוב, או אף אלמנטים בנובלה המבעיתה של הנרי ג'יימס, "בטבעת החנק"; יתכן אפילו שהן יכולות להציע אחת לשנייה, ולשלישית, פרשנות אפשרית נוספת.

» ביקורות נוספות של קרן
» ביקורות נוספות על טואן - ספריה לעם #254